שינויים ניווניים בכתף

כאבים והגבלת תנועה, כתוצאה משינויים ניווניים של מפרק הכתף קיימים בכ-20% מאוכלוסיית הגיל המבוגר. מפרק הכתף הינו המפרק שבין עצם הזרוע לעצם השכמה. מפרק זה אינו נושא משקל ובעל טווח התנועה הגדול ביותר בגופנו. עם השנים, כמו בכל מפרק בגוף, בייחוד לאחר חבלה או במצבי אי יציבות של הפרק, קיים תהליך שחיקתי של הסחוס המצפה את העצמות ומבודד ביניהן. אובדן שכבת הסחוס גורם למגע ישיר בין העצמות החשופות וכתוצאה מכך - לכאב. ישנו מגוון רחב של אפשרויות טיפול בשינויים ניווניים בכתף, החל מתרופות נוגדות כאב ודלקת, דרך תרגילי פיזיותרפיה ועד פתרונות ניתוחיים למקרים של שחיקה מתקדמת.

כאב כתוצאה מחיכוך עצם הינו הסימפטום הנפוץ ביותר; לרוב הכאב מחמיר בתנועה, אך לעיתים קיים גם כאב לילי המפריע לשינה. הגבלת טווח התנועה, הנובעת מגורמים מכנים הינה תסמין נפוץ נוסף; עוד תסמינים, כוללים: חריקות בזמן תנועת הכתף, רגישות אזור הכתף למישוש, נפיחות ונוזל באזור הכתף, כתוצאה מתהליך דלקתי בה ודלדול שרירים.

כמו בכל מפרק הסובל משינויים ניוונים, כאב והגבלה בתנועה, כאמור, הינם התסמינים הנפוצים ביותר. הכאבים אינם ייחודיים רק לשינויים ניוונים ולכשעצמם אינם מספיקים לקביעת האבחנה. האבחון מבוסס בעיקרו על תאור התפתחות המחלה על-ידי החולה, הכולל לרוב התדרדרות איטית בטווחי התנועה והחמרה הדרגתית בכאב. לבדיקת החולה יתלוו בדיקות אבחנתיות, כגון: צילומי רנטגן, טומוגרפיה ממוחשבת (CT), סונוגרפיה (US) ו/או בדיקת תהודה מגנטית (MRI). אין צורך לבצע את כל הבדיקות ולכל בדיקה יש את היתרונות והחסרונות שלה, אך כל שלב בבדיקה ובהדמיה מהווה כעין פאזל בתמונה הכוללת של מצב הכתף.

הטיפול המיטבי צריך להיות מדורג ומותאם לדרגת הסבל ומידת שחיקת הפרק של המטופל. במצבי שחיקה קלים עד בינוניים ניתן לטפל בשיטות לא ניתוחיות. טיפולים אלו, כוללים מנוחה וכדורים נוגדי דלקת שאינם ממשפחת הסטרואידים. בנוסף, נדרשת פיזיותרפיה למתיחת קופסית הכתף, הגדלת טווח התנועה וחיזוק שרירי השרוול המסובב.

במצבי שחיקה בינוניים ניתן להוסיף לטיפולים הנ"ל זריקות סטרואידים תוך פרקיות; זריקות אלו אינן מטפלות בשחיקת הסחוס, אך מדכאות את התהליך הדלקתי ובצורה זו משככות את הכאב. החיסרון בזריקות אלו הינו הירידה ביעילותם, וסכנות פגיעה בגידי השרוול המסובב או גרימת זיהום חיידקי של הפרק. מדובר בסיכון מזערי בשכיחות נמוכה מ-1%, אך הוא קיים. שיטת טיפול נוספת שעדיין במחקר כוללת - טיפול בכדורים המכילים גלוקוזאמין וכונדרואיטין סולפט, והזרקת תכשירי חומצה ילורונית לפרק.

במצבי שחיקה מתקדמים, בהם הטיפול הלא ניתוחי אינו מספק הקלה, מומלץ על טיפול ניתוחי הכולל החלפה חלקית או מלאה של המפרק. לרשות הרופא עומדים מספר תותבים שאותם עליו להתאים לחולה ולבעייתו; חלקם כוללים ציפוי מתכתי של ראש עצם הזרוע, באחרים כורתים את ראש עצם הזרוע השחוק ומחליפים אותו במשתל מתכתי. בנוסף, יש לשקול גם את הצורך בהחלפת המשטח הפרקי של עצם השכמה.

לאחר הניתוח, הכתף מקובעת במתלה למספר שבועות ובמקביל המטופל מבצע פיזיותרפיה שיקומית להגדלת טווח התנועות וחיזוק שרירים. לרוב, לאחר מספר חודשים קיימת חזרה לפעילות מלאה של המטופל. שיעורי ההצלחה הגבוהים (90% למשך 10 שנים) הופכים את הניתוח להחלפת כתף לפתרון מעשי, בעקבותיו חלה ירידה משמעותית בכאבים ובטווחי התנועה. אולם כמו בכל ניתוח, גם בידיים המיומנות ביותר עלולים להתרחש סיבוכים, בניהם זיהום חיידקי של מפרק הכתף לאחר ניתוח, ששכיחותו כ-1%. בשלבים מוקדמים ניתן לטפל בסיבוך זה על-ידי טיפול אנטיביוטי תוך ורידי ושטיפות של הפרק, אך בשלבים מאוחרים יותר מחייב סיבוך זה השתלה חוזרת. סיבוכים נוספים הינם אי יציבות של המשתל או שחיקת משתל או פגיעה עצבית.

ד"ר גבריאל מוזס הוא מנהל יחידת הכתף במחלקה אורתופדית ב' במרכז הרפואי תל אביב.

בואו לדבר על זה בפורום אורתופדיה.