מסחור הרפואה

קיים בסיס איתן להנחה שבריאות האזרח אינה עומדת בראש שיקולי היצרנים והמשווקים - כולל יצרני ומשווקי התרופות! שאם לא כן, מדוע המערכת הרפואית שלנו מבוססת כמעט באופן בלבדי על הטיפול בתוצאות (קרי, מחלות) ומתן תרופות בכלל זה, ומעט שבמעט על רפואה מונעת?

השאלה, למעשה, מיותרת, שהרי מערכת ה"בריאות" ותעשיית התרופות עצמה - ובשילוב עימה - יחדיו מתקיימות הן ונבנות ממחלותיהם של אנשים. זהו קשר סימביוטי. האמרה "יותר אנשים חיים מסרטן מאשר מתים ממנו" בהחלט משקפת מצב. נכון הדבר שמחלת הסרטן, מחלות הלב ושאר מחלות הניוון הכרוניות, הקשות ואף הסופניות, שאינן מחלות מידבקות - מתפשטות הן במקומותינו כמגיפה. הן הורסות רבים, קוטלות רבים, אך גם מפרנסות רבים. נראה, שהממסד הרפואי הרשמי משתף פעולה עם תעשיית ה"בריאות". עובדה מוצקה היא שרובם המכריע של הרופאים נותנים למטופליהם תרופות במקום להדריכם בניהול אורח-חיים נכון ולהזהירם ממזון קלוקל ומלא רעלים ושאר מפגעים בריאותיים.

תעשיית ה"בריאות" מתפתחת ומשגשגת. בתי-החולים מתהדרים בחדרי ניתוח משוכללים ובמספר הניתוחים הרב שהם מבצעים מדי שנה. רופאים מפרסמים מאמרים מדעיים לעשרות אלפיהם אודות מחקרים שערכו, שיטות טיפוליות חדשניות ואמצעים טכנולוגיים-רפואיים שפיתחו, כאלה העומדים בחזית המדע הרפואי ובחזית הטכנולוגיה הרפואית. חברות התרופות מפתחות תרופות חדשניות לבקרים ומעגנות אותן בפטנטים לרוב. אחרות מתהדרות במכשור רפואי חדשני ומהפכני. תעשיית ה"בריאות" פורחת - אבל עימה פורחים גם הסרטן, מחלות הלב, אלצהיימר, מחלות קשות ואף סופניות. תעשיית ה"בריאות" ניזונה היטב ואף בשפע מן המחלות, מה שמביא בהכרח למסקנה שהיא מעוניינת בהמשך שגשוגן ואף בהגברתן.

הממסד הרפואי משתלב אף הוא ב"תעשייה" זו. שאם לא כן, מדוע התקציבים המופנים לאיכות הסביבה ולטוקסיקולוגיה סביבתית, אשר מטרתן היא מניעת הסרטן, בטלים בשישים לעומת אלה המופנים לטיפול בסרטן לאחר שהוא כבר נוצר? מדוע אין מזהירים את הציבור מפני מזון מלאכותי עתיר רעלים? מדוע משרד הבריאות אינו מעמיד לרשות הציבור משלם המיסים את נתוני התפשטות המחלות, כולל סטטיסטיקות מעודכנות? מדוע אין הוא מפרסם נתונים אלה בריש-גלי, בהיקף נרחב, על בסיס יומי ובכל אמצעי התקשורת?

מדוע רשויות החוק שלנו - שגם הן ממומנות מכספי משלם המיסים - אינן מעמידות לדין ושופטות בחומרה בעלי מפעלים המזהמים את סביבתנו? מדוע אין הן תובעות בקרה מתמדת ומערכת אכיפה יעילה ומחמירה על התוספים המוכנסים למוצרי המזון שלנו, כמו גם למוצרי הקוסמטיקה וההיגיינה האישית? מדוע אין הן אוסרות על יצרני המזון להכניס למוצריהם חומרים משמרים, אשר חלקם כבר הוכחו בוודאות כמחוללי סרטן, בעוד אשר במדינות מסוימות, היכן שקיימת תודעה ציבורית מפותחת - כמו מדינות סקנדינביה, למשל - החוק אוסר במפורש את השימוש בחומרים אלה עצמם? קרו אומנם מקרים בהם אסרו רשויות החוק לשווק מוצר מסוים מכיוון שהוכח לאחר זמן - בעיקר עקב היסטריה ציבורית - שהוא מכיל חומרים מסכני בריאות או אף קטלני בשימוש, אך מדוע ניתן היתר לשווק את המוצר מלכתחילה? מדוע תכולתו לא נבדקה באופן יסודי טרם הכנסתו לשיווק?

הקורא הנבון יתהה: המדובר פה רק בשלומיאליות? חוסר מודעות? או שמא חוסר ההיגיון התהומי שתואר, זה המתייחס לשמירה על בריאותו של האזרח משלם המיסים, נובע באופן בלתי נמנע מההיגיון הפנימי של המערכת הכלכלית-פוליטית שלנו, מעצם המבנה שלה?

התשובה מכילה, כנראה, את כל שלושת המרכיבים האלה, אולם נראה שהבכורה נתונה למבנה המערכת הכלכלית-פוליטית של העולם המערבי. הבנתה של מערכת זו מצביעה על שורש הבעיה - אך גם על פתרון אפשרי.

נשים לב לעובדה חשובה: המחקר הרפואי בעולם המערבי מתרכז כמעט כולו במחלות המאפיינות עולם זה עצמו, קרי, מחלות לב, סרטן, סוכרת, כליות, ניוון שרירים, פרקינסון, אלצהיימר ושאר מחלות הקשורות בניוון תפקודי של מערכות הגוף. תעשיית התרופות האדירה והמשגשגת פועלת גם היא כמעט אך ורק בתחומים אלה - כמוה עושות גם הטכנולוגיה הרפואית ותעשיית המכשור והאבזור הרפואי. לעומת זאת, התקציבים המושקעים בטיפול במחלות העולם השלישי (מלריה, הגובה שם יותר חיים מאיידס ומחלות רבות הנגרמות על ידי טפילים) בטלים הם בשישים. שהרי, להיכן יכוונו תעשיות התרופות והמכשור הרפואי המשגשגות את מוצריהן אם לא לשוקי העולם המערבי עתירי הממון? כלכלת העולם המערבי - שלא כמדינות אפריקה העניות - משופעת באמצעים ומסוגלת לשלם, מה גם שהפרטים בה - החולים - לא יחסכו את פרוטתם האחרונה אם יחלו במחלה קשה שעלולה להיות סופנית.

להיבטים שיווקיים-כלכליים תפקיד מרכזי ומכריע בקביעת תחומי וכיווני הפעולה, השקעות הכספים וריכוז המאמצים, הן בתחום המחקר הרפואי והן בתחומי הפיתוח והייצור של מוצרים רפואיים. גם להיבטים יוקרתיים יש חשיבות. תקציבי ענק מושקעים, לדוגמה, בחקר הגנטי של הסרטן, בעוד אשר סרטן אשר מקורו גנטי מהווה פחות מ-10% מכלל המקרים, שכן רובם של מקרי הסרטן אין מקורם גנטי אלא סביבתי. לעומת זאת, משאבים מעטים יותר לאין ערוך מוקדשים לתחום הטוקסיקולוגיה הסביבתית, הנחשב יוקרתי פחות ולכן גם "מגייס" פחות תקציבי מחקר מאשר מחקר הסרטן הגנטי.

גם הגורמים הממשלתיים העוסקים בסרטן ובמחלות הניוון האחרות אינם שמים דגש (בלשון המעטה) על המישור ה"מניעתי". מרב המשאבים מופנים ליישום טכנולוגיות חדשניות לשיפור האבחנות, קרי, "בקרת נזקים" (damage control), וכמובן גם לטיפולים במחלה לאחר שהיא כבר נוצרה ומתבטאת. מערכות הבריאות הציבוריות במדינות העולם המערבי, וישראל בכללן, אלה הממומנות מכספי הציבור משלם המיסים, מכוונות ומגויסות הן כל-כולן לטיפול במחלותיו של ציבור זה - אך אינן מצליחות לבלום אותן! "אנו מפסידים במלחמה כנגד הסרטן", כדברי פרופ' אפשטיין. ככל שגדלים המשאבים, ככל שתופחות מערכות הבריאות, ככל שמתרחב ייצור התרופות ומתרחבת צריכתן, ככל שמתפתחת הטכנולוגיה הרפואית וככל שמתעצם המחקר הרפואי - כן מתפשטים ברחובותינו הסרטן, מחלות הלב ושאר מחלות הניוון הקשות, הכרוניות ואף הסופניות, ומגיעים לממדי מגיפה ממש. והרי זהו מצב המשקף סתירה. אולם אין היא סתירה לוגית בלבד - זוהי גם סתירה קיומית, כזו שהינה בנפשו של כל אחד מאיתנו.

המזור לתחלואי העולם המערבי לא יימצא בתרופות החדשות - לא בפיתוח שיטות אבחון מתקדמות, ולא ביישום שיטות טיפוליות חדשניות ושאר מעשי להטים טכנולוגיים רפואיים - אלא ברפואה המונעת.

הטיפול בסרטן לאחר שהוא כבר נוצר ומתבטא הינו בעייתי. במירוץ בין הסרטן לטכנולוגיה הרפואית, הסרטן יוצא מנצח - עובדה המוצאת את ביטויה הנאמן והמדויק בכל הסטטיסטיקות. נשאל את עצמנו: היכן הבעיה? האם נעוצה היא ברפואה שלנו שהינה אולי מיושנת ואנכרוניסטית, כזו המיישמת באופן חלקי בלבד, או אולי אף לא יעיל, את היכולות הטכנולוגיות הזמינות היום? נציג את השאלה באופן יותר פרטני וחד: האם יישום מכשור מתקדם יותר מהקיים היום לאבחון מוקדם של סרטן השד, לדוגמה, וטיפול במחלה זו בשלביה המוקדמים יותר (אפילו טרם התבטאותה), אמורים להקטין באופן דרמטי את התחלואה והתמותה ממנה ולשנות את התמונה הסטטיסטית מעיקרה? והרי העובדות פרושות וגלויות הן לפנינו: אמצעי האבחון, כמו גם שיטות הטיפול בסרטן השד, השתפרו ללא הכר בעשרות השנים האחרונות, אבל הסרטן לא נעלם - אף לא נעצר. ההפך הגמור, הוא ממשיך לגדול, ובהתמדה! האם יישום טכנולוגיות אבחון וטיפול עתידיות מתקדמות אף יותר יפתור את הבעיה? סביר להניח שלא, שהרי מדובר ביותר מאותו הדבר (more of the same). שכן האבחון המוקדם והטיפול המוקדם עוסקים הם שניהם, שוב, בתוצאות, גם אם הן בשלבן המוקדם יותר, אפילו זה שעדיין אינו מתבטא.

מכאן, טכנולוגיה מתקדמת יותר מזו המיושמת היום ברפואה תוכל אולי לאפשר אבחון וטיפול במחלה בשלביה המוקדמים יותר ולעיתים אף הסמויים עדיין מן העין - אבל תמיד תתייחס היא לתהליך (הסרטני, במקרה שלפנינו) שכבר החל להיווצר. הטכנולוגיה הרפואית, מתקדמת ככל שתהיה, לעולם לא תמנע את הטמנת זרעי המחלה - אף לא את נביטתם, שכן מלכתחילה אין מפתחים אותה במטרה למנוע את היווצרות המחלות, אלא כדי לאבחן אותן ולטפל בהן. המסקנה היא, שהאבחון המוקדם והטיפול המוקדם אינם רפואה מונעת, שכן אין הם מבטלים את הסיבות הראשוניות למחלות. לכל היותר משהים הם את התפרצותן, קרי, הופעת תסמיניהן החיצוניים. הפתרון אינו נעוץ אפוא במישור הטכנולוגי - גם לא התרופתי. משמעותה של רפואה מונעת הינה אחת: יצירת סביבה ואורח-חיים המונעים מראש ומלכתחילה את היווצרות המחלה, את הטמנת זרעיה.
הסרטן ימשיך - ואף יגבר - כל עוד לא ישתנו הרגלי החיים שלנו וסביבתנו לא תטוהר מרעלים.

מתוך: "היכן כשלה הרפואה", ד"ר אלי הרלב. הוצאת פוקוס, 197 עמ'. מחיר קטלוגי: 78 ש"ח.