'מרפאים את הסרטן': סרט תעודה

כמעט מדי יום, פוגש כל רופא חולים שמביאים לו גזרי עיתונים ובהם ידיעות חדשותיות שהתפרסמו בעיתונים הפופולאריים או באינטרנט אודות פריצות דרך רפואיות, אותן הם מעוניינים לנסות על בשרם. לעיתים, מתארות הכתבות טיפולים שלא נוסו מעולם בבני אדם. הכתבות נראות להם אמינות באותה מידה, בלי קשר למקור הידיעה או לשלב הפיתוח של המוצר. לדעתם, אם זה כתוב בעיתון, סימן שזה נכון.

כאשר הרופא מנסה להסביר להם שטיפולים אלה אינם זמינים, או שעדיין לא פותחו במלואם, או שמסוכן לנסות טיפול שלא נבדק כראוי, הוא נתקל לעיתים בתגובות ספקניות או דעתניות, כגון: "אולי תתקשר לאוניברסיטה שמוזכרת בעיתון ותנסה להשיג את התרופה?", "אני בטוח שאפשר להשיג את התרופה בבית חולים", וכן: "אני רוצה להצטרף לניסוי הקליני שבודק את התרופה".

לא מדובר בחולי סרטן או בסובלים ממחלה סופנית אחרת, שמחפשים נואשות תרופה שתציל אותם, כטובע הנאחז בקש. ברוב המקרים, אלה מטופלים שמחפשים פיתרון לבעיות מטרידות אך שגרתיות, כגון: דלקת מפרקים, כאבי גב, כאבי ראש ועוד. להיטותם למצוא פתרון לבעיותיהם מעידה על כך שהם סובלים. אולי הנטייה להאמין לכל פרסום היא תופעת לוואי של הייאוש, אולם יש לזכור ולהזהיר שרק לעיתים רחוקות, הדיווחים אודות "פריצות דרך" מכילים פרטים מלאים, כולל אזהרות והסתייגויות, שיכולים לסייע לקורא לשפוט אם יש ממש בטיפול המתואר בכתבה.

מדי פעם מפרסמים אמצעי התקשורת את "החדשות הטובות ביותר זה שנים אודות מחלת האלצהיימר". אם נבדוק במה מדובר ייתכן שנמצא שהיה זה מחקר שנערך בעכברים - בעלי חיים שכלל לא לוקים באלצהיימר. היה גם סיפור על עכבר שהפך להיות "חכם יותר" בתנאי מעבדה, דבר שהוביל לפולמוסים עיתונאיים אודות האפשרות ליצור "איינשטיינים קטנים".

על הכתבים המסקרים את תחום הבריאות מוטלת אחריות עצומה לספק לקוראיהם פרטים מדויקים ואמינים אודות חידושים רפואיים. בסקר שנערך בנושא זה התברר כי 75% מהציבור המבוגר התייחסו ברצינות או ברצינות רבה למידע בנושא בריאות המתפרסם באמצעי התקשורת. המשתתפים ציינו כי את המידע החדשותי בנושאי בריאות הם מקבלים בעיקר מהטלוויזיה (40%), מרופאים (36%), מכתבי עת (35%) ומעיתונים (16%). אין ספק כי בשנים שחלפו מאז עריכת הסקר, הפך השימוש באינטרנט לפופולארי מאוד. יותר ויותר חולים מדווחים על שינוי בהתנהגות או על קבלת החלטות טיפוליות בעקבות חשיפה למידע רפואי שהתפרסם באמצעי התקשורת. מעבר לכך, מודים גם רופאים רבים שהם לומדים לראשונה על התפתחויות מחקריות מאמצעי התקשורת ההמונית ומן העיתונות הפופולארית, ומפאת קוצר זמנם אינם בודקים כראוי את המידע.

היות שהעיתונים, כתבי העת והטלוויזיה מתחרים ביניהם על תקציבי פרסום, נראה שהידיעות החדשותיות הופכות להיות סנסציוניות יותר מיום ליום. המונח "התקדמות" מחוויר לעומת "פריצת דרך", והעיתונאים משתוקקים לדווח לקהל הקוראים או הצופים אודות פריצות דרך מדעיות כאילו היו "מהדורה מיוחדת" של חדשות. לרבים מכתבי הבריאות אין רקע רפואי משמעותי, ואפילו המנוסים שבהם נוטים להפריז בחשיבות החידושים עליהם הם מדווחים. רוב החידושים המחקריים מתוארים במנותק מהקשר מדעי כלשהו, ללא התייחסות משמעותית למחקרים קודמים, לידע קיים או למאמרים אחרים הקשורים לאותו עניין.

רוב הרופאים מודעים לכך כי על-פי תוצאות של מחקר יחיד, לא ניתן לקבוע כיצד לטפל בבעיה רפואית כלשהי. כמעט כל מחקר חדש מוסיף רק טיפה קטנה לים הידע הקיים. לעיתים רחוקות ביותר מגלה המדע "אמת" מוחלטת ודאית. בדרך כלל, מובילים המחקרים להערכה קצת יותר טובה וקצת יותר מדויקת של האמת המדעית. מעבר לכך, ברפואה כמעט שאין ודאות, ולכן מבססים הרופאים כמעט את כל ההחלטות הקליניות שלהם על הסתברויות. אולם, השאיפה של הציבור, שזוכה לביטוי ולעידוד באמצעי התקשורת, היא לקבל תשובות מהירות וחד-משמעיות. אין אפוא להתפלא שזו הדרך שבה מדווחים לנו על חידושים רפואיים. לעיתים, רופאים וחוקרים שרוצים לפרסם ולקדם את ממצאי עבודתם תורמים לאשליה כאילו יש בידם תשובות מוחלטות ובלתי-ניתנות לערעור.

רוברט לי הוטס מה-Los Angeles Times מודה כי מציאות חייו של העיתונאי היא "אם אתה לא מופיע בעמוד הראשון - אתה לא קיים", ושכדי להגיע לשם, עליך להשתמש ב"מילות קסם" כגון "מרפא" או "פריצת דרך". באופן אישי, אוהב הוטס להשתמש גם בביטויים פחות סנסציוניים, כמו: "צעד אחד קדימה בדרך למציאת פתרון", וכן: "על סף תגלית". עיתונאי בריאות אחר טוען לעומתו כי מכיוון שמדי יום הוא נאלץ להתחרות עם מאות כתבות בנושאים פוליטיים וכלכליים מרתקים, עליו להגזים בחשיבות הידיעות שהוא מעביר למערכת ולמתוח ככל האפשר את גבולות האמת. הוא חייב ליצור רושם דרמטי בקרב הקוראים, כי ידיעה "פושרת" לא תגיע לעמודים הראשיים של העיתון.

לא רק התקשורת, גם רופאים ומדענים נושאים באשמת התעתוע. כמו כולם, הם אוהבים לראות את שמם מופיע בדפוס או את פניהם מרצדים על מרקע הטלוויזיה, וגם הם נוטים להגזים בחשיבות עבודתם. חוקר ידוע אחד סיפר לעיתונאי שעבור איש מדע, הכבוד השני בחשיבותו אחרי קבלת פרס נובל הוא פרסום שמו בעמוד הראשון של ה-New York Times. האגו חשוב לכולנו, ויותר מזה - פרסום חיובי עשוי לשפר את סיכוייו של החוקר להשיג מימון למחקריו. הודעות לעיתונות נכתבות לרוב במטרה למשוך את תשומת ל?בם של הקוראים, ולאו דווקא כדי לספק לציבור הערכת מצב מדויקת של המחקר. המוסדות המעסיקים רופאים וחוקרים אחרים, כמו המרכזים הרפואיים ומכוני המחקר האוניברסיטאיים, אוהבים את יחסי הציבור הטובים המלווים את פרסום הדיווחים אודות "פריצות דרך רפואיות" שהתגלו על-ידי צוות החוקרים המוכשר והמבריק שלהם.

רופאים רבים אוהבים את אור הזרקורים ואת תשומת הלב התקשורתית המופנית אליהם כאשר הם מציגים את עבודתם בכנסים מדעיים. הם תמיד מאמינים כי עבודתם חשובה מאין כמותה. ד"ר טימותי ג'ונסון מ-News ABC טוען כי כנסים מדעיים הופכים כיום ל"תרגילים ביחסי ציבור, המתקיימים למען אמצעי התקשורת" ואינם ממלאים את מטרתם כהזדמנות לדיון מחקרי מפוכח בסוגיות מדעיות. עיתונאים תמיד מקווים שהחוקרים יהיו זהירים פחות בפגישות הנערכות פנים-אל-פנים וזהירים יותר במחקרים שהם מפרסמים. ג'ונסון מוסיף כי ניגודי האינטרסים של רבים מהחוקרים המציגים את עבודותיהם בכינוסים אלה "מגבירים את הסיכון למניפולציה של התקשורת".

מרק שואן, אחד מכתבי הבריאות המנוסים, מציין כי אנשי יחסי הציבור של מארגני הכנסים הרפואיים אשמים לא-פחות בקרנבל התקשורתי, כי אינם חוסכים כל מאמץ על מנת שהמחקרים שהוצגו בכינוסים אלה יגיעו לאמצעי התקשורת. הם מקדמים באותה מידה של התלהבות הן את המאמרים האיכותיים והן את אלה הירודים באיכותם. "לעיתים קרובות אני מקבל שיחות טלפון מחמישה עד עשרה משרדי יחסי ציבור לפני הכנס", הוא מספר. "בשעת הכנס, היחצ"נים של חברות התרופות מחכים מחוץ לחדר העיתונאים, מנסים לקשור א?תם שיחה ומזמינים אותם לאסיפות ולימי עיון".

כמו כן, טוען שואן, המחקרים המוצגים בכנסים הרפואיים לא נבדקים באותה מידה של קפדנות על-ידי עמיתים-מומחים כמו המאמרים שזוכים לראות אור בכתבי העת המקצועיים. התוצאה היא שמחקרים באיכות מדעית נחותה מתפרסמים תחת הכותרת היומרנית - "מבוסס על מחקר שהוצג בכנס מקצועי" זה או אחר, ובשל כך הם זוכים למעטפה של יוקרה ולתהילת שווא.

למכוני המחקר השונים, האקדמיים או הממשלתיים, דוגמת מכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב או מכון ויצמן בישראל, יש תמריץ נוסף להאדיר את חשיבות עבודתם - הרצון להגדיל את תקציבי המחקר שלהם. במיוחד חשוב הדבר לקראת מועד אישור התקציב על-ידי הגורמים המממנים. מדובר ביצירת הרושם כי כספם של משלמי המ?סים או של התורמים מנוצל בדרך הטובה והיעילה ביותר, שתסייע להם לקבל את מענקי המחקר הגבוהים ביותר.

גם כתבי העת הרפואיים אינם נקיים מאשמה. הבולטים שבהם - כמו NEJM ו-JAMA, מושכים אליהם תשומת לב תקשורתית באופן קבוע. המאמרים המופיעים בהם הם אלה המצוטטים לעיתים קרובות בחדשות הערב או בעמודים הראשונים של העיתונים. כתבי העת מרכזיים אלה מגלים מעורבות הולכת וגוברת בפרסום הודעות לעיתונות ומעבירים אפילו חומר מצולם הקשור למחקרים המתפרסמים בהם. עבור כתבי העת, יש בכך משום השגת בקרה טובה יותר על התוכן ומידת הדיוק של הדיווח, אך הפרסום הרחב שזוכים לו המחקרים עלול להאדיר שלא בצדק את חשיבות הממצאים. מכיוון שכתבי העת הרפואיים הם גם עסק רווחי עבור האיגודים הרפואיים שאותם הם משרתים, טבעי שיתחרו ביניהם על אור הזרקורים.

מחקר שנערך לאחרונה מעורר ספקות גם לגבי איכות ההודעות לעיתונות שמוציאים כתבי העת הרפואיים. בניתוח של הודעות לעיתונות שפורסמו בתשעה כתבי עת רפואיים מהשורה הראשונה, גילו חוקרים מאוניברסיטת דארטמות' כי רק 25% מהן הצביעו על מגבלות כלשהן של עבודות המחקר שפורסמו. ב-33% מההודעות לא הופיעה התייחסות למידת הסיכון או היעילות של הטיפול שנבדק. רק ב-22% מהמקרים בהם נערכו המחקרים במימון חברות התרופות, הופיע אזכור לעובדה זו בהודעה לעיתונות. כאשר בהודעה לעיתונות נמסר כי המאמר המדעי זכה גם למאמר מערכת שהתייחס אליו, אף פעם לא הייתה התייחסות מטעם המערכת לניגוד האינטרסים של הכותב.

אחד העורכים הרפואיים, שהיה בעצמו כתב לענייני בריאות ב-Los Angeles Times אמר כי הודעות לעיתונות, אם מטעם אוניברסיטאות, חברות מסחריות, מארגני כנסים מקצועיים או כתבי עת רפואיים, "נגועות מטבען בניגודי אינטרסים". גם במסיבות עיתונאים יש נטייה להעצים יתר על המידה את חשיבות המחקר שמוצג בהן - שכן, במסגרת התחרות על "סיפור טוב", אף עיתונאי לא רוצה להיות זה שהחמיץ את ההזדמנות לדווח על חידוש שעשוי להיות בעל חשיבות רבה.

כתבה שהתפרסמה במוסף של ה-New York Times סיפרה על "תחרות אכזרית בין כתבי העת NEJM ו-JAMA על מנויים, תקציבי פרסום ויוקרה אינטלקטואלית". הכתבה הציגה בפני הקוראים את המגמה המדאיגה של כתבי עת לייעד את תוכנם לקהל הרחב, במטרה להגדיל את החשיפה ולמצב את עצמם כ"קריאת חובה" עבור הרופאים. אין ספק כי חברות התרופות, המממנות את רוב הפרסומות בכתבי עת אלה, כמו גם את רוב המחקרים על תרופות המתפרסמים בהם ובאמצעי התקשורת האחרים, מפיקות תועלת רבה מהכיסוי העיתונאי הנרחב.

העורכים של כתבי העת הרפואיים מצדיקים צורת התנהלות זו ורואים בה דרך לשיפור העיתונאות הרפואית. עם זאת, אמר פעם ד"ר לורנס אלטמן, רופא ועיתונאי ב-New York Times, ודבריו צוטטו: "כל כתבי העת הרפואיים מתמרנים את התקשורת. ד"ר לונדברג (העורך לשעבר של JAMA) מחזר אחרי העיתונות בדיוק כפי שעושים זאת כולם, ומאותה סיבה - הוא מעוניין בהאדרת שמו של כתב העת שלו כדי למשוך מפרסמים".

תעשיית התרופות והציוד הרפואי תורמת במידה משמעותית לתעתוע. ד"ר ריימונד וזלי, רופא ופרמקולוג, כיום דיקן בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אריזונה, אמר לציטוט: "רבים הם אלה המשתמשים באמצעי התקשורת למטרות רווח. הם מעודדים פרסום כתבות על פגמים וליקויים שהתגלו במוצרים של מתחריהם. הם מדליפים לעיתונות ידיעות רפואיות, או בחלק מן המקרים, מכנסים בגלוי מסיבות עיתונאים, כדי להעלות את ערך המניות של החברות שלהם".

ה-Los Angeles Times מצטט את דבריה של ד"ר סוזן אוקי: "אנחנו מופצצים על-ידי אנשי יחסי ציבור שמנסים לדחוק בנו לפרסם את 'פריצות הדרך הרפואיות' של לקוחותיהם, בעיקר משיקולים של רווח כספי. הם מטלפנים ללא הרף ושולחים פקסים ודואר אלקטרוני. אנשי יחסי הציבור שלהם מנסים לשכנע אותנו ש'הפעם זה הולך להיות משהו גדול באמת...' ומזמינים אותנו להשתתף בשיחות וידיאו עם 'מיטב' המומחים. חלק מחברות יחסי הציבור מספקות לתחנות הטלוויזיה והרדיו המקומיות תוכניות מוכנות מראש, שמקדמות את התרופות של החברות ששכרו את שירותיהן".

מתוך: "תקווה או תעתוע", ד"ר ריצ'רד דאיו, ד"ר דונלד פטריק. הקדמה עברית: פרופ' אליק אבירם. תרגום: ליאת פלן - לברטובסקי.
הוצאת פוקוס, 343 עמ'. המחיר לצרכן: 74 ש"ח.