חדש : פורום רשלנות רפואית

אדם עובר ניתוח בעקבות בעיה רפואית כלשהי. אם הניתוח לא מצליח נגרם לאדם נזק קבוע. עתה עליו להמשיך לחיות עם נכות, ועם עלויות כספיות רבות לעתיד כתוצאה מנכותו. האם יכול האדם לתבוע את הצוות המטפל בגין נזקיו? רבים יאמרו, כי הדבר מובן מאליו - המטפלים גרמו לנזק, ולכן הם אחראים גם לפצות את הניזוק. האם הצדק עימם?

הבסיס החוקי העיקרי לתביעה לפיצוי במקרה זה, כמו במרבית מקרי הרשלנות הרפואית, הינו סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, אשר עיקרם הוא הצורך בקיום שלושה תנאים מצטברים לצורך הטלת חבות על המטפל: ראשית, התרשלות של המטפל; שנית, נזק שנגרם בטיפול ושלישית - קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. יש לזכור כי, להוציא מקרים מיוחדים, נטל ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות, לגבי כל אחד מהתנאים, הינו על התובע.

באשר להתרשלות, המבחן הינו מבחן "האדם הסביר", ובמקרה של רשלנות רפואית - "הרופא הסביר". כלומר, השאלה הנשאלת היא, כיצד היה נוהג במקרה דומה, רופא סביר. ומיהו אותו רופא סביר? באחד המקרים, הביא עורך הדין של רופא, אשר נתבע בגין רשלנות רפואית, שורה של רופאים, אשר העידו כי במקרה דומה הם היו נוהגים כפי שנהג הנתבע. עורך הדין טען כי רופאים אלו הם הם "הרופא הסביר".

בית המשפט פסק כי הרופאים אינם מהווים לצורך התביעה, עדות לגבי רופא סביר. הרופא הסביר, שלאור התנהגותו נבחנות פעולותיו של הרופא במקרה הנדון, הינו רופא ערטילאי. הוא יציר כפיו של בית המשפט, אשר קובע את הסטנדרט הרפואי הסביר בהתאם למכלול העדויות, בעיקר עדויות מומחים, המובאות לפניו, תוך שהוא לוקח בחשבון גם שיקולים כלכליים, מוסריים, חברתיים ואחרים. לדוגמה, אדם עבר ניתוח, ונגרם לו נזק בשל מצב רפואי קודם, נדיר מאוד, המופיע אחת למיליון. המצב היה ניתן לגילוי, לו היה האדם עובר בדיקה כלשהי, שעלותה 1,000 ש"ח. מכאן, שכדי למנוע מקרה אחד של נזק דומה, היה צורך לבדוק מיליון אנשים, בעלות כוללת של מיליארד ש"ח.

יתכן שבית המשפט היה פוסק, כי לא סביר להוציא כל כך הרבה כסף למניעת מקרה אחד של נזק, וכדאי יותר לחברה לאפשר מקרה אחד כזה, מאשר להוציא סכום עתק כדי למנוע אותו. במקרה זה, בית המשפט היה קובע, שהרופא, שנימנע מביצוע הבדיקה לא היה רשלן, והתביעה היתה נדחית. זהו הבסיס לאחת מתיאוריות הנזיקין, לפיה קיום רשלנות נקבע לפי היחס בין עלותו של הנזק לחברה לבין עלות מניעתו. רשלנות קיימת, רק אם עלות המניעה קטנה מעלות הנזק.

רוב המקרים אינם קשורים בהקצאת משאבים ושאלות מוסריות, אלא במעשה או מחדל שגרמו לנזק, ושניתן להחליט אם מדובר ברשלנות על סמך עדויות לגבי הפרקטיקה המקובלת במקרים דומים. יש לזכור, שלא כל החלטה שבדיעבד התבררה כשגויה מהווה התרשלות. השאלה היא, אם במועד קבלת ההחלטה, ולא בחוכמה שלאחר מעשה, היה מקום לקבל החלטה אחרת, שהיתה מביאה לתוצאה שונה.

התנאי השני לתביעה בגין רשלנות רפואית הינו קיום נזק. הכוונה היא גם נזק גופני, וגם "נזק" במובן של הפסד ועלויות הנובעות מקיום הנזק הגופני, והבאות לתקן אותו או לעזור להתמודד עימו. לדוגמה, קטיעת רגל מהווה גם נזק גופני וגם נזק כספי, בשל הצורך בקניית כיסא גלגלים, פרוטזה, רכב נכים וכדומה.

התנאי השלישי, ולעיתים המורכב ביותר בדיון, הינו קיום הקשר הסיבתי בין הפעולה הרשלנית לבין הנזק. כלומר, גם כאשר הוכיח התובע כי היתה התרשלות וקיים נזק, עדיין עליו להוכיח כי אם לא היתה התרשלות, גם הנזק היה נמנע. לדוגמה, יולדת בחדר הלידה היתה מחוברת למוניטור. הצוות המטפל לא הבחין כי יש האטה ממושכת בדופק של העובר. רק לאחר 20  דקות של האטה, זמן בלתי סביר לכל הדעות, נלקחה היולדת לחדר הניתוח. חולץ יילוד, אשר אכן סבל מנזק. האם על הצוות הרפואי לפצותם? אין ויכוח כי היתה התרשלות. ואולם, האחריות של המטפלים לנזק תלויה בשאלה, האם קיים קשר סיבתי לנזק. וכדי לברר קיומו של קשר כזה, יש ראשית לברר מהו הנזק.

אם ה"נזק" הינו העובדה שהיילוד סובל מפגם כרומוזומלי כלשהו, ברור שאין כל קשר למהלך הלידה, הגם שנוהלה שלא כראוי. גם ניהול נכון וביצוע ניתוח קיסרי מוקדם לא היו מונעים את הנזק, ולפיכך נותק (או לא התקיים) הקשר הסיבתי, ואין חבות על המטפלים. מאידך, אם מדובר בנזק המוגדר כשיתוק מוחי - רוב הסיכויים (אם כי עדיין יש להוכיח זאת), כי נגרם בשל התרשלות המטפלים ועליהם לפצותו על נזקיו.

ישנם מקרים, בהם רק חלק מנזקו של הנפגע נובע מהתרשלות המטפל, ואילו חלק אחר היה מתקיים גם ללא התרשלות. במקרה זה אחראי המטפל, כמובן בפיצוי רק בגין הנזק הנובע מההתרשלות. ומה באשר לנזקים אשר לא נובעים מהתרשלות, כגון היילוד בדוגמה הקודמת שנולד עם מום כרומוזומלי? מי יפצה את הניזוק במקרים אלו? בדוגמה הזאת, ניתן לבדוק, למשל, האם מטפל אחר, לדוגמה הרופא שערך את מעקב ההריון, יכול היה וצריך לגלות את המום. אם מדובר באישה מעל גיל 35 שלא הוצע לה דיקור מי שפיר, אי ביצוע הדיקור מהווה התרשלות. או שניתן לברר האם מטפל אחר גרם לפגם; לדוגמה, ביצע תצלום רנטגן בלי שדאג להגנה על בטן האישה מפני הקרינה.

ואם לא נמצא גורם שיכול היה למנוע את הנזק, דהיינו, שלא היתה כל התרשלות? במקרה כזה, ובהנחה שאין מקור אחר לפיצוי, כמו ביטוח או חקיקה המקנה פיצוי כדוגמת הפיצוי לעובדים לפי חוק הביטוח הלאומי, יחול הכלל הנזיקי האכזר אך הנכון :"הנזק נותר במקום בו נפל". דהיינו: בהעדר מזיק נותר הניזוק לבדו לשאת בנזק.

בואו לדבר עם ד"ר תמיר גורן בפורום רשלנות רפואית.