פירסינג: הסכנה שמאחורי העגיל
הזיהום שעלול להתלוות לפירסינג הוא עניין שחייבים לתת עליו את הדעת. אם כבר עושים פירסינג, עדיף לבחור בתנוך האוזן, הגבה או פטמת השד
רבים מאתנו, בגיל כזה או אחר, ביקשו לעשות חורים באזניים, מה שקרוי פירסינג. משנוהג זה הפך שכיח, פנו האמיצים שבחבורה לנקב אזורים נוספים בגוף. הבעיה היא שרופאים רבים, ובהם ד"ר אפי הלפרין, מנהל היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים ביקור חולים, ומנהל פורום מחלות זיהומיות באתר doctors, חושבים שיופי, במקרה הזה, גובל בסכנת חיים.
"מבחינה רפואית בכלל, ומהבחינה הזיהומית בפרט, רצוי להימנע מפירסינג", אומר ד"ר הלפרין. "לאלו שמתעקשים לעשות זאת מומלץ לדאוג להיות מחוסנים נגד טטנוס וצהבת ('הפטיטיס') B, כמו גם להקפיד לעשות את הניקוב במקום אמין שנמצא בפיקוח ולברר לפני הביצוע שהכלים שמשמשים לפירסינג עוברים חיטוי (סטריליזציה) בין מטופל למטופל".
כאשר אתם חושבים לעשות פירסינג כדאי שתביאו כמה נתונים בחשבון. "אזורי גוף שנחשבים מסוכנים לפירסינג הם אלו בהם גובר הסיכוי לזיהומים", מסביר ד"ר הלפרין, "למשל איברים שבהם מעורב סחוס, כדוגמת חלקה העליון של אפרכסת האוזן או נחירי האף, כמו גם אזורים שבהם הניקוב עובר דרך ריריות, כדוגמת השפה והלשון, או איברי המין.
"גם עגילים באזור הטבור נחשבים כנוטים יותר להזדהם. לעומת זאת, איברים שנחשבים בטוחים יותר מבחינה זיהומית הם אלו שמערבים עור ורקמה תת-עורית בלבד כדוגמת תנוך האוזן, הגבה ופטמת השד".
אם בכל זאת בחרתם לנקב את גופכם, כדאי שתהיו ערנים לכמה סימנים העלולים להעיד על זיהום חיידקי. ד"ר הלפרין מפרט: "סימני הדלקת כוללים כאב, נפיחות, חום מקומי, אודם והפרשה מוגלתית. אלה מהווים ביטוי שכיח לזיהום חיידקי מקומי, כשבדרך כלל מקורם של החיידקים שגורמים לזיהום כזה הוא העור או הריריות. במקרה כזה מומלץ לחולה לפנות לבדיקה רפואית. מובן שגם הופעת חום וצמרמורת, שמעלים חשש להתפשטות הזיהום בכל הגוף, מחייבת פנייה מיידית לטיפול".
לדברי ד"ר הלפרין, "לא כל הזיהומים שנגרמים במהלך הפירסינג הם חידקיים. קיימים גם זיהומים נגיפיים שעלולים לעבור ממטופל למטופל דרך מכשירי פירסינג שלא חוטאו כהלכה. זיהומים 'שקטים' אלה באים לידי ביטוי קליני רק מספר חודשים ואף שנים לאחר הניקוב, אך הם עשויים לגרום לתחלואה כרונית קשה, כגון צהבת ('הפטיטיס') B ו- C, ואפילו נגיף האיידס".
ד"ר הלפרין מסביר כי "זיהום חיידקי מקומי שאינו מטופל עלול לגרום לנמק, למשל של הסחוס באוזן. זיהום כזה עשוי גם להתפשט ולגרום לאלח דם ('ספסיס'), למורסות באברים שונים, כדוגמת המוח, לדלקת של מסתמי הלב ואפילו למוות. זיהום חיידקי נוסף שעלול להתפתח לאחר הניקוב הוא טטנוס, שאף הוא יכול לסכן חיים. לצהבת שעלולה להופיע בעקבות הפירסינג אין עדיין טיפול שנחשב כמאוד יעיל, ובמקרים לא מעטים היא מסתבכת בשחמת ובסרטן הכבד.
זיהום נחשב אולי לתופעת לוואי קיצונית משהו, אולם הרבה לפני הזיהום יש להביא בחשבון תופעות לוואי אחרות, כפי שמפרט ד"ר הלפרין: "פירסינג מלווה בדרך כלל בכאב ובנפיחות, כמו גם בדימום מקומי שהוא תופעת לוואי שכיחה, וגם קרע של העור או הרירית אינו נחשב נדיר. עגילים בלשון עשויים לגרום לבצקת מקומית שעלולה לחסום את דרכי הנשימה בטווח המיידי, ובהמשך לגרום לנסיגת החניכיים ולהרס השיניים. עגילים באף ובאוזן עלולים לגרום לדלקת קשה בסחוס ולעיוות האיבר תוך פגיעה אסתטית קשה. עגילים בקצה איבר המין הזכרי עלולים לפגוע בהשתנה. עגילים באזור איבר המין אצל נשים עשויים להפריע לתהליך הלידה, ועגילים בפטמה עלולים להקשות על ההנקה ואף לסכן את התינוק היונק. החומר שממנו עשוי העגיל אינו גורם לזיהום, אך הוא יכול לגרום לאלרגיה, בפרט אם העגיל עשוי מניקל".
לדברי ד"ר הלפרין, "הטיפול בזיהום החיידקי שגורם פירסינג כולל מתן טיפול אנטיביוטי מתאים וניקוז מורסות במידת הצורך. במקרים רבים יש גם צורך להוציא את העגיל עד להחלמת האזור. לצהבת B ו-C ולזיהום שנגרם על ידי נגיף האיידס קיים טיפול תרופתי שהוא מסובך וממושך הרבה יותר".
אם כבר עשיתם פירסינג, כדאי שתדעו כי קיימים אמצעים להפחית את הסיכון של תופעות הלוואי שהוזכרו לעיל. "לאחר הכנסת העגיל יש להקפיד על רחיצת המקום במים ובסבון פעמיים ביום לפחות", מסביר ד"ר הלפרין, "ולאנשים עם עגילים בלשון ובשפה מומלץ לשטוף את הפה בנוזל אנטיספטי מיוחד שמיועד למטרה זו. מומלץ לכל מי שעובר פירסינג להיות במעקב רפואי לפחות במשך השנה הראשונה לאחר ביצוע הניקוב. מי שעשו עגילים בפה צריכים להיבדק באופן תקופתי על ידי רופא שיניים. בנוסף, אם וכאשר תאלצו לעבור ניתוחים כלשהם או ללדת, עליכם לדווח על העגילים המוצנעים שלכם לצוות הרפואי".
בואו לדבר על זה עם ד"ר הלפרין בפורום מחלות זיהומיות.