בי"ח יפצה מטופל ששוחרר מרצונו

בית משפט השלום בראשון לציון קיבל תביעת רשלנות רפואית, שהוגשה נגד משרד הבריאות (בית חולים וולפסון) על ידי חולה שסרב להתאשפז, ולאחר שחרורו התגלה כי סבל מבעיה לבבית. השופטת קיבלה את טענת התובע כי בית החולים התרשל בכך שלא הסביר לתובע כי אשפוזו נחוץ בכדי לשלול בעיה לבבית. לאור האמור, הוחלט לפסוק לתובע פיצוי של 768,239 שקלים, ולאחר ניכוי אשם תורם: 384,119 שקלים.

התובע, יליד 1947, הובהל ב-11 במרץ 2003 בבוקר לבית החולים וולפסון לאחר שבזמן שהלך ברחוב חש כאבים עזים בחזה. אמבולנס מד"א שהוזמן למקום העביר את התובע לחדר המיון בבית החולים. לאחר שבוצעו לתובע בדיקות שונות בבית החולים, הוחלט לאשפזו, אך התובע לא הסכים לאשפוז, חתם על טופס סירוב לקבל טיפול רפואי בבית החולים, ושוחרר בצהריים לביתו עם המלצה לביצוע CT חזה ומבחן לב במאמץ. אולם, גם בביתו התובע המשיך לסבול מכאבים בחזה, ולאחר שגברו הכאבים בלילה, אשתו של התובע הזמינה לביתם שירות של ביקור רופא. הרופא הזריק לתובע שתי זריקות וולטרן, ואמר לו כי אם הכאבים לא יחלפו על הבוקר, עליו לפנות לבית החולים.

הכאבים לא חלפו ואף גברו, ועל כן ב-6:00 בבוקר התובע פונה לבית החולים ברזילי באשקלון, שם צונתר, עבר הרחבה והשתלת סטנט בעורק כלילי קדמי ועורק כלילי עוקף שמאלי. זאת, לאחר שאובחן אוטם בדופן הקדמי של שריר הלב. בבדיקות באשפוזו בבית החולים "ברזילי" התגלה נזק משמעותי לשריר הלב, והתפתחה אי ספיקת לב שמאלית ויתר לחץ דם ריאתי.

לטענת התובע, בית החולים התרשל בכך שלא הסביר לו שאשפוזו נחוץ כדי לשלול בעיה לבבית, אלא להיפך, נאמר לו שנשללה בעיה לבבית, כי הוא סובל מבעיה של גב תפוס, וכי הוא מתבקש להישאר בבית החולים יום-יומיים להשגחה. התובע טען, כי אילו היה מוסבר לו שהישארותו בבית החולים חיונית לשלילת בעיה לבבית, היה מסכים להתאשפז. במקרה זה, היתה מתגלה הבעיה הלבבית בבית החולים, וניתן היה לתת לו טיפול תרופתי שהיה ממיס את הקריש, או לבצע צנתור מוקדם לפתיחת העורק, ופעולות אלה היו מונעות את הנזק שנגרם לשריר הלב.

"לא התקיים תהליך מספיק של שכנוע התובע"

סגן הנשיאה, השופט יחזקאל קינר, קיבל את התביעה נגד משרד הבריאות. השופט קבע כי הוסבר לתובע שעליו להתאשפז לצורך מעקב על מנת לוודא אם הוא סובל מבעיה לבבית. ואולם, לא התקיים תהליך מספיק של שכנוע התובע, לא הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בסירובו להתאשפז, ולא נאמר לתובע ולא נרשם בגיליון המיון באיזה מצב (המשך/החמרה בכאבים) עליו לחזור לבית החולים. כמו כן, לא צויין בגיליון המיון החשד לבעיה לבבית.

"בית החולים לא נקט, אפוא, באמות מידה סבירות ומקובלות שהיה עליו לנקוט בהן, שעה שמשתחרר חולה המסרב להתאשפז, ובכך הפר חובת זהירות שהיתה מוטלת עליו בהקשר להסבר הסיכונים לתובע והסבר לגבי הצורך בחזרתו לבית החולים במקרה של המשך או החמרה בכאבים", פסק השופט.

עם זאת, נקבע כי יש לייחס לתובע "אשם תורם" בשיעור של 50% לנזק שארע לו, שכן על אף שהסיכונים לא הוסברו לתובע במידה מספקת, התובע הוא אדם אינטיליגנטי, שידע היטב כי קיימות סכנות בעזיבת בית החולים, וגם אם לא ידע אותן במלואן ובמלוא חומרתן, היה עליו להבין כי הדרישה להתאשפז בבית החולים אינה דרישה בעלמא, וכי הוא נוטל על עצמו סיכון בעזיבת המקום בניגוד לדרישת בית החולים כי יתאשפז.

(ת"א 290-05 פלוני נ' מדינת ישראל -משרד הבריאות ואח').

בואו לקרוא מידע נוסף בנושא רשלנות רפואית.