שביתת הרופאים ממבט שונה

האם יש מישהו שבאמת מאמין שניתן להשבית את מערכת הבריאות לתקופה כה ארוכה, של מאה ימים ויותר, מבלי ששני הצדדים ירצו בכך? בוודאי שלא. ואכן הרושם שלי הוא כי משביתת הרופאים הזו, כולם נהנים. הרופאים לא סובלים במיוחד, בתי החולים גם הם אינם נפגעים, וכך גם האוצר ואפילו החולים, הכיצד?

אם נבחן את שיטת ההתנהלות נגלה במהרה שבמאה ימי השביתה, כמות העבודה בבתי החולים הפרטיים הכפילה את עצמה ויש אומרים כי אף שילשה את עצמה, ומי הם הבעלים של בתי החולים הפרטיים? קופות החולים הגדולות.

כמות העבודה הפרטית הן בבית החולים הדסה, בית החולים היחיד שמורשה להעניק שירותי רפואה פרטיים בישראל (שר"פ), אף היא גדלה בשיעור ניכר.

המרוויחים העיקריים מהגידול המרשים בעבודה של בתי החולים הפרטיים, חוץ מהבעלים, הם הרופאים המנתחים, שבימי השביתה יכולים לא רק לנצל את שעות הצהריים והערב לביצוע ניתוחים פרטיים אלא גם את שעות הבוקר.

בימי השביתה פורחים גם עסקיהם של הרופאים שאינם מנתחים, רופאים פנימיים ואחרים שבימי שגרה היקף העבודה הפרטית שלהם נמוך יחסית, אך בימי השביתה הם עושים חייל ומעניקים את שירותיהם לכל דכפין ובלבד שהפרוטה מצויה בכיסו.

גם בתי החולים הציבוריים לא מפסידים בימי השביתה. השביתה אינה מלאה ויש מספיק ימי עבודה, על מנת למלא את המחלקות ולעמוד במכסת ימי האשפוז הנדרשים למימון תקציב בית החולים. בנוסף יש גם מספיק חולים "קשים" שעונים על ההגדרות המשתנות שוועד השביתה קובע, שניתן לנתח אותם גם בימי השביתה ולהבטיח שהמחלקות הכירורגיות לא יתרוקנו.

אז למי רע? לחולים? כנראה שלא. מרבית הציבור מבוטח היום בביטוחים פרטיים, מי במסגרת פרטית, מי במסגרת קולקטיבית ומי במסגרת הביטוח המשלים, כך שמי שרוצה לקבל רפואה בימי השביתה יקבל אותה ולא סתם יקבל אותה, אלא יקבל אותה כחולה פרטי עם כל הפריווילגיות הכרוכות בכך.

אז אם זה כל כך טוב למה זה כל כך רע? זה רע כי זה מחסל את עתיד הרפואה הציבורית במדינת ישראל. רפואה ציבורית היא לא רק טיפול בחולים. רפואה ציבורית זה חינוך והכשרה של דור המשך, רפואה ציבורית זה מחקר ופיתוח ורפואה ציבורית זה טיפול רפואי איכותי לכל דורש.

טיפול רפואי איכותי אפשר לספק במסגרת בתי החולים הפרטיים אבל חינוך, הכשרה, מחקר ופיתוח לא ולא.

במהלך השביתה נלחמים הרופאים על משכורתם וזו זכותם. אבל המלחמה של המדינה צריכה הייתה להיות על עתיד המערכת הציבורית ואת זה לצערי היא לא עושה.

הפתרון מונח מתחת לפנס. שרותי רפואה פרטית בבתי החולים הציבוריים. אבל שירותי רפואה כאלו שבהם רק רופא שעבד במערכת כך וכך שנים ומילא כך וכך תפקידים ניהוליים, רק הוא, לאחר שצבר את הוותק הנדרש ולאחר שתרם את התרומה המתבקשת למערכת הציבורית ורק לאחר שסיים את הקדנציות הניהוליות שלו, יהיה רשאי לנצל את התשתית הציבורית ולספק שירותי רפואה פרטית בבתי החולים הציבוריים.

בדרך זו נייצר אופק לרופאים צעירים, נהפוך את בתי החולים ממקום עבודה למקום פרנסה והעיקר בדרך הזו נייצר שתי מערכות שיתחרו ביניהן לטובת ציבור החולים. המערכת הציבורית שתנוהל על ידי רופאים "ציבוריים" שלא יורשו לעסוק ברפואה פרטית. במהלך תקופה זו הם ירצו להצליח וליצור לעצמם שם ומוניטין ושביעות רצון בקרב מטופליהם. זאת בכדי לבנות את עצמם לשנים הבאות בהם יהפכו להית רופאי שר"פ.

מאידך, המערכת הפרטית תכלול את "בוגרי" המערכת הציבורית, שתרמו כאמור תרומה ניכרת לרפואה הציבורית ומעתה יורשו לפעול למען ביתם ולחזק את המערכת הציבורית כך שתהיה טובה יותר.

הבראת מערכת הבריאות מחייבת טיפול בסוגיות נוספות וקצרה היריעה מלדון בהם ברשימה זו אבל, הפתרון מתחיל כאן והשביתה הנוכחית היא ההוכחה לכך.

ד"ר אודי פרישמן לשעבר סגן מנהל בית החולים אסותא, סמנכ"ל חברת הביטוח הפניקס, מלמד בחוג למנהל מערכות בריאות, אוניברסיטת ת"א