להיות בן תמותה: סוף החיים

התחלתי לכתוב כשהייתי מתמחה זוטר בכירורגיה, ובאחד ממאמריי הראשונים סיפרתי את סיפורו של אדם שקראתי לו ג'וזף לזרוף. הוא היה מנהלן עירוני, וכמה שנים לפני כן מתה עליו אשתו מסרטן ריאות. כעת היה בשנות השישים לחייו וסבל בעצמו מסרטן חשוך מרפא - סרטן ערמונית גרורתי מתקדם. הוא איבד יותר מ25 קילוגרם ממשקלו. בטנו, שק האשכים שלו ורגליו היו מלאים נוזלים. יום אחד התעורר וגילה שאינו יכול להזיז את רגלו הימנית ולשלוט בסוגריו. הוא אושפז בבית החולים, ושם פגשתי אותו בתור מתמחה בצוות נירוכירורגי. גילינו שהסרטן התפשט אל עמוד השדרה החזי, ושם לחץ על חוט השדרה. את הסרטן הזה לא היה אפשר לרפא, אבל קיווינו שאפשר יהיה לטפל בו. ואולם הקרנות החירום לא הצליחו לכווץ את הגידול, ולכן הציע לו הנירוכירורג שתי אפשרויות: טיפול מקל או ניתוח להסרת הגוש הגדל בעמוד השדרה שלו. לזרוף בחר בניתוח. תפקידי בתור מתמחה במחלקה הנירוכירורגית היה לקבל ממנו אישור בכתב שהוא מבין את סיכוני הניתוח ורוצה להמשיך.

עמדתי מחוץ לחדרו, תיקו בידי הלחה, וניסיתי לחשוב איך להעלות את עצם הנושא לפניו. התקווה הייתה שהניתוח יעצור את התקדמות הנזק לחוט השדרה. הוא לא ירפא אותו או יבטל את השיתוק, וגם לא יחזיר אותו אל חייו הקודמים. יהיו מה שיהיו הדברים שנוכל לעשות, נותרו לו לכל היותר כמה חודשים לחיות, והניתוח היה מסוכן ביסודו של דבר. צריך לפתוח את החזה, להסיר צלע ולמחוץ ריאה כדי להגיע אל עמוד השדרה. הוא יאבד דם רב. ההתאוששות תהיה קשה. במצבו המוחלש יש סיכון של ממש לסיבוכים מתישים לאחר הניתוח. נשקפת סכנה שהניתוח יחמיר את מצבו ויקצר את חייו כאחד. אבל הנירוכירורג דיבר אתו על כל הדברים האלה, ולזרוף הביע במפורש את רצונו בניתוח. כל מה שהייתי צריך לעשות היה להיכנס ולטפל בניירת.

לזרוף שכב על מיטתו ונראה אפור ומצומק. אמרתי שאני מתמחה ובאתי לקבל את הסכמתו לניתוח, המצריך אישור שהוא יודע מה הן סכנותיו. אמרתי שהניתוח יסיר את הגידול, אבל עלול לגרום לו סיבוכים חמורים, כגון שיתוק או שבץ, והוא אפילו עלול להיות קטלני. השתדלתי להישמע ברור בלי להיות קשוח, אבל דבריי הרגיזו אותו. הרגיזו אותו גם דבריו של בנו, שהיה בחדר ותהה אם פעולות הרואיות, כמו ניתוח, הן רעיון טוב. לזרוף לא אהב זאת כלל וכלל.

"אל תוותרו עליי", אמר, "תנו לי כל סיכוי שיכול להיות לי". מחוץ לחדר, אחרי שחתם לזרוף על הטופס, לקח אותי בנו הצדה. אמו מתה כשהיא מחוברת למכשיר הנשמה ביחידה לטיפול נמרץ, ואז אמר אביו שהוא אינו רוצה שמשהו דומה לזה יקרה לו. אבל עכשיו הוא דרש בתוקף שיעשו "כל דבר".

באותו הזמן חשבתי שמר לזרוף בחר בחירה גרועה, ואני עדיין חושב כך. הוא בחר בחירה גרועה לא בגלל כל הסכנות, אלא מפני שלניתוח לא היה כל סיכוי לתת לו את מה שרצה באמת: את שליטתו על הסוגרים, את כוחו, את חייו הקודמים. הוא רדף אחרי דבר מוצק קצת יותר מפנטזיה מתוך הסתכנות במוות ממושך ונורא - וזה בדיוק מה שקיבל.

הניתוח קצר הצלחה טכנית. במשך יותר משמונה שעות וחצי הסיר צוות המנתחים את הגוש שפלש אל עמוד השדרה שלו ובנה מחדש את גוף השדרה במלט אקרילי. הלחץ על חוט השדרה פסק. אבל הוא לא התאושש מן הניתוח. ביחידה לטיפול נמרץ הוא לקה באיספיקה נשימתית, בזיהום מערכתי, בקרישי דם עקב חוסר תנועה ואחרי כן בדימום שנגרם ממדללי הדם שקיבל נגד הקרישים. כל יום הוחמר מצבו עוד ועוד.

לבסוף נאלצנו להודות שהוא גוסס. ביום ה14 אמר בנו לצוות להפסיק. הוטל עליי לנתק את לזרוף מההנשמה המלאכותית שהחזיקה אותו בחיים. בדקתי ווידאתי שטפטוף המורפיום הועלה לרמה גבוהה, כדי שלא יסבול מרעב לאוויר. רכנתי מעליו, ולמקרה שהוא יכול לשמוע אותי, אמרתי שאני עומד להוציא את צינור ההנשמה מפיו. הוא השתעל כמה פעמים כשהוצאתי את הצינור, פקח את עיניו לרגע ועצם אותן. נשימתו נהייתה מאומצת ואז פסקה. שמתי את הסטטוסקופ על חזהו ושמעתי את לבו הולך ודועך.

עכשיו, יותר מעשר שנים אחרי שסיפרתי לראשונה את סיפורו של מר לזרוף, מה שבולט לעיני יותר מכול אינו כמה גרועה הייתה החלטתו אלא כמה נמנענו כולנו מלדבר בכנות על הבררה שעומדת לפניו. לא התקשינו להסביר את הסכנות הספציפיות של אפשרויות טיפול שונות, אבל מעולם לא נגענו באמת בהוויית מחלתו. האונקולוגים שלו, מטפלי ההקרנות, המנתחים והרופאים האחרים עמדו לצדו כולם במשך חודשים וטיפלו בבעיה שידעו שאין לה מרפא. לא הצלחנו להביא את עצמנו לדבר על האמת הגדולה יותר של מצבו או על המגבלות היסודיות של היכולות שלנו, ובוודאי לא על מה שאולי חשוב לו יותר מכול בעודו מתקרב אל סוף חייו. אם הוא רדף אחרי תעתוע, הרי כך עשינו גם אנחנו. הוא שכב בבית החולים, משותק למחצה מגידול סרטני שהתפשט בכל גופו. הסיכויים שיוכל לחזור לדברמה שדומה לחיים שהיו לו כמה שבועות קודם לכן היו אפסיים. אבל להודות בכך ולעזור לו להתמודד עם כך נראה לנו למעלה מכוחנו. לא הצענו לו שום הכרה או נחמה או הדרכה. היה לנו רק עוד טיפול בשבילו. אולי משהו טוב מאוד יצא ממנו.

לא היינו טובים הרבה יותר מרופאיו הפרימיטיביים בני המאה התשע עשרה של איוואן איליץ' - בעצם, היינו גרועים מהם, אם מביאים בחשבון את הצורות החדשות של עינוי גופני שהסבנו למטופל שלנו. די בכך לגרום לך לשאול את עצמך מי הם הרופאים הפרימיטיביים - הם או אנחנו.

היכולת המדעית המודרנית שינתה שינוי עמוק את חיי האדם. אנשים חיים זמן רב יותר חיים טובים יותר מבכל זמן אחר בהיסטוריה. אבל התקדמות המדע הפכה את תהליכי ההזדקנות והגסיסה לחוויות רפואיות, עניינים שמסורים לטיפולם של מקצועני שירותי הבריאות. ואנחנו אנשי הרפואה מצאנו את עצמנו בלתי מוכנים להחריד.

המציאות הזאת נסתרת במידה רבה, שכן שלבי החיים האחרונים נעשים פחות ופחות מוכרים לבני אדם. עוד בשנת 1945 מתו רוב האנשים בביתם. בשנות השמונים של המאה העשרים מתו כך רק 17 אחוזים. אלה שאיכשהו מתו בכל זאת בבית, קרוב לוודאי מתו מוות מהיר למשל מהתקף לב, משבץ או מפציעה קשה - ולא הספיקו להגיע לבית החולים או היו מבודדים מכדי להגיע למקום שיכול להושיט עזרה. לא רק בארצות הברית אלא גם בכל העולם המתועש, חוויית ההזדקנות המתקדמת והמוות עברה לבתי החולים ולמוסדות הסיעודיים.

כשנעשיתי רופא עברתי אל הצד האחר של דלתות בית החולים, ואף על פי שגדלתי עם שני הורים רופאים, כל דבר שראיתי היה חדש בשבילי. ודאי שלא ראיתי מעולם אדם מת לפני כן, וכשראיתי - הזדעזעתי. לא מפני שהוא גרם לי לחשוב על מותי שלי. משוםמה המחשבה הזאת לא עלתה על דעתי, אפילו כאשר ראיתי איך אנשים בגילי מתים. אני לבשתי חלוק לבן; הם לבשו פיג'מות של בית חולים. לא יכולתי לצייר לי מצב הפוך. אבל יכולתי לצייר לי את בני משפחתי במקומם. ראיתי בני משפחה רבים - אשתי, הוריי וילדיי - חולים במחלות קשות מסכנות חיים. אפילו בנסיבות קשות תמיד חילצה אותם הרפואה. הזעזוע שלי היה לראות רפואה אשר אינה מצליחה לחלץ אנשים. ידעתי תאורטית שהמטופלים שלי עלולים למות כמובן, אבל כל דוגמה ממשית נראתה לי כמו שבר, כאילו הופרו הכללים שחשבתי שאנחנו משחקים על פיהם. אינני יודע מהו המשחק שחשבתי שאנחנו משחקים, אבל באותו משחק ניצחנו תמיד.

הפרק לקוח מהספר "להיות בן תמותה", הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים, מאת אטול גוואנדה. הוצאת עם עובד ספריית אופקים. שנת 2016