הכל על מחלת לופוס (זאבת)

מחלת לופוס (זאבת) היא מחלה אוטואימונית, העלולה לערב מערכות רבות בגוף. על אף שהמחלה כרונית ואבחונה והטיפול בה מאתגרים, ניתן - בעזרת הטיפול הנכון - לחיות חיים מלאים, באיכות חיים גבוהה. על התמודדות עם מחלת לופוס (זאבת), במאמר שלפניכם.

מהי מחלת הלופוס?

מחלת הלופוס נקראת גם מחלת זאבת. מדובר במחלה אוטואימונית; כלומר: מחלה אשר במהלכה משתבשת פעילות המערכת החיסונית ופועלת כנגד הגוף. מערכת החיסון של אנשים בריאים ערוכה לתקוף פולשים זרים דוגמת חיידקים, כדי למנוע פגיעתם בגוף. בקרב חולי לופוס, מערכת החיסון - בטעות - מייצרת נוגדנים התוקפים רקמות שונות בגוף, כאילו היו אויב. מחלת הלופוס היא מחלה כרונית רב מערכתית.

מהם הגורמים למחלת לופוס?

הגורם הישיר למחלה אינו ברור, אך כיום ידוע שמעורבים בהתפתחותה מרכיבים גנטיים וגורמים סביבתיים, כגון: גורמים הורמונליים, זיהומים נגיפיים מסוימים, נטילת תרופות מסוימות, עישון, נטילת גלולות למניעת הריון המכילות אסטרוגן וחשיפה לאור השמש. אלה, בשילוב עם נטייה גנטית, יכולים לתרום להתלקחות המחלה.

מעורבות העור היא פגיעה שכיחה בקרב חולי זאבת. צילום: שאטרסטוק

מהם התסמינים של מחלת הלופוס?

מחלת לופוס היא מחלה המתבטאת באופן שונה בקרב החולים - ביטוייה מגוונים מאוד; וגם חומרתה משתנה מחולה לחולה. בנוסף לכך שהמחלה מתבטאת באופן שונה בין חולה לחולה, ביטוייה משתנים גם בין תקופה לתקופה, אצל אותו חולה.

לעתים ביטוי המחלה ממוקד, צר וקל. במקרים של מחלה קלה יחסית, מעורבות המחלה תיוותר מוגבלת רק לעור ו/או למפרקים; ולעתים, ביטויה רחב, כאשר המחלה מערבת מספר מערכות. מאחר שהמחלה עלולה לפגוע במערכות גוף רבות, מכלול התסמינים האפשריים רחב.

ברוב המקרים, מחלת הלופוס מתפתחת בהדרגה. כך, בראשית התהליך יתכן ויופיעו תסמינים כלליים, כגון חום ועייפות לסירוגין, הנמשכים זמן רב, או מופיעים שוב ושוב משך תקופה ארוכה.

בהמשך, עלולים להופיע תסמינים אופייניים נוספים, כגון: מעורבות העור, שהיא פגיעה שכיחה בקרב חולי זאבת ועלולה להתבטא, למשל, בתפרחות עוריות שונות, שחלקן מוחמרות בחשיפה לשמש; כיבים בריריות הפה או האף; נשירת שיער ועוד.

תסמינים נוספים העלולים להופיע, כוללים כאבי מפרקים ושרירים: למעלה מ-90% מהחולים יסבלו מכאבי מפרקים, לפחות לתקופה מסוימת של המחלה. דלקת המפרקים המופיעה בלופוס היא לרוב קלה יחסית, ובשונה מדלקות מפרקים אחרות, לרוב היא איננה גורמת לעיוותים במפרקים.

במחלה חמורה יותר, עלולה להיות מעורבות של מערכות נוספות, דוגמת מערכת הדם, שתתבטא לרוב באנמיה, או בירידה במספר טסיות הדם. בחלק מהמקרים, עלולה להתפתח קרישיות-יתר אוטו-אימונית - מצב שעלול להוביל לפקקת ורידים, התקפי לב, שבץ או להפלות חוזרות בקרב נשים בגיל הפוריות.

תיתכן מעורבות מערכת הנשימה כאשר ההסתמנות השכיחה ביותר היא דלקת בקרום הריאה, הגורמת לכאב חד בנשימה עמוקה. במערכת הלב ההסתמנות השכיחה ביותר היא דלקת בקרום הלב הגורמת גם היא לכאב חד, ייתכן בעת נשימה עמוקה ובעת שכיבה.

מגוון ההסתמנויות בעת מעורבות מערכת העצבים בזאבת הוא רחב. ההסתמנויות השכיחות במעורבות זו כוללות קשיי ריכוז וזיכרון, כאבי ראש, ושינויים במצב הרוח. אך יתכנו הסתמנויות נוספות שכיחות פחות דוגמת פרכוסים.

מעורבות הכליות בלופוס נובעת לרוב מתהליך דלקתי אוטואימוני ברקמת הכליה המובילה להפרשת חלבון בשתן ולעיתים הפרעה בתפקוד הכליה המחייב טיפול מוקדם ומכוון. זאת כדי למנוע פגיעה בלתי הפיכה בתפקוד הכליתי, עד אי ספיקת כליות.

מהו היקפה של מחלת הזאבת? עד כמה היא נפוצה?

מחלת הלופוס איננה נפוצה מאד ונוטה להופיע ביחס של אחד לאלפיים.

באיזו קבוצת אוכלוסייה נוטה המחלה להופיע?

לופוס שכיחה פי 9 יותר בקרב נשים בגיל הפוריות, אך עלולה להופיע גם בקרב גברים. שיא התפרצות המחלה בגיל הפוריות ( גיל 15-40 שנה ) אך המחלה יכולה להופיע בכל גיל כולל בילדים.

כיצד מאובחנת מחלת הלופוס?

אבחון המחלה מאתגר ואיננו פשוט. בשל ריבוי התסמינים וביטוייה השונים, בקרב החולים, קיים אתגר באבחון הראשוני שלה. בשונה ממחלות אחרות, אין בדיקת מעבדה אחת או אבחון גנטי שתוצאותיהם יעידו על קיום המחלה. האבחון מבוסס על מכלול של ממצאים קליניים ומעבדתיים, הנאספים לאורך זמן.

עם התפתחות המחלה ותיעוד התסמינים השונים שמתפתחים, נדרשות בדיקות מעבדה ספציפיות התומכות באבחון המחלה. עם זאת, לנוכח מגוון התסמינים הרחב נדרשות לעיתים בדיקות הנעשות במטרה לשלול מחלות אחרות בעלות מאפיינים דומים. על כן, תהליך הבירור והאבחנה עלול לעיתים להימשך אף מספר חודשים.

פריחת "פרפר" האופיינית למחלת הזאבת. צילום: שאטרסטוק

מה כולל הטיפול במחלת הלופוס?

בשל העובדה שמחלת הלופוס עלולה לערב מערכות גוף רבות, הטיפול בה מחייב התייחסות רפואית רב-תחומית. המטפל העיקרי הוא רופא ראומטולוג, אשר מוביל ומרכז את הטיפול בחולה ונעזר במומחי רפואה מתחומים שונים, כדי לטפל בהסתמנויות המגוונות.

כך, לדוגמה, במקרה של פגיעה דלקתית בכליות, נדרש - בנוסף לראומטולוג - גם טיפול של נפרולוג; במקרה של מעורבות מערכת העצבים, נדרשת מעורבות של נוירולוג וכשיש חשד לפגיעה בתאי הדם, נדרשת לעיתים מעורבות של המטולוג.

הטיפול במחלת הלופוס מתבסס, ברובו, על טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי מתמקד בשני אפיקים: האחד, טיפול בסימפטומים; והשני, טיפול המדכא את פעילות היתר של מערכת החיסון במטרה להשיג שליטה טובה בפעילות הדלקתית ולהשיג הפוגה. כשם שהמחלה מתפתחת באופן ייחודי אצל כל חולה וחולה, כך גם הטיפול מותאם באופן אישי לכל חולה, בהתאם להסתמנויות המחלה וחומרתה.

במקביל לטיפול התרופתי, ניתן מקום רב להדרכת החולה, למעקב אחר מצבו ולפעולות מניעתיות, שימנעו את החמרת המחלה - ויעודדו הפוגה. במסגרת המעקב, מתמודדים עם התסמינים השונים, מתווים תוכנית טיפול במטרה לשלוט בפעילות הדלקתית ולהשרות הפוגה של המחלה. מטרת המעקב היא גם להתאים את סוג ומינון התרופות לחומרת המחלה ולהפחית תרופות בעת הפוגה כדי למנוע תופעות לוואי של הטיפול התרופתי.

למרות מורכבות המחלה, הטיפול בה והצורך במעקב, במרבית החולים מושגת שליטה טובה בפעילות המחלה או אף הפוגה המאפשרת לנהל חיים עשירים ומלאים.

ד"ר דפנה פארן היא מנהלת אשפוז יום ראומטולוגי, מנהלת המרפאה לטיפול בזאבת (לופוס) ותסמונת אנטיפוליספיד במרכז הרפואי תל אביב.

סייעה בהכנת הכתבה: נגוהה שפרלינג, כתבת zap doctors.