COPD: חיים בלי אויר לנשימה

COPD. אני חיה את המחלה הזו כל הזמן, כל היום. הסימפטומים שלא נותנים מנוח. בבוקר, במהלך היום ובלילה. רוצים לדעת איך זה מרגיש? תמיד קשה לי לעלות במדרגות, אני מרגישה כאילו נגררת. קשה לי לנשום כמעט כל הזמן. מה כבר ביקשתי? לנשום כמו שצריך. העייפות והחולשה בכל הגוף כבר הפכו לחלק מהחיים ולעיתים גם התקפים של שיעול וצפצופים בריאות. הפחד הגדול ביותר שלי: ההתלקחויות שחוויתי בעבר, מעין התקפות שיעול קשות ביותר עם ליחה (בעיקר בחורף) וחוסר תחושה של אוויר. מחנק מפחיד.

היום, ממרומי גיל 71, הדברים נראים אחרת. ההבנה שלא כדאי לעשות דברים שיגרמו נזק לגוף -מקבלת משמעות אחרת. אבל, כשהייתי בגיל 12 (כן, כן, בת 12) חשבתי שאני גדולה, כאשר אחזתי לראשונה בסיגריה. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני לא מבינה איך בכלל נתנו לי. אבל הזמנים פעם היו שונים וגם אם הייתי מתחילה לעשן בגיל מאוחר יותר, הנזק ככל הנראה היה דומה, נוכח הכמויות שעישנתי.

כך או כך, מאז אותו יום, המשכתי לעשן כמו קטר במשך שנים רבות. מהגפרור שהודלק בבוקר, הייתי ממשיכה סיגריה אחרי סיגריה - עד שהייתי הולכת לישון בלילה. הייתי מעשנת כמה קופסאות ביום. פשוט מסביב לשעון. אני חושבת שהייתי פרסומת לעשן של הרכבת. הסירחון שהיה ממני היה פשוט נורא.

מסתבר שלא רק שעישנתי כמעט לאורך כל היממה, אלא שגם עבדתי בעבודה שכיום אני יודעת שגם היא חלק מגורמי הסיכון של מחלת הריאות בה לקיתי, COPD. עבדתי בסביבה של מזהמים, במשך שנים רבות, ב"אגד" בירושלים. ניהלתי מחלקה - ונתתי את נשמתי לעבודה. והעבודה החזירה לי טובה. עבדתי בתחנה המרכזית, מתחת לבנייני האומה - והאוטובוסים היו חונים מולנו. הם היו לוחצים על דוושת הגז וענני העשן היו נפלטים אלינו. זה היה לפני התקופה שמישהו חשב על זיהום אוויר והסכנות שהוא מביא עמו. היו לי 2 חברות טובות בעבודה. לצערי, שתיהן מתו מסרטן ריאות.

אפשר לומר שחגיגת העישון שלי התהפכה באחת. לילה אחד, הרגשתי שאני נחנקת. פתאום לא הצלחתי לנשום. מהר פתחתי חלון. חשבתי כי אולי אין אוויר בבית וכי האוויר הירושלמי הצונן של הלילה יעזור לי - אך לשווא. פשוט לא הצלחתי לנשום. ראיתי ושמעתי את אמי זיכרונה לברכה קוראת לי, יצאתי לרחוב - כולי משתעלת ללא הפסקה - ואמי כאילו ממש מדברת איתי. ולא יכולתי לענות לה, כי פשוט נחנקתי. בבוקר הלכתי לקופ"ח, עם מצוקה נשימתית - שם הפנו אותי למכון למחלות ריאה, להשלמת בדיקות וצילומים. עברתי בדיקת ספירומטריה (בדיקת הנשימה שקובעת האם אדם הוא חולה COPD, או שאיננו חולה). ואז, לאחר הבדיקות השונות, אמר לי הרופא שיש לי COPD - וצייד אותי במשאף.

בהתחלה, לא ממש הבנתי מה זה אומר להיות חולת COPD. נתנו לי כל מיני תרופות במשאפים, רובן לא הקלו עלי. התסמינים של המחלה צצו בכל חלקי היממה. לבסוף, התחלתי תהליך שנקרא "שיקום ריאות" בבית החולים שערי צדק. במסגרת השיקום, מבצעים פעילות גופנית מבוקרת פעמיים בשבוע, לצד טיפול תרופתי חדש - שהרופא נתן לי. השילוב של פעילות גופנית וטיפול תרופתי משמר את מצבי ומונע את התדרדרות המחלה. בלילה, אני מחוברת לחמצן שנמצא ליד מיטתי

כחולת COPD, ממש הפכתי לפרסומת מהלכת נגד עישון. אני מעירה לאנשים ברחוב. איני מסוגלת להיות ליד מעשנים - ומטיפה לכולם. קוראים לי "משוגעת", אבל זה לא אכפת לי. בכלל, אני חושבת שכל הנושא של ההסברה והחינוך סביב הנושא - לוקה בחסר. צריך לטפל בנושא ביתר שאת, להוקיע אותו. לאפשר לחולים במחלות ריאה להרצות בפני תלמידים - ולשמש דוגמא חיה לנזקים הבלתי נסבלים של העישון.

למרות הסבל והתלאות שעברתי (ועודני עוברת) - אני לא חושבת על עצמי כמסכנה. אני אדם אוהב חיים. אני מחייכת לכל העולם. ברור שבתוכי כל הזמן מרחפת תחושת האשם על כך שעישנתי. אבל אני לא אוהבת להיות מסכנה. לכן, אני מנסה להפוך את זה למשהו מעשי. להסביר, לדבר ולנסות לתקן.

בואו לדבר על זה בפורום מחלות ריאה.