המאבק הקשה על כל נשימה

תארו לעצמכם מצב שאתם לא מסוגלים לנשום: קוצר נשימה מבלבל, מסחרר, מאיים... חורף! הייתי בבית כשזה קרה לראשונה. לא היה מספיק חם - והקור מנע ממני לנשום. בהתחלה ניסיתי להתנהל כרגיל: התיישבתי לאכול. מנסה ללעוס - ולא מצליחה. מנסה להירגע, לסדר את הנשימות. שום דבר לא עוזר. מתחברת לבלון חמצן - ועדיין חנוקה.

הריאות לא מתפקדות. הן כמו אבן בין הצלעות. מחפשת מקום חם, נעים ומוכר ולא מוצאת. החרדה גוברת: האם אלה הנשימות האחרונות שלי? אני בחוסר אונים משווע, מחפשת הצלה: שיעשו משהו, רק לנשום, להגיע לבית החולים.

שלוש פעמים חוויתי התקפי קוצר נשימה קשים ומפחידים, שאני לא מאחלת לאף אחד. ובגלל זה אני פה, לספר את סיפורי.

במשך 35 שנים עישנתי לפחות קופסא ביום. זו היתה אהבתי הגדולה (או: התמכרותי הגדולה). כתוצאה מכך, חליתי במחלה כרונית מסכנת חיים, שנקראת נפחת הריאות (ובלעז: אמפיזמה; מחלה המשתייכת לקבוצת המחלות החסימתיות הכרוניות והבלתי הפיכות - COPD). הריאה מתנפחת, דבר שמוביל לקוצר נשימה נוראי. זו מחלה שבדרך כלל נגרמת מעישון כבד. אני אינני יוצאת מן הכלל.

גיליתי שאני חולה לפני 8 שנים, כאשר נהגתי לעשות הליכות עם חברתי הבלתי מעשנת. במהלך הפעילות, שמתי לב שאני מתנשפת באופן ניכר יותר מהפרטנרית שלי. זו הייתה נורה אדומה עבורי - ולא חיכיתי. בדיקת CT הראתה באופן חד-משמעי כי יש לי נפחת ריאות.

הרופא הבהיר לי שכדי שמצבי לא ידרדר, חשוב שאפסיק לעשן. אבל, כמו שציינתי - אהבתי לעשן: זה היה עבורי במקום הראשון, השני והשלישי. הבנתי שכדאי לי להפסיק לעשן, אבל שכנעתי את עצמי שעישון לא באמת גורם למחלה. חשבתי לעצמי שאם זה עושה לי טוב, אין סיבה אמיתית להפסיק. ובגלל שהרגשתי יחסית טוב - המשכתי כהרגלי.

במשך כשנתיים, הסתדרתי עם הטיפול שהרופא הציע: משאפים שונים, בלון חמצן שנעזרתי בו מדי פעם, במקרים של קוצר נשימה; וכן פיזיותרפיה ושיקום ריאה. אבל, על העישון לא ויתרתי - אם כי הפחתתי את כמות העישון, למחצית קופסא.

לאחר תקופה זו, המצב הלך והחמיר בהדרגה: קוצר נשימה, קושי לזוז, לצאת מהבית, לאכול. נעזרתי המון בבעלי. כדי להתמודד עם קוצר הנשימה התחברתי לבלון חמצן בכל פעם שעשיתי פעילות "קשה" יחסית, כמו לקפל כביסה, להכין חביתה או ללכת לקניון.

למדתי שמצבי גם תלוי במזג האוויר: במצבים של קור ואובך, נמנעתי מיציאה מהבית. גם כשנכנסתי להתקלח, דאגתי שמחוץ למקלחת יהיה חם מאוד - כי המעבר החד היה גורם לי לקוצר נשימה. דבר לא הכין אותי באמת לקוצר נשימה - שבו שום דבר לא עוזר: לא החמצן, לא המשאף וגם לא הרגעה עצמית.

כשכבר לא יכולתי לסבול יותר, הגעתי לפרופ' מרדכי קרמר, מנהל מכון הריאה בבית החולים בילינסון. לאחר בדיקות, התברר לי שניתוח עלול להעמיד אותי בסכנת חיים. עם זאת, הרופא הסביר לי שיש הליך חדש ופשוט, שמטפל בחלקים הפגועים והלא מתפקדים בריאות - על ידי החדרת סלילים; הליך שיכול להחזיר אותי לחיים - במלוא מובן המילה. כשהבנתי שמדובר בתהליך פשוט ומהיר יחסית, בהרדמה מקומית, ללא סיכונים וכי אלפי חולים טופלו בהליך זה ברחבי העולם, "הלכתי על זה".

ביולי 2015, עברתי את הטיפול בריאה הימנית. קמתי מיד אחרי הטיפול - והרגשתי כמו ציפור שחיברו לה בחזרה את הכנפיים. פתאום יכולתי לעלות ולרדת במדרגות בלי מאמץ, לבשל, לצאת מהבית... זו הייתה תחושה נפלאה: לעשות דברים שלא יכולתי לעשות כל כך הרבה זמן.

שמונה חודשים לאחר מכן, עברתי את הטיפול גם בריאה השמאלית וזכיתי במתנה בעוד כמה שנים לחיי. לא רק שהתחולל שיפור במצבי הבריאותי, אלא שהיום אני מחייכת יותר: רמת החרדה שלי ירדה משמעותית. אינני פוחדת יותר להיחנק. לעיתים, רמת החמצן בדם פוחתת - ואני נזקקת לחמצן, בייחוד בימי אובך ובימים קרים. עם זאת, בימים חמים, אני נהנית להסתובב בחוץ כאחד האדם - ללא צורך בשימוש בחמצן.

ולסיום, וידוי קטן, עד לפני חמישה חודשים עוד גנבתי סיגריה פה ושם. אחרי שקיבלתי נזיפה חמורה מפרופ' קרמר, הפסקתי - והיום אני יכולה להגיד שאני "נקייה". ההמלצה שלי אליכם: אל תתחילו לעשן! תבחרו בחיים שלכם ובבריאותכם.