להחיות או לא להחיות? זו השאלה

קבוצת הרופאים פרסמה את ממצאיה במהדורה האחרונה של כתב העת JAMA. הם מצאו כי הצורך בלקיחת ההחלטה באם לבצע החייאה הוא די שכיח. בבית חולים של 500 מיטות אשפוז הממוקם במדינת ג'ורג'יה, אותו בדקו במחקרם, היו זקוקים להחייאת לב ראות בין 200 ל 300 אנשים מדי שנה, לא כולל החייאות בחדר המיון. פרופסור קארל ואן ולראבן, מצוות כותבי המאמר, אמר כי "עד היום לא היו הנחיות ברורות כדי לעזור לרופא לקחת את ההחלטה".

הממצאים מצביעים כי האנשים שיחיו לאחר ההחייאה, ולבסוף ישתחררו מבית החולים, הם אלו שימלאו אחר קריטריון אחד לפחות מתוך שלושת הקריטריונים הבאים:

אדם נוסף היה לצידם בזמן שליבם פסק מלפעום.

הפסקת פעילות הלב הייתה בעקבות הפרעת קצב מהירה מסוג חדרי (VT), או התכווצויות מהירות אך בלתי יעילות של הלב (פרפור חדרים).

הדופק חזר בתוך עשר דקות לאחר תחילת עיסוי הלב.

ממצאי המחקר מראים כי הסיכוי להיוותר בחיים של כל אדם שאינו ממלא אחר קריטריון אחד לפחות, הנם נמוכים, כשההשלכה לכך עלולה להיות שהרופאים יכולים להפסיק את ההחייאה בשלב די מוקדם במקרים אלו. מתוך מאתיים שישים ותשעה מטופלים בבית החולים שלא ענו לאף קריטריון מהנזכרים למעלה ועברו החייאה, רק שלושה שרדו עד לשחרורם מבית החולים. אף אחד מהשלושה לא יכול היה לנהל חיים עצמאיים לאחר השחרור.
מן הצד השני, מתוך שלוש מאות עשרים ושבעה אנשים שעמדו באחד מן הקריטריונים, כולם, פרט לשלושה השתחררו מבית החולים.

לדברי החוקרים, הקריטריונים, שנוסחו לראשונה בשנת 1989מדויקים ויעילים ברמה של תשעים ותשעה אחוז. ממצאי המחקר בעצם העניקו תוקף לממצאים דומים מן העבר, על ידי בדיקת 1884 החייאות שבוצעו בבית החולים בג'ורג'יה.
"לא מדובר על מערכת חוקים שבהכרח מתאימה לכל מקום", מסביר ואן ולראבן, "אלו הם קווי הנחיה שעשויים לעזור בקבלת החלטות, אך לא לשמש כקריטריונים היחידים להחלטה". ד"ר אלן פורסטר, גם הוא מצוות החוקרים, מסכים עמו ומוסיף: "לא ניתן לנסח קווי הנחיה נוקשים וברורים עבור מה שהוא תהליך החלטה מאד מורכב ובוודאי מאד מלחיץ. זו פשוט עוד פיסת מידע לשימושם של הרופאים, לא היינו רוצים שאנשים ישתמשו בקריטריונים אלו במקום שיקולם הקליני".