הכחשת הסוכרת - לי זה לא יקרה
"למה אני? זה לא קורה לי" על אנשים הזקוקים לטיפול והשגחה, על כוחה של הכחשה ועל הצורך להילחם, סוכר מר
שמעתם את זה ודאי מיליון פעם לפחות. ריפוי הסוכרת תלוי אך ורק בך. אבל זה מסוג הדברים שקל יותר לדבר בהם מאשר לעשות. להשאר נחוש ונכון וחייכן עשרים וארבע שעות ביממה, כך מידי יום ביומו, לכל השנים שתבואנה, לזה צריך אישיות מחושלת במינה, אם לא בעלת מאפיינים מזוכיסטיים.
ברור שככל שאתם תקועים בתוכנית הקבועה כיצד ואיך לנשום, מה לאכול, להזריק ולהשאר רגוע, יתכן וצפוי שתרגיש יותר בטוב. אבל מה עושים אם לכל הרוחות כל ההשראה לכך אובדת ואנו מאבדים את הקשר עם הצריך והמוכרח והאין ברירה ?
אם אתה מצוי בעיצומה של נפילה שיש לה השפעה גם על המצב המנטאלי, רצוי לבדוק האם התחושות הנפשיות נתונות אף הן במצב ותחזוקה נאותים. ושלושת המרכיבים של מצב נפשי ירוד הם ההכחשה, הדיכאון והכעס.
הכחשה היא הדהוד קולה החוזר של של הטרוניה "לא אני, לא אני, לא אני....". רובם של המאובחנים עוברים הליך של הכחשה או שקרובים דאגניים יוצרים עבורם את התהליך. "זאת חייבת להיות טעות", הם יאמרו ויוסיפו "אני פשוט לא מאמין...".
תגובה ראשונית כזאת אינה עיקר הבעייה ואפילו היא נשמעת טבעית ואנושית במידת מה. למעשה זה אפילו עד לכדי כך טבעי שיש רופאים הרואים בכך את ראשיתו של תהליך הקבלה וההשלמה עם הדיאגנוזה הסוכרתית.
הבעייה הופכת לקשה כאשר ההכחשה לא נעלמת והופכת למאפיין התנהגות וחשיבה קבועים. הכחשה ארוכת טווח מונעת מאתנו ללמוד את אותם צרכים מיוחדים שעלינו לדעת כדי להתמודד עם הסוכרת.
לעיתים ההכחשה משמשת מטרה מסויימת. גם זאת דרך להתמודד עם חדשות לא נעימות. בת היענה מחקה אותנו גם כאשר לה נראית המציאות כראוייה להסתתר מפניה. ההכחשה יכולה להושיע ולהקל את התדהמה, בשורה המפילה עלינו הלם ועצב הצפויים בעקבות הידיעה הקשה. כך אפשר להפשיר את הרוע לסירוגין, טיפה אחר טיפה ולהתאקלם למציאות שלילית, עד לרגע שנהיה מוכנים לקראתה, חזקים מספיק כדי להפסיק ולהכחיש.
אבל הכחשה יכולה לשוב בעתיד כי היא מאפשרת לדברים להיות פשוטים ונוחים יותר. הכחשת מידת חומרתה של הסוכרת יכולה להיות הצדקה נוחה לכורח המעיק של הטיפול היומיומי. כך ניתן לעטות שכבת הגנה בפני העובדה שסוכרת הינה מחלה לכל תקופת החיים ואין כל חנינה בנושא. שזאת מחלה כרונית שללא טיפול חזוייה לגרום לסיבוכים שאינם קלים כלל ועיקר. ההכחשה מסייעת גם בידי בני המשפחה להעמיד פנים שעסקים כרגיל, ששום דבר לא השתבש. ואין נוח מזה.
רופאים שאינם אמונים ומומחים בתחום הסוכרת עשויים לטפח ולעודד את ההכחשה. הם יכולים לדבר על "סוכרת קלה" ומצב של "בעיות ברמות הסוכר" ועוד הגדרות לא ברורות שעשויות לגרום לך להבין שאצלך זה אחרת. משפטים כמו "אל דאגה, הסוכרת שלך אינה מקרה קשה" משגרת מסר שגוי ומעודד הכחשה אצל הסוכרתי. הוא יבין בכך שאין כאן מקום לאשר ולקבל את הסוכרת, שכן ממילא מדובר במשהו קל שאינו יכול לגרום לכל נזק.
למכחיש המצוי יש מספר סיסמאות המתאימות להשקפתו ומייצגות היטב את נטייתו להצדיק את הזנחת הטיפול בסוכרת. לכן ניתן לזהות על נקלה את המכחיש הסוכרתי כאשר הוא מדקלם שורות כגון אלה:
נשיכה אחת אינה כואבת....
הפצע הזה יגליד מעצמו, אף אחד עוד לא מת מזה....
אני אגש לרופא אח"כ, מחר, בשבוע הבא....
אין לי זמן לטפל, אני עסוק, יש לי פרוייקט, אשתי אשמה , בנימין נתניהו....
מה יש, מי מת ?
הסבתא של רבקה היה לה סוכרת 60 שנה והיא לא לקחה תרופות....
הסוכרת שלי קלה, מספיק לי לקחת כדור ולא לאכול לחם. זריקות זה לא המקרה שלי.
קניתי חליטת חילבה, דיאטת סוכר, הפסקתי לאכול לחם.....
היות וההכחשה יכולה לחלחל ולחבל בכל מהלך הטיפול היומיוי, היא לכן מסוכנת. כל הכחשה ארוכת טווח מחבלת במודע בטיפולך בסוכרת.
הכחשה היא תכונה אנושית מאד. היא יכולה להושיע במצבי חירום כאשר מציאות אופטימית מסייעת להישרדות ולמקורות גופניים ונפשיים מוגבלים. לטיפול בסוכרת הכחשה מזיקה.
וחוץ מזה, מה יש כאן להכחיש. מה יש כאן להתבייש. מה יש כאן לדאוג.
מישהו עשה משהוא רע ?
אמר, כך נדמה לי, הרבי מקוצק:
העבר - אין,
ההווה - כהרף עין.
העתיד - עדיין,
אם כן דאגה - מניין ?
