אנו, ההולכים על הסף, לפעמים

כן, זה תמיד קורה כך, תמיד, רק הסדר לא תמיד זהה ותבניתו עשוייה להשתנות. זאת אותה העייפות והרפיון. זאת אותה ההרגשה המחורבנת והעכורה. המחשבה מעופשת והכל נראה עמום ולא ראוי. ולמרות כל הניסיון והגיון, רק בדיקת הסוכר מראה שוב שמדובר ב- 41. שוב 47. שוב 53 . זהו שוב ההיפו.

יש כאלה האוכלים קבוע כל ארבע שעות בדיוק, ושום דבר מזהיר לא קורה להם בין לבין. יש כאלה המזריקים בדיוק נחרץ בכל יום את אותה הכמות של אינסולין. יש כאלה הלועסים בארוחת הצהרים בדיוק שתי פרוסות של לחם אחיד בעובי אחיד וארבע כפות מחוקות של אורז אחיד. הם לא דומים לי, אני לא אחיד מלידה.

אני תמיד מצוי בין מהלכים על הסף. סומך על החושים הפראים בהנחה שהם בריאים. סוחב בעקשנות עוד מספר צעדים, משתרך עם עוד צמד דליים מלאים בחול, מתמודד עם החולשה. אני מכיר רק את המספרים הנמוכים המצויים על הסף.

אני מקנא במסודרים שלא יודעים על מה מדובר. על אלה הלוגמים במועד כוס קולה מתקתק ופוסחים מבלי להכיר את ההיפו. הם לא חוטפים תפוח בין לבין, בין היש והאין. האשכול הוא בן ששה ענבים בדיוק. השעה עשר ושלושים.

האשכול שלי שונה בתכלית, גודלו לא ידוע ולא מוחלט ועד שלא אביט בו לא אדע במה מדובר. אני לא סופר ולא מונה, מתמכר אל הלא ידוע. ענבים לא נועדו לתכלית של מניין אלא לשובב את החך. המזרק, בן דמותו וחיקויו של הלבלב, יפצה על השאר.

אני מתמיד להתמסר למאמץ אחרון של מעלה הגבעה, ואחריה עוד ירידה וגם את הגבעה הבאה נחלוף. חולשה היא נתון קיומי וכרוכה בחבירה קבועה במאמץ, ועם תום המסע נפוש לנוח. איך אפשר לנחש את הצפוי לבוא, מדוע לא לזרום בהתמכרות לשיכחה המתוקה שטיבעה להרגיע ולהמשיך לדווש באופן כל עוד המשעול דוהר והדרך סלולה. לא, אני לא נכנס למסגרת.

עשרים וארבע שעות אני לא חושב, אבל אני חושב שאני חי. בעשרים וארבע שעות יש 1,440 דקות. אז אני טועה בחמש דקות. זהו כישלון של שבע מאיות האחוז. ואני לתומי חושב זאת להצלחה.

אני לא ישן מעולם בצהרים. הלבלב כן ישן ופרש מפעולתו כל היום וכל הלילה וממאן לשתף פעולה. אני מנסה להחליפו מבלי שרכשתי מיומנות לכך. הוא ידע לעשות את מלאכתו מבלי לחוש בחולשה, בקשיות היצוקה מעופרת בעורף, בבלבול המתפרע בראש. הוא היה קוסם, הלבלב, כשנתנו לו להופיע. הוא דיבר סוכרית ונהג בה בתבונה בלי גלוקומטרים ומזרקים. הוא היה חבר לאלוהים ושותף לבריאה.

הלבלב פעל באינסטינקטים בינאריים, כמו מחשב הפועל על יסודות כה פשוטים ומגיע לתחכום שקשה להבינו. כל כולו חש בסוכר המצוי בדם ומבין למה מותר להגיע ועד כמה ראוי לו לרדת. וכשמופרים כללים פשוטים אלה הוא מפריש את טיפות האינסולין הנחוצות, לא יותר ולא פחות. המאגר תמיד מוכן ומלא בלי מאזנים ושיבושים. אז מה השתבש כאן ?

אני מתעורר בעיצומו של הליל והכל חרישי ודומם. זה אינו חלום ומדוע הנני ער כשכל העולם ישן ונם. תחושה משונה אינה נותנת מנוח ומתוך התנומה מטפס מלהג מן חוסר שקט מנוול ומוכר.

אני מטיב לסרוק בעיניים את העלטה ומתחיל לברור בפרטים, לאשש את הערות אליה מקפץ בסניטה קנטרנית הלבלב בעל המום, האינסולין, הסוכרת. אני מתמקד על ההיפו וחש באחיזתו הקשה. כן, זה שוב הוא הקורא לי לקום ממשכבי. אני מתנהל לאיטי ברגליים רפות אל המטבח, האורות פוצחים את החושך ואני מתיישר בנשימה עמוקה ומחזק את הקשרים הרופפים. עכשיו אפשר למתוח את הזמן, נרחץ את הפירות, נערוך את הצלחת. זה הזמן הפרטי לנסות את הסף.

אני קם בבוקר הלום מחשבות. מדדה אל היום ומכנס את עצמי לריכוז מבולבל על מה שהיה עושה הלבלב. עבודה, מהר, חיפזון מיותר - סטופ, סטופ, סטופ !. הכוס מלאה ולצידה מונחים מרעי ממדור הקפסולות: אוקסופורין, מיקרופירין, אוויטול, לוסק - תחושה נטולת חיוך של זקנים.

וזריקה.

ואוכל.

שקט, אני מבקש פיסה של שקט קטן ונינוח לעצמי.

וכשנוטה הערב, והחמסין הצורב את היום הנוטה להיספח אל העבר, והוא בדרכו סוחט ממני את מנת כוחי האחרונה, מתעוררת בי להתגרות ברפיוני קריאת ההתייצבות אל הסף, אל מחוזות הדווקא, אל זרימת האדרנלין. מה ערבה שירת גלגל האופניים המשתתף עימי בשטף הזיעה, בבדידות החלשים לרגע, במפגש הכוחני עם ההיפו. הפעם הזאת אני מתעתד להציק לו באופן יזום. אבוא עדיו ואפרע ממנו במנוחתו הוא. ודאי שכן.

כן, יש לילות של וויסקי קנטקי ישן הנלגם בתנועות ארוכות ומדודות מבקבוק מרובע המעוטר בציורים תמימים של איכרים חובשי מגבעת מצוייצת ותרנגולים עתירי כרבולת אדמדמה. ויש עוד ריחות המשכרים את שורשי האף, ניחוחות הנובעים מסיגר ריחני אותו יש למולל אנה ואנה בטרם תאחז בו האש המתלקחת להפיץ עשן אפרפר המתגלגל לכדור מרוח המסתיר קימעה את העולם. ולתוך העשן התמים הזה, לתוך הלגימה המעודדת את החך, אל בין הלמות קלידי המחשב וכיווץ ארובות העיניים השואלות אל זיקוקים ואורות מרצדים צוהלים של קוסם שבתוכי, אל בינות אלה לא יעז פנים ההיפו להופיע. הוא אורב כעכביש מכונס להמתין אל חשכת הלילה האפל. כך לפעמים.

לפעמים,

לפעמים, את עצמי לתוכי מתכנס.

במקטרת האש תתפוצץ.

בכונן מעומעם,

פרנק סינטרה נדם,

ללילה הזה אני קם.

אל הלילה הזה המשגע.

התעוררתי נרפה מדעה.

במיתר מכוון,

וגפרור שלא קם,

להרוות את תנובת דמיוני.

חשבתי, ואני רופא,

לצללים ארוכה אדבר.

נגוהים ורכים,

מעלי נישאים,

אלופי הדברים התוהים.

ותנשמת תצרח ברחוב,

לבנה מכונסת באוב.

וחמדת האותות,

ומפץ הרקות,

והלילה עלי עוד לא תם.