אופטימיות ועתיד בסוכרת
למי שיכול, אופטימיות היא צידה חיונית לסוכרתי. זה לא קל - אבל בהחלט אפשרי, בתנאי שאין מגזימים בכך.
מחלה כרונית כמו סוכרת דורשת מידה ראויה של אופטימיות כדי לאפשר איזון נכון יותר של הסוכרת. אין מדובר כאן על שאיפה לאופטימיות לשמה כך שנחוש מרוצים יותר ונחייך מזיעים בחיוך מטופש. אופטימיות היא כורח של ממש לשיפור היכולת והאנרגיה האישית כדי לעמוד בתלאות המרובים של שגרה מתישה הרצופה כישלונות לצד הצלחות. האופטימיות כמעט ומבטיחה התגשמות חיובית ותואמת של כל מטלה שתעמוד בפנינו. זאת הכרזה המתבססת על ההנחה שהאופטימיסט יקבל גם כישלונות באופן חיובי יותר, ומדרך הטבע וקל וחומר גם יסיק מסקנות חיוביות יותר.
לעומתו הפסימיסט יושב וגונח על משא היקום ונבלות המצפון. פעולה חיובית מזכירה לו דווקא את הכישלון של אמש והוא עסוק בתהיות ואפילו בחששות מההצלחה שנפלה בחלקו. הצלחה היא מחויבות, היא מתכון לכישלון שיש וראוי לחשוש מפניו, ורצוי לא להתעלם מהמועקה הלא נעימה שבמצב זה.
הסוכרת היא אולי מחלה דיכאונית, ואפשר שכל מחלה היא דיכאונית, או שמא כל דיכאון הוא מחלה. אפשר לבדוק את התגובות של העכברים לסוכרת ולאפיין תגובות של מצבי רוח ולסנן ולמיין את הממצאים בסוגים שונים של עכברים, וכמובן לפרסם קורולציות מדהימות על הקשר בין משתנה א' למאפיין התנהגותי ב'. הרבה מכוני מחקר הפכו למגדלי עכברים ונראה לי שהעכברים שם צריכים להיות מאושרים מאד, או לפחות אינטליגנטים.
אבל אני לא עכבר ויש לי קושי לקבל התאמות ביני לבין עכברים. מצאתי את עצמי מסכים יותר מדי למחקרים שבוצעו על חתולים שגדלו ללא חלב אם, אח"כ על פילים שחיו בגפם לאחר שננטשו ע"י בני זוגם, או טראומות שעברו עבדים שנצלבו בידי הרומאים. ואני עדיין סובב לבדי עם הספקות שלי.
אין לי ספק שסוכרתי אופטימי הוא סוכרתי יעיל יותר, מתחשבן פחות, סומך יותר, כועס פחות, מסובך פחות עם עצמו ועם הסוכרת. אבל אופטימיות אינה תכונה חיובית רק לסוכרת, ושלא כמו בפרסומים האופטימיים על דיכאון ועל האמצעים לדכאה, אין שום מרשם ועוד טרם הומצא "כדור היוצר אופטימיות". אבל הכח המניע הצפון באופטימיות חיוני ביותר להתניע מצב של סוכרת מאוזנת. לכן ראוי לבחון בשפת אנשים שפויים את מקורותיה של האופטימיות. זה לא מסובך, זה מאד אנושי וברור, וזה ניתן להבנה והשגה. זה גם מבנה לוגי כמעט פיזיקאלי וגשמי, ואין צורך ברוחניות.
נראה לי שבשפה בסיסית ביותר ובהקשר לבני אדם, האופטימיות קשורה מאד לעתיד האישי ולתחושה הסובייקטיבית לגביו במונחים של זמן פיזי ואיכות. עתיד הוא מושג הכרוך בתובנה ובהבנה מאד אנושית, ולכן נראה לי שחיות לא צריכות להשתתף בדיון. אי לכך, "מרחב העתיד" או "ווקטור העתיד" הוא פשוט הגודל הפיזי של העתיד המצפה לנו במונחים הברורים לנו, נאמר מרחק הנאמד ב"שנות חיים". לאח"כ ניתן לדבר גם על איכותו של אותו העתיד, שכן עתיד ארוך וקודר עשוי לגרום לפסימיות ולא לאופטימיות. עתיד שיש בו תוכן, איכות, מידה מרובה של הנאה, מימוש עצמי, יצירתיות או כל ערך אישי שהוא, עשויים להקנות תקווה ואופטימיות גם לעתיד איכותי שהוא קצר. ולא חסרים קשישים בגילם המלאים בסקרנות וחיוניות למרות שמה שהיה אמור להיות "ימיהם הטובים" כבר מזמן אחריהם.
חיות נטולות כל מודעות לעתיד ולכן אינן דואגות במובן "המחשבתי" לכל נושא עתידי.נמלים אוגרים מזון לחורף ודובים יודעים לישון כל החורף לא מחמת היותם פקחים ובעלי חשיבה עתידנית, אלא פשוט כי כך ברא אותם הטבע והתנהגות זאת טבועה בטבע בריאתם. ועובדה היא שכל הנמלים וכל הדובים מתנהגים באותו האופן, ואם הם היו יצורים חושבים בקונטקסט הזה לא יתכן שכולם היו חושבין באותו האופן האחיד והמושלם הזה. אבל אנחנו כבני אדם לוקים בנושא לעומת החיות ואנו כיצורי אנוש לא יכולים בשום פנים ואופן להמנע מחשיבה. לכן אם לא נפתח מיומנות של חשיבה חיובית לגבי העתיד, יתמלא החלל הזה בדאגנות ופסימיות, שהם מאפיינים של חשיבה שלילית. ואנו הרי רוצים להיות אופטימיים, לא ?
עתידו של ילד קטן הוא אינסופי לגביו ולכן אין הוא דואג ביחס לעתידו. כשאנו מתמכרים למוזיקה משנות נעורינו אנו גם מאמצים בדיעבד להרף קצר של זמן גם את העתיד הארוך מאד שהיה מנת חלקנו בתקופה בה היה השיר הזה חלק מחיינו, תקופת בחרות נטולת דאגות. גם אדם בריא מודע אולי לקיצורו הבלתי נמנע של ווקטור העתיד, אולם הוא רשאי עדיין להתעלם ממנו כי לגביו כרגע כל זה הינו בבחינת "תאורייה". שיהיה.
אנחנו הסוכרתיים צריכים להיות אופטימיים, למי שמואיל להסכים לכך כמובן, אבל גם להיות מודעים לעתיד של הסוכרתיים, או למה שהם קוראים "פרוגנוזה רפואית" המתרגמת תמיד למספרים סטטיסטיים שמנוסחים בד"כ בסגנון המרגיז הבא: "תוך כך וכך שנים יפתחו כך וכך חולים סיבוך מסוג א' , וכך וכך יפתחו סיבוך מסוג ב'....", ומספר הסיבוכים תלוי במספר המחקרים ובמספר העכברים..
אני זוכר את התקופה שהתחלתי את הקריירה כסוכרתי. לאחר תקופת ההכחשה באה תקופת ירח הדבש, והתהליך מסתיים או מתחיל בהכרה שזה אתה, לא מדובר במישהו אחר, שזאת סוכרת, שהיא לא חולפת, ושהחיים הופכים להיות לא פשוטים. גם ווקטור העתיד יושפע מכך, ומה שאני בטוח זה שברור לי שהוא לא יתארך.
ולמרות כל הקושי להתאזן, כל ההיפואים, החרדות, הכעס, דפיקות הלב ופרפור השכל, העתיד היה אז עכור. אני זוכר שקראתי אז באותיות הקטנות של הביטאון "רפואה" את הפרוגנוזה הקודרת על הסוכרתיים, על "מצבם הווסקולרי של כלי הדם..." שהפילו עלי אימה, על בדיקותיהם של רופאי חברות הביטוח שאחזו בטפסים כל כך מעוותים בשאלות כגון "... האם סבלת אי פעם מהיפו ? ". ולמרות כל הטרחה והמאמץ, עדיין לא ברור שיש סיכוי לשיפור בווקטור העתיד גם לו הצלחת להתאזן באופן האופטימאלי ביותר. והציוד היה נוקשה ומסובך, המזרקים היו מזכוכית ומתכת והמחט היתה נוראה בידיה המפחידות של האחות חמורת הסבר של ביה"ס היסודי, האינסולין היה תלוי בבריאותם של חזירים ופרות. איך היה ניתן להיות אופטימי ?
מאז חלה התקדמות עצומה שקשה להעריכה בפרספקטיבה של זמן קצר מידי. החולה הפך להיות שותף לרופא ולא לנשלט החייב בציות עיוור המגובה באימת הסיבוכים. מעודדים את הסוכרתי להיות עצמאי ככל שניתן, חופשי ומאושר אם הוא חפץ בכך, בעל זכות הבחירה לטוב ולרע, בעל השליטה היחיד. כך קל יותר לבחור ולהיות גם אופטימי.
הסוכרתי ככל שהוא הופך להיות דומה וקרוב יותר בכל מאפיין למקבילו הבריא, כך גם הוא יאמץ השקפת עולם על העתיד כשל אדם בריא. לכן אני תומך באופן עקרוני במאפייני התנהגות "בריאים" אפילו אם יש בהם חריגה מהאיסורים הנוקשים של הדקלומים המתישים והפסימיים על מה מותר ומה אסור פינקט. "מים גנובים ימתקו" , אמר החכם מכל אדם והתכוון אלי באופן מיוחד. שאם המים הופכים למתוקים, על אחת כמה וכמה מתוקה מדבש פיסת עוגה ריחנית ורעננה מהתנור. היכן הוא המזרק ?
אם יש עתיד חיובי, אפשר למלא אותו גם בתוכן. אני זוכר תקופה בה לא האמנתי כלל שאני אשרוד את הסוכרת, וממילא לא ראיתי שיש לי עתיד כלשהו, ובוודאי שלא מצאתי בו איכות. כאן כבר חשובים מאד נטיות האיכות האישיות של כל אחד, אבל אני מניח באופן חיובי שאין יציר אנוש שלא ימצא טעם ותוכן בנושאים או בעיסוקים כלשהם. פרט לבודדים, כל עתיד פיזי יתמלא ממילא בתוכן משלו.
עתיד חיובי, עתיד שפוי, עתיד מנמנם ולא מאיים, שלא מהלך אימים, הוא תנאי לאופטימיות. ואופטימיות חיונית ליומיום המתיש של הכישלונות וההצלחות הקטנים בסוכרת. לא חוגגים ניצחון, לא מבחינים בו בכלל ללא האופטימיות. ולכן ראוי וחשוב ונכון לתת צ'אנס לאופטימיות לפרוח וללבלב.
זהו מענה ראוי ותחליף ללבלב.
