פרקינסון: גירוי מוחי משפר הליכה

מחלת הפרקינסון הינה מחלה נוירודגנרטיבית השנייה בשכיחותה בגיל המבוגר. הטיפול במחלה הוא בעיקרו תרופתי וסימפטומטי, עם השפעה ניכרת וטובה על מצבו של החולה אך יעילותו במהלך השנים מוגבלת. הפרעות הליכה במחלת פרקינסון כוללות ירידה במהירות ההליכה ובאורך הצעד וכן שינויים במקצב ההליכה ובשיווי משקל. חלק מהחולים יסבלו בשלב מסוים מקיפאון בהליכה (Freezing of Gait) - מצב שבו החולה אינו מסוגל להתקדם בהליכה ורגליו כאילו "דבוקות" לרצפה למרות רצונו להמשיך ללכת. הפרעה זו נוטה להופיע בתחילת ההליכה (ביצוע צעד ראשון) ובעת ניידות בסביבה מאתגרת כמו מעבר מכשולים, מעברים צרים, ביצוע סיבובים וכן במצבים בהם יש עומס קוגניטיבי/רגשי. קיפאון בהליכה פוגע באופן משמעותי ביכולת הניידות והעצמאות, מעלה במידה ניכרת את הסיכון לנפילות וגורם לירידה באיכות חייו של המטופל. הטיפול בתופעת הקיפאון הינו מוגבל. שימוש באסטרטגיות של רמזים חיצוניים יכול לעזור למטופל להתגבר על הקיפאון אך אסטרטגיות אלו אינן מונעות את הישנות התופעה והן יעילות רק כל עוד הרמז קיים.

בתחילת 2018 התפרסמו בעיתון המדעי היוקרתי Movement Disorders תוצאות של מחקר גירוי מוחי בלתי פולשני (tDCS) ראשוני ופורץ דרך, אשר בוצע במסגרת המעבדה לחקר הליכה, קוגניציה וניידות של המרכז הרפואי איכילוב בשיתוף פעולה עם חוקרים מובילים בתחום מאוניברסיטת הרווארד, בוסטון. במחקר ההתערבותי השתתפו חולי פרקינסון עם קיפאון משמעותי בהליכה, ונמצא כי גירוי בו-זמנית של אזור מוטורי מוחי (1M) ואזור קוגניטיבי הנמצא באונה המצחית, הביא לשיפור משמעותי בחומרת הקיפאון. בנוסף, תוצאות המחקר הראו כי חל שיפור בניידות תפקודית ובתפקוד קוגניטיבי, המערבים תפקודים ניהוליים הכוללים בין השאר זמני תגובה ובקרה על יכולות אינהיביציה. יתרה מכך, הגירוי הסימולטני הביא לשיפור הגדול ביותר לעומת גירוי מוטורי בלבד ולעומת טיפול פלסבו (Sham stimulation).

חוקרי המכון, מוריה דגן (דוקטורנטית במדעי המוח באוניברסיטת ת"א), ד"ר טליה הרמן, פרופ' ג'ף האוסדורף ופרופ' ניר גלעדי מסבירים כי מחקר התערבותי זה שופך אור על המנגנונים המוחיים הקשורים במחלת פרקינסון להפרעות ההליכה ולקיפאון. תופעת הקיפאון בהליכה מופיעה בשלבים מתקדמים של מחלת הפרקינסון, בשכיחות של עד כ-80% מהחולים. התופעה הינה אניגמטית ועדיין לא ברור מי מהחולים יפתח תופעה קשה זו ומדוע. תוצאות מחקר התערבותי זה מרמזות על כך שזוהי איננה הפרעה מוטורית בלבד, אלא הפרעה המושפעת מפרמטרים קוגניטיביים ואף רגשיים ומחדדת את חשיבות הרשתות המוחיות המערבות אזורים אלו בטיפול.

גירוי מוחי בלתי פולשני הנקרא Transcranial direct-current stimulation - tDCS9 היא שיטת עירור שטחית לא חודרנית של המוח, עם רמת בטיחות גבוהה. בשיטה זו מופעל גירוי חשמלי חיצוני חלש מאוד. מחקרי בטיחות הראו שגריית tDCS בפרמטרים בהם נעשה עד היום היא בטוחה לחלוטין, אשר לרוב אינה מורגשת כלל, ואינה גורמת לאי-נוחות. שיטת גרייה מוחית זו נמצאת בשימוש נרחב במגוון מחקרים העוסקים בהפרעות של מערכת העצבים לדוגמא, אירוע מוחי, כאבים כרוניים, דיכאון ועוד, שבהם קיימות הפרעות ברגישות עצבית בקליפת המוח. תוצאות מחקרים מהעשור האחרון מעידים כי שיטת tDCS יכולה גם לשפר מגוון תפקודים קוגניטיביים. נמצא כי גרייה באזורים קדמיים מצחיים (Prefrontal cortex) משפרת למידה, מפחיתה התנהגות של נטילת סיכונים ומשפרת זמני תגובה במהלך משימות הדורשות זיכרון עבודה. tDCS נבדק על אוכלוסיות מגוונות ורבות, הן על צעירים ומבוגרים בריאים, כמו גם בקרב אוכלוסיות עם פתולוגיות שונות, כגון חולי אלצהיימר, שבץ מוחי, דיכאון, סכיזופרניה, ומחלת פרקינסון.

בעקבות הצלחת הניסוי הראשוני, בימים אלה נערך בבי"ח איכילוב בשיתוף עם הרווארד מחקר המשך הבודק את השפעת הגירוי המוחי על תופעת הקיפאון בהליכה ותפקודים מוטורים וקוגניטיביים לטווח הארוך. זהו מחקר אקראי, מבוקר, בעל סמיות כפולה (Randomized control trial, double blind) בו המשתתפים עוברים טיפול אינטנסיבי באמצעות tDCS (למשך 10 ימי טיפול עוקבים(, וכן תקופת טיפול משמר הכוללת טיפול חד-שבועי. לפני תחילת המחקר ולאחר כל סדרת טיפולים, עוברים המשתתפים הערכה מקיפה של הליכה, שיווי-משקל, ותפקודי חשיבה. איסוף הנתונים מתבצע באמצעות חיישנים לבישים (wearable senors), ומדידת תפקוד האונה הקדמית בזמן הליכה ובעת ביצוע מטלות נוספות (functional near-infrared spectroscopy, fNIRS). טכנולוגיות חדישות אלו מאפשרות ניטור בזמן אמת במעבדה וכן בסביבתו הטבעית של המטופל להשגת מדדים מקיפים, מדויקים ואובייקטיביים.