סוכרת: הקשר בין אינסולין להשמנה

חולי סוכרת מפתחים סיבוכים הקשורים בפגיעה בכלי דם קטנים, אשר עלולים לבוא לידי ביטוי בפגיעה בראייה, בכליות, בעור ובעצבים, כמו גם פגיעה בכלי דם גדולים העלולה לגרום לטרשת עורקים, מחלת לב כלילית ושבץ מוחי. כיום ברור יותר מתמיד כי שליטה קפדנית ברמות הסוכר מפחיתה סיבוכים אלה, במיוחד אלה הקשורים בכלי דם קטנים. שליטה כזאת אפשרית, בין השאר, באמצעות שימוש באינסולין: הורמון המסדיר את ספיגת הסוכר (גלוקוזה). אלא שמתברר שחולי סוכרת המזריקים אינסולין סובלים מעודף משקל גם אם הם שומרים על תזונה נכונה ומקפידים על פעילות גופנית.

"ככל שחולה סוכרת צורך יותר אינסולין על מנת לשלוט ברמות הסוכר בדם, כך הוא מכניס יותר גלוקוזה לתאים ובמקביל פחות גלוקוזה יוצאת בשתן. אותה גלוקוזה שבה התא אינו משתמש נהפכת לשומן, כך שאם חולה סוכרת אינו משנה את הרגלי האכילה שלו בשילוב עם הזרקת אינסולין, הרי שהוא מועד לעלות במשקל", מסבירה ד"ר יונית מרקוס, רופאה במכון האנדוקריני איכילוב, ומוסיפה: "במחקר ה?UKPDS, שבדק את החשיבות של איזון הסוכר בהפחתת הסיכון לסיבוכים בחולי סכרת, אכן נמצא כי חולים אשר החלו טיפול באינסולין העלו בממוצע 5 ק"ג במשקלם. ידוע כי לעלייה במשקל השפעות מזיקות רבות. ההערכה היא כי על כל עלייה של 1 ק"ג במשקל, הסיכון לפתח מחלת לב כלילית עולה ב-5.7% בנשים ו-3.1% בגברים. בנוסף, יש השפעה מזיקה על פרופיל השומנים ועל לחץ הדם.

"חשוב לציין כי עלייה במשקל מחמירה את התנגודת לאינסולין הגורמת לצורך בהעלאה נוספת של המינון בכדי לשמור על איזון גליקמי, וכך נוצר מעגל קסמים שלילי. יתרה מכך, העלייה במשקל מתרחשת בעיקר בתחילת הטיפול כאשר החששות של המטופלים וההיענות לטיפול נמוכה, ואז לעלייה במשקל יש השפעה פסיכולוגית שלילית נוספת".

לדברי ד"ר מרקוס, יש כמה סיבות לעלייה במשקל בקרב חולי סוכרת:

פחד מהיפוגליקמיה. המדובר במצב של ירידה ברמת הסוכר, המלווה בהרגשה כללית רעה, דפיקות לב, הזעה וקדם עילפון. מצב זה מביא לעלייה בצריכה הקלורית בכדי למנוע מקרים אלה.

תיקון איבוד הסוכר בשתן - גלוקוזוריה. במצב של סוכרת לא מאוזנת, כשישנו חוסר באינסולין, הסוכר אינו נכנס לתאים אלא מופרש בשתן, ובמצב כזה, כשהחולה מתקן את איזון הסוכר על-ידי מתן אינסולין, הסוכר נכנס לתאים והעודף הקלורי מתורגם לצבירת שומן.

ירידה ב?BMR - BASIC METABOLIC RATE - הסך הקלורי הדרוש לנו לפעילות יומיומית הוא קבוע, משתנה ואינדיבידואלי. הזרקת אינסולין גורמת לכך שהגוף דורש פחות קלוריות, אבל אם החולה ממשיך לצרוך את אותה כמות שצרך בעבר בלי להתייחס לתרומה הקלורית של האינסולין, הרי שיתרה זו הופכת לשומן.

אפקט אנבולי (בונה) של אינסולין. לאינסולין פעילות ישירה על בניית מסת שריר, ואילו שומן הוא דבר המתורגם לעלייה במשקל".

לדברי ד"ר מרקוס, "יש כמה דרכים להימנע מעלייה לא רצויה במשקל עם אינסולין. אחת מהן היא תוספת של תרופות מסוימות לאינסולין:

שימוש בתרופה מקבוצת מטפורמין בתוספת לאינסולין (גלקומין, גלוקופאג), מפחיתה את צריכת האינסולין הנדרשת.

הימנעות משילוב אינסולין עם תרופה מקבוצת סולפנילאוריאה (גלובן, גליבטיק) ופיוגליטזון (אקטוס).

אם משתמשים בסוגי אינסולין קצרי טווח כגון הומלוג, נובורפיד או אפידרה, יש להזריקם בתום הארוחה (או לאחר 20 דקות מתחילתה), כדי לאפשר חישוב טוב יותר של הכמות הדרושה, דבר המונע היפוגלקמיה או אכילה עודפת בכדי לתקן את הכמות שהוזרקה.

"השימוש באינקרטינים - GLP-1 (קבוצה חדשה של הורמונים הנמצאים בגוף באופן טבעי, מופרשים מהמעי בעקבות צריכת מזון ופועלים במספר מנגנונים לאיזון הסוכר בדם, שאינם אינסולין ולהם אפקט של ירידה במשקל, כדוגמת ביאטה או ויקטוזה), במקביל לטיפול באינסולין במטרה למנוע עלייה במשקל נראה מבטיח, אך טרם נתקבלה המלצה רשמית לגבי בטיחות ויעילות השילוב האמור. השימוש ב-GLP-1 לאיזון סוכר וירידה במשקל ממש סמוך לתחילת המחלה.

טיפול בתרופות מעכבות אנזים 4 DPP כגון גאנוביה, גאלבוס או אוקריאס נחשב כניטרלי מבחינת העלייה במשקל. מביניהן גאנוביה מאושרת לטיפול משולב עם אינסולין.
בנוסף לאמור לעיל, ממליצה ד"ר מרקוס על הדרכה דיאטנית נכונה ועיסוק בפעילות גופנית.

"אינסולין לבמיר ידוע בתכונתו לגרום לעלייה קטנה יותר במשקל, מאחר שהוא מונע תנודות חדות מדי ברמת הגלוקוז וכמעט שאינו גורם להיפוגלקמיות", מסבירה ד"ר מרקוס, "מדובר באינסולין אשר לרוב מספיק להזריקו פעם ביום בלבד. בנוסף, הוא נקשר לחלבון בדם בשם אלבומין וכך הוא מתפזר ביתר יעילות לכבד. ייתכן שקישור זה מביא ליעילות גבוהה יותר ומעט יותר מהאינסולין פועל ברקמות פריפריות כמו רקמת השומן, וכך יש עלייה קטנה יותר במשקל (יש לציין כי עדיין אין הוכחה מדעית להסבר זה ונכון להיום זוהי תיאוריה בלבד). ניסויים נוספים מצאו כי ללבמיר השפעה מרכזית (מוחית) על מנגנוני שובע שייתכן כי להם חלק נוסף במנגנון הבקרה על משקל הגוף. אינסולין לבמיר גרם לעלייה קטנה יותר במשקל מאשר אינסולין לנטוס בממוצע של 1 ק"ג ובחולים עם משקל גבוה יותר מעל 35 BMI נצפתה אף ירידה של חצי ק"ג במשקל.

"במחקר תצפיתי על יעילות ובטיחות הטיפול בתרופה לבימיר בו נבדקו, בין היתר, איזון הסוכר והעלייה במשקל בחולים המטופלים בלנטוס או ב-NPH (אינסולין בעל טווח בינוני , אחד מסוגי האינסולין הראשונים שיוצרו), אשר הועברו לטיפול בלבמיר, נמצאה ירידה במשקל של כחצי ק"ג ושיפור באיזון הסוכר (0.2-0.6% ב-HBAIC - ערך המשקף ממוצע של ערכי סוכר בדם בשלושת החודשים האחרונים)".

בואו לדבר על זה בפורום סוכרת.