השימוטו: מתקפה על בלוטת התריס

מחלת השימוטו היא מחלה אוטואימונית, במהלכה תוקפת מערכת החיסון של הגוף את בלוטת התריס - וגורמת לירידה הדרגתית בתפקודה, עד למצב של תת-פעילות. מצב זה עלול להיות מלווה בגדילת הבלוטה או בניוונה. במקרים נדירים, בעת הרס מהיר של בלוטת התריס, עלולה להישפך כמות גדולה של הורמונים מהבלוטה ולגרום לעודף הורמוני תריס בדם למשך תקופה קצרה.

השימוטו הינה אחת המחלות האוטואימוניות השכיחות ביותר. זוהי המחלה השכיחה ביותר, מבין מחלות בלוטת התריס - והיא מוכרת למדע מאז 1912, אז גילה אותה מדען יפני, ששם משפחתו השימוטו. 10% מהאוכלוסייה עלולים ללקות במחלה, שכיחותה אצל נשים גבוהה בהרבה מאשר אצל גברים ביחס של 7 ל-1, והיא פורצת בעיקר בקרב נשים בגיל 30 עד 60. אף על פי שהמחלה יכולה להתפרץ גם אצל ילדים, מחלת השימוטו הופכת לשכיחה יותר עם העלייה בגיל - החל מגיל 30 ואילך: בכל עשור, שכיחות המחלה עולה.
לבלוטת התריס יש תפקיד משמעותי בתפקוד מערכות הגוף כולו. צילום: thinkstock

מהי תת-פעילות של בלוטת התריס?

לבלוטת התריס יש תפקיד משמעותי בתפקוד מערכות הגוף כולו - מכף רגל ועד ראש. הבלוטה מייצרת שני הורמונים חשובים: T3 ו-4T - המעורבים בתהליכים התקינים של חילוף החומרים, בכל מערכות הגוף ואיבריו.

במצב של תת-פעילות, בלוטת התריס מייצרת הרבה פחות מהנדרש מההורמונים הללו - וחילוף החומרים בגוף כולו נפגע. עקב כך, נפגע התפקוד הכללי של הגוף.

מהם הגורמים למחלת השימוטו ולתת-פעילות של בלוטת התריס?

הגורמים למחלה כוללים שילוב בין גורמים גנטיים לבין גורמים סביבתיים, המעוררים את מערכת החיסון לתקוף את בלוטת התריס - כאילו הייתה גורם זר שתוקף את הגוף. כך נפגע המבנה הפנימי של הבלוטה ותהליך ייצור ההורמונים.

טרם זוהו גנים אופייניים למחלה, אך ידוע כי המחלה מופיעה במשפחות. ל-25% מחולי השימוטו, ישנם קרובים שסובלים ממחלה אוטואימונית של בלוטת התריס (מחלת השימוטו או מחלת גרייבס)

שכיחותה של מחלת השימוטו גבוהה יותר בקרב מי שחולים במחלות אוטואימוניות אחרות, כגון טרשת נפוצה, לופוס וכד'. כמו כן, קיימת מחלה אוטואימונית נוספת שפוגעת בבלוטת התריס והיא מחלת גרייבס.

מהי מחלת גרייבס?

מחלת גרייבס גם היא מחלה אוטואימונית, שבה מערכת החיסון גורמת להפעלת יתר של בלוטת התריס. לעתים רחוקות מיוצרים במחלה זו נוגדנים שבולמים את הפעלת הבלוטה - כך שמטופל יסבול מתקופות של פעילות יתר של הבלוטה ותקופות של תת-פעילות לסירוגין. שתי המחלות עלולות להופיע אצל בני משפחה, כך שחלק יסבלו מפעילות יתר של הבלוטה ואחרים מתת פעילות. מחלת גרייבס פחות שכיחה ממחלת השימוטו. במחקר תצפיתי גדול ראו שהיארעות מחלת גרייבס הינה 4.6 לאלף איש על פני 10 שנים. המחלה שכיחה יותר בנשים, כאשר היחס בין נשים לגברים הוא 5 ל-1.

כיצד מאבחנים את מחלת השימוטו - ומבדילים אותה ממחלות אוטו-אימוניות אחרות?

חשוב לאבחן מחלת השימוטו כאשר נגרמה תת פעילות של בלוטת התריס. הבדיקה לאבחון תת פעילות של הבלוטה היא TSH. זוהי בדיקה פשוטה וזולה, הזמינה בכל קופות החולים. TSH הוא הורמון בקרה, המופרש על ידי יותרת המוח - ומשמש בקר של פעילות בלוטת התריס.

תפקיד הורמון TSH הוא לעודד ולדרבן את בלוטת התריס לייצר את ההורמונים (T3 ו-4T), שמסייעים אחר כך למערכות הגוף השונות בחילוף החומרים. ברגע שבלוטת התריס הפרישה מספיק הורמונים - לפי צרכי הגוף, יותרת המוח מקבלת על כך איתות והיא מפחיתה את הפרשת ה-TSH. זהו תהליך בקרה טבעי-מעגלי של הגוף.

כאשר פעילות בלוטת התריס נפגעת - והיא איננה מייצרת מספיק מההורמונים שלה, היא גם איננה מאותתת למוח כי ניתן להפסיק לייצר TSH. בלוטת יותרת המוח מגבירה בהתאם את ייצור ההורמון - וכך, ככל שפעילות בלוטת התריס תהיה יותר מצומצמת, כך תעלה רמת ה-TSH בדם. זהו סימן מעבדתי ראשון ברור לתת-פעילות של הבלוטה.

כאשר מתגלה רמה גבוהה של TSH, ממשיכים את האבחון לבדיקת רמת ההורמון T4 - אחד משני ההורמונים המיוצרים בבלוטה. במצבים של רמת TSH גבוהה בדם ורמת T4 נמוכה או רמה המוגדרת בתחום הנמוך של ערכים תקינים, ניתן לומר בוודאות כי מדובר בתת פעילות בלוטת התריס, גם בהיעדר תסמינים אחרים.

מהם התסמינים של מחלת השימוטו?

בשלבים הראשונים של המחלה, היא מתאפיינת בתהליך דלקתי סמוי. בשלב זה, ברוב המקרים, ניתן לאתר בדמו של החולה רמה מוגברת של נוגדנים לבלוטת התריס ANTI TPO AB - ללא תסמיני כאב וללא פגיעה מורגשת בתפקוד הבלוטה. לכן, בשלבים אלה, המחלה נותרת בלתי מורגשת וכלל לא מאובחנת. מצב זה אינו מצריך טיפול כלשהו.

לעתים הירידה התפקודית קלה מאוד וניתן לגלותה רק בתשאול מפורט של המטופל. כל עוד המחלה מופיעה ללא תסמינים כלשהם - המטופל יישאר במעקב קבוע ועשוי שלא להזדקק לטיפול במשך שנים רבות, בעיקר כאשר מדובר באנשים מעל גיל 60 ללא תלונות שקשורות בתת פעילות הבלוטה.

יחד עם זאת, בכל שנה כ-5% מכלל חולי השימוטו עם תפקוד תקין של הבלוטה עלולים לעבור לתת פעילות גלויה ותסמינית של הבלוטה. התסמינים כוללים עייפות, קושי בריכוז ובחשיבה, דופק איטי יותר, אי סבילות לקור, אי סבילות למאמץ, כאבי שרירים ופרקים, ישנוניות, דיכאון, עצירות, נשירת שיער שנהיה עבה ושביר, עור יבש וקר, עלייה במשקל בעיקר כתוצאה מצבירת נוזלים; בנשים - דימום חמור במחזור החודשי, ודימומים בלתי סדירים בין מחזורים. בקשישים עם הפרעות זיכרון קלות, ההפרעות עלולות להחמיר מאוד, עם שיפור מהותי לאחר תיקון התת פעילות על ידי טיפול. במקרים קיצוניים של תת פעילות בלתי מטופלת וקשה של בלוטת התריס, באנשים שסובלים ממחלות נוספות במקביל, עלול להתפתח מצב של Myxedema Coma, כלומר אובדן הכרה ומצב מסכן חיים כתוצאה מתת פעילות בלוטת התריס. מצב זה מחייב טיפול אינטנסיבי באשפוז.
תת פעילות גלויה ותסמינית של הבלוטה מתבטאת, בין היתר, בעייפות ובקושי בריכוז ובחשיבה. בצילום: thinkstock

כיצד מטפלים במחלת השימוטו?

כאמור, במקרים של תת-פעילות א-תסמינית, לא נדרשת התערבות של טיפול רפואי - והמטופל יתבקש להישאר במעקב קבוע אחר מצבו, בדרך כלל אחת לחצי שנה - עד להופעת התסמינים. המצב שונה לגבי נשים המתכננות היריון או נשים בהיריון, אצלן נדרש איזון מוקפד של רמת TSH לתחום היעד, גם בנשים א-תסמיניות. היות ואיזון מיטבי של תפקודי בלוטת התריס חשוב למניעת הפלות ולהתפתחות תקינה של העובר, מומלץ לבצע מעקב חודשי אחר רמת ה-TSH לאורך ההיריון והתאמת מינון התרופה. בדרך כלל נדרשת עלייה במינון לאורך חודשי ההיריון, בגלל העלייה בנפח גוף האישה, וגם בגלל יצור חלבונים קושרי T4 ו-T3 שרמתם במחזור הדם עולה בזמן ההיריון.

ביתר האוכלוסייה, מרגע שמופיעה תת-פעילות תסמינית, יש לטפל במחלה באמצעות מתן תכשירים המכילים את ההורמון T4. מדובר בטיפול תחליפי על ידי תכשיר שהרכבו זהה להורמון ה-T4 שמיוצר על ידי הבלוטה . לאחר ספיגתו במערכת העיכול, נוצרת רמה תקינה של ההורמון בדם, המאפשרת פעילות תקינה של כל מערכות הגוף. לעתים נדרשת העלאה הדרגתית במינון עד שמגיעים לאיזון המיטבי. המינון הטיפולי עשוי להשתנות בעת שינוי במשקל (עלייה במשקל בד"כ תצריך הגדלה של המינון הטיפולי וירידה במשקל, תצריך הפחתה). כמו כן תידרש התאמת מינון בעת שינוי במצב ההורמונלי, גיל מעבר, נטילת גלולות למניעת היריון וכד'.

התרופות (Eltroxin, Euthyrox או Synthroid) נלקחות בבוקר, לאחר צום של לילה עם שתיית מים בלבד במשך חצי שעה לאחר נטילת התרופה, כדי לאפשר ספיגה מיטבית של התכשיר. מאחר שהמחלה כרונית, כך גם הטיפול - יש ליטול את התרופה אחת ליום, באופן עקבי, ללא הפסקה.

הפסקה בנטילת התרופה גורמת למחסור בהורמוני בלוטת התריס במחזור הדם וחזרה של תסמיני המחלה. ככל שההפסקה מתארכת, מחמיר מצב החסר והסבל.

מדוע לא מומלץ לטפל במחלת השימוטו באמצעות רפואה משלימה?

מטפלים אלטרנטיביים רבים מציעים פתרונות טיפוליים שונים לתת-פעילות ולפעילות יתר של בלוטת התריס - ואף מדווחים על הצלחות, בעיקר בקרב נשים עם פעילות יתר של בלוטת התריס בהריון. עם זאת, מחקרים שבדקו את תפקוד מערכת החיסון בהיריון מצביעים על הסבר שונה להצלחות אלה, וטוענים כי הן אינן קשורות לטיפול המשלים אלא לדיכוי זמני של מערכת החיסון בזמן ההיריון, החיוני למניעת דחיית העובר השונה מהאם על ידי מערכת החיסון; וכפועל יוצא - להפסקה זמנית של תקיפת הבלוטה על ידי מערכת החיסון.

במילים אחרות: מטפלים אלטרנטיביים שונים מנכסים לעצמם איזון פעילות בלוטת התריס, למרות שבפועל מדובר בתהליך עצמוני של הגוף. מעבר לכך, טיפולים משלימים אחדים עשויים אף להחמיר את המצב: בעיקר טיפולים הכוללים שימוש ביוד - שהוא גורם חיצוני שעלול לגרום להידרדרות המחלה.

לסיכום: מחלת השימוטו היא מחלה אוטואימונית שכיחה ביותר. מבין כל המחלות האוטואימוניות השונות, השימוטו היא גם המחלה הקלה ביותר לטיפול ולאיזון - בתנאי שהיא מאובחנת בזמן; ובתנאי שהמטופל מקפיד בעקביות על נטילת התרופות.

פרופ' צופיה איש שלום היא מומחית לרפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה וסוכרת, בבית החולים "אלישע" בחיפה.

סייע בהכנת הכתבה: יותם בן מאיר, כתב Zap Doctors.