קשר הורה-תינוק

הגוף ההולך וגדל של ספרות מחקרית שצמחה בעקבות תאוריית ההתקשרות ((Attachment Theory של בולבי (1980 ,1973 ,Bowlby) מדגיש את חשיבות הקשר הורה-ילד ואת מרכזיות היחסים הורה- ילד כגורם מפתח, המארגן והמעצב את הפרספקטיבה ההתפתחותית, הקוגניטיבית והרגשית-חברתית, ואת המשפחה כמספקת יחסים.

ידע שנצבר מתוך תצפיות שיטתיות בתינוקות, וממחקרים והתערבויות קליניות מראה כי חוויית הקשר הראשוני של התינוק עם אמו היא גורם מכריע בהתפתחות הנפשית המאוחרת יותר. כמו כן נמצא כי חסכים בגיל הרך גורמים להיווצרות דפוסי התקשרות פתולוגיים, המשפיעים בצורה משמעותית על ההתפתחות התקינה בכל תחומי התפקוד, לאורך מעגל החיים.

תקופת הגיל הרך היא "תקופה קריטית" בכך שמצוקה רגשית מוקדמת, הנובעת מקשיים בהתקשרות הראשונית (בייחוד בשנתיים הראשונות לחיים), משפיעה על התפתחות מערכת העצבים המרכזית. נמצא קשר בין איכות ההתקשרות הרגשית במהלך הינקות בין ההורה-לילדו לבין ארגון האונה (המיספרה) הימנית במוח כמרכז הבקרה של הוויסות הרגשי והבריאות הנפשית של התינוק. כמו כן, נמצא כי מצוקה בתקופה זו עלולה לתת את ביטויה במהלך החיים בהפרעות בתחום הלמידה, בבעיות בוויסות, בקשיי קשב וריכוז, בקשיים בתפקודים ניהוליים ובקשיים רגשיים (2001 ,Shore).

בעבר רווחה הגישה שראתה קשר חד-סטרי בין התינוק להורה, וההתייחסות הופנתה להורה בלבד ולתפקידו בהתאמת הטיפול לצרכיו של התינוק. היסטורית, התינוק נתפס ^Tabula Rasa - "לוח חלק", שהתפתחותו נקבעת על ידי מרכיבים ביולוגיים. עיסוקו נראה כסובב סביב חיפוש אחר הנאה וסיפוק, והוא נתפס כחסר יכולת להבחין בינו לבין האחר וסביבתו. הקשר הרגשי של התינוק אל הסביבה האנושית נוצר מסיפוק צרכים ודחפים בהתאם למידת המותאמות של המבוגר ובהתאם לצרכיו של הילד. בהתאם לכך, שיטות ההערכה וההתערבות התמקדו בהורים או בילדים בלבד ולא בקשר ביניהם. כיום, התינוק אינו נתפס עוד כיצור המונע על ידי דחפים יצריים של תוקפנות ומיניות בלבד (כפי שטענה הפסיכואנליזה הקלאסית), אלא כיצור חברתי, שמהותו וקיומו תלויים במערכות היחסים שהוא יוצר עם סביבתו. לכן, ההתייחסות וההתערבות כיום מתמקדות ביחסים שבין הילד לדמויות המשמעותיות בחייו.

בגיל שלושה חודשים למשל, ברור שהתינוק עדיין מוגבל מאוד בשליטתו בעולם, בחפצים ובתקשורת בין-אישית. עם זאת, מפרדיגמת המחקר שפיתח שטרן עולה, כי ניתן לזהות כבר בגיל מוקדם זה תקשורת מורכבת ומתוחכמת ביותר בין האם לתינוקה. תקשורת זו מתרחשת בעזרת ערוץ התנהגותי הנשלט על ידי התינוק - תנועות העיניים. לתינוק שליטה ויכולת ליזום התחלה וסיום של קשר ויזואלי ישיר בפעילויות חברתיות. מכיוון שמלכתחילה המערכת הוויזואלית בשלה, בניגוד לרוב המערכות ההתנהגותיות האחרות, התינוק שותף פעיל באינטראקציה במבטים. על ידי שליטה במבט, התינוק שולט במידת מעורבותו בסיטואציה החברתית. שטרן טוען כי דפוס תקשורת זה (קשר עין) בין האם לתינוק בגיל חודשיים עד חמישה חודשים מקביל לדפוסים המוטוריים הקיימים בגיל 18-12 חודשים.

בולבי (1973 ,Bowlby) סבור שהצורך בקרבה לבני אדם אחרים הוא צורך אנושי ראשוני מולד, ולא צורך משני הנגזר מצרכים המקובלים כבסיסיים יותר, כמו האכלה. השגת הקירבה בין התינוק למבוגר המטפל בו, החיונית להישרדות התינוק, תלויה ביכולתו של התינוק לאותת כשהוא זקוק לטיפול ולקירבה, וליכולת המשלימה של המבוגר לקלוט את האותות ולהגיב אליהם בדרך שתענה על צרכיו של התינוק. בהתקשרות הטובה התינוק מפתח תחושה של ביטחון בסיסי ואמון כלפי המבוגר המטפל בו. הדפוסים השונים של יכולת התינוק "לאותת" על צורך ורצון בקרבה, ושל יכולת המבוגר לקלוט את האותות ולהגיב אליהם באופן מותאם, יוצרים הבדלים בין-אישיים בדפוסי ההתקשרות של התינוק עם ההורה.

המשמעות שההורה מעניק לתינוק העומד להיוולד היא תהליך אוניברסלי בריא. מרגע הלידה ואף קודם לכן, התינוק אפוף בכוונות ובמשמעויות המיוחסות לפעילויותיו, למזגו (הסוער/השקט וכוי), למראהו, לקולותיו, להתנהגותו ולמחוותיו. ההורה והילד נתונים במארג של התנסויות סובייקטיביות משמעותיות.

יחסי הורה-ילד נבנים עוד קודם ללידת הילד. כבר בתקופת ההיריון הורים לעתיד כורכים במחשבות על התינוק העומד להיוולד ציפיות, פנטזיות ושאיפות לעתיד, ולא מעט חרדות. זו אחת הדרכים להתקרב לתינוק שטרם נולד ולהתחיל להרגיש כהורה. תמונה מנטלית של התינוק מתפתחת אצל ההורים כתוצאה משילוב של התרשמויות, תקוות והתנסויות שלהם בעבר.

תשעת חדשי ההיריון מציעים להורים הזדמנות להכנה פסיכולוגית ופיזית לקראת תינוק שייוולד. ההכנה הפסיכולוגית, הלא-מודעת והמודעת, מתפתחת עם השלבים הפיזיים של היריון האישה. הגדילה של העובר מקבילה להתפתחות דימוי האם על העובר, דימוי המבוסס על הצרכים של האם ועל התנסויותיה ביחסים.

חוקרים טוענים כי עם לידת התינוק למעשה נולדים שלושה תינוקות בו זמנית: התינוק הפנטזמטי אשר ההורה מדמיין שיוולד (אם זה למשל ציפיה לבן חכם שיהיה רופא, או בת שתלמד בלט, אם זה צבע שיער או מבנה גוף), העובר אותו חווה האם במהלך ההיריון (פעיל, בועט, רגוע וכוי) והתינוק הממשי שהאם מחזיקה בידיה. כמו כן טענתם היא כי ככל שקיים פער גדול יותר בין "שלושת התינוקות" הנ"ל כן גדל הסיכון במערך היחסים שבינו לבין הוריו (1990 ,Cramer & Brazelton).

המחקר בתחום הגיל הרך מצביע על כך כי כבר מן ההתחלה, הורים ותינוקות משתתפים ביחסים רגשיים-חברתיים מורכבים שבהם התינוק שותף פעיל. נמצא כי התינוק מלידתו מגלה תכונות ויכולות לקשר אנושי וחברתי. הוא מעדיף קשר פנים אל פנים עם אנשים, משתמש במידע וברמזים רגשיים ומילוליים, ומגיב לאנשים ולעולם הסובב אותו. תינוקות מגיל מאוד צעיר מבינים רמזים וכוונות חברתיות, מסמנים צרכים ורצונות, מסתגלים לסגנון המיוחד של ההורה וגורמים להורים להסתגל לתכונות המיוחדות שלהם (1985,Stern).

התחושות והחוויות בקשר עם דמות האם נותנות את אותותיהן בטרם יש לתינוק אפשרות להמשיג מילולית את אשר חווה. גם אם אין עדיין מנטליזציה (1998 ,Fonagy) המאפשרת לתת פשר ומשמעות לחוויה, היא ללא ספק מטביעה את רישומה Mindo של התינוק. לכן, חשוב מאוד להתבונן בחדות המאפשרת לאתר את דרכי הביטוי של התינוק שנעשות מגוונות יותר ככל שהוא גדל. כשאנו מדברים על הגיל הרך ביותר בטרם רכישת השפה, הרפרטואר ההתנהגותי המבטא מצוקה נפשית הוא מצומצם למדי, ולכן הביטויים יהיו בעיקרם פיזיולוגיים סנסו-מוטוריים. בשנה הראשונה התסמינים יהיו בעיקר קשיי אכילה (קשיים בהנקה, בגמילה, במעבר מנוזל למוצק וכוי), בעיות שינה (קשיי הירדמות, יקיצות מרובות וכוי), אי-שקט מוטורי, בכי או לחלופין תגובות אפאטיות של התינוק. במקרים קשים יותר אנו יכולים לראות תינוקות מדוכאים וכאלה שלא משגשגים.

מגיל שנה ומעלה ניתן לראות תגובות למצוקה מסוג תוקפנות של הילד כלפי עצמו והקרובים לו. למשל, ילדים שדופקים את הראש ברצפה או נושכים את עצמם, את ההורים ואת הילדים בגן. בשנה השנייה והשלישית הילדים כבר יוצאים מהבית למעונות ולפעוטונים ואז נראים קשיים חברתיים (ילדים מבודדים, קשיי פרידה, תוקפנות), קשיים הקשורים בחינוך לניקיון, ונשמעות תלונות של הורים הקשורות במאבקי כוח, ביכולת להצבת גבולות ובבעיות משמעת שונות.

עם זאת, את הבכי ניתן להבין לא רק כתסמין. בגיל הרך זוהי הדרך של התינוק לקומוניקציה, הדרך להביע דברים במצב בו אין מילים. אם "טובה דייה" אמורה לקרוא את שפת התינוק ולהבין את משמעות הבכי שלו, ובתהליך ייחודי הנקרא Reverie להכיל את העובר ולהגיב בהתאם, כך שהתינוק יצליח להתמודד עם חווייתו.

חלק מהתסמינים מבטאים קשיים מקומיים זמניים, או קשיי הסתגלות עקב שינויים סביבתיים, ואלה לא נחשבים פתולוגיים (למשל, שינוי בסביבה הטבעית של הילד כמו מעבר דירה, יציאת האם לעבודה, לידת אח וכוי), אם כי חשוב לתת גם עליהם את הדעת על מנת למנוע קשיים עתידיים. לעומת זאת, חלקם של התסמינים עשוי להצביע על קושי משמעותי עכשווי באינטראקציה אם-תינוק.

התייחסות חדשה יחסית שמסבירה לעתים קשיים באינטראקציה אם-תינוק נובעת מבעיות ויסות אצל התינוק.

אצל רוב התינוקות קיימת אי-סדירות בהתמודדות עם מעגלי שינה, עיכול והרגעה עצמית, שלרוב נפתרת בסביבות שישה חודשים. בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, המטפל מרגיע את התינוק הרך כשהוא במצוקה ומקל על התארגנותו. כדי להקל על ויסות סנסורי-מוטורי, הורים מספקים גרייה באמצעות משחק והתנסויות טיפוליות, כמו רחצה ולבוש. מגע ותנועה, יחד עם גרייה אודיטורית וויזואלית, עוברים אינטגרציה לתוך התנסויות הורה-ילד מרובות במשך 18 החודשים הראשונים לחיים. התינוק לומד להרגיע את עצמו מוקדם בחיים באמצעות מציצה, אחיזה בידיו או רגליו, או על ידי הסתכלות או האזנה לצלילים נעימים.

הויסות המוקדם של עוררות ומצב פיזיולוגי הוא קריטי ללמידה ולהסתגלות מוצלחת לסביבה. עם זאת, יש תינוקות שמראים בעיות מתמשכות בשינה, הרגעה עצמית, אכילה וויסות מצב הרוח. עם גדילת התינוק לפעוט ולילד, הבעיות הופכות לברורות יותר, ומופיעים קשיים בקשב, בעיבוד סנסורי, חוסר סובלנות לשינויים, מצב ערנות של דריכות-יתר, ולעתים קרובות מופיעה חרדת פרידה קשה. תינוקות החווים תסמינים כאלה מכונים לא מווסתים (2006 ,Greenspan).

התאוריות השונות אמנם נבדלות בדגשים שלהן על מקור הבעייתיות, אך כולן רואות ביחסי הורה-תינוק את ההקשר שבו הוויסות העצמי מתפתח, ובו גם מומלץ שתיעשה ההתערבות שתמתן את התסמינים ותשפר את המצב.

אחת הגישות להסבר המקור של בעיות הוויסות היא ראיית התרומה המרכזית של קונסטיטוציה (מבנה) והבשלה כמגדירות התפתחות נורמלית ופתולוגית בתחום הויסות (2006 ,Greenspan). גישה אחרת מתייחסת ליחסים הבין-אישיים כמקור לתקינות ולבעייתיות, בהתאם לסגנון מילוי התפקיד של ה -Stern, 1985) Self Regulating Other). מחקרים אחרים (1992 ,Beebe & Lachmann) דיברו על ההתרחשות הבו-זמנית של תהליכי ויסות דיאדי (של המבוגר את הילד ושל הילד את המבוגר, ויסות הדדי, גם אם לא שוויוני), ויסות אישי המשלב למעשה את התרומה של שני השותפים לקשר, התינוק והאם. תאורטיקנים הכותבים ברוח זו מתייחסים לפתולוגיות שונות בהמשך החיים כנגזרות מהפרעות בהתקשרות ומכישלונות בוויסות עצמי או באינטראקציה עם המבוגר המטפל.

ואכן, בקליניקה אפשר לפגוש לא פעם בהורים הנכנסים למאבקי כוח עם ילדיהם הרכים בנסיבות שונות (מגע מסוים, בחירת בגדים, אוכל ושינה) במחשבה כי "הילדים עושים לנו דווקא", בעוד למעשה מדובר בבעיה של ויסות. רק הבנה של החוויה ההסתגלותית של התינוק יכולה לעזור להורה להתאים עצמו, ליהענות לקושי של הילד ולעזור בתהליכי הוויסות ובעיקר, למנוע הפרעה ביחסים.

בן אהרון (2001) מזכירה שלוש סיבות, שבחלקן חופפות, המאפשרות לעשות סדר בסוגים שונים של הפרעות ביחסים. ההפרעה הראשונה, שהיא הנפוצה שבהן, היא הפרעה ביחסים הנגרמת משינוי התפתחותי שחל בילד. השינויים שחלים בילד בשש השנים הראשונות לחייו יוצרים הפרה וטלטול באיזון של מערכות היחסים. הילד עובר תהליך קריטי עקב שינויים מהירים בהתפתחותו, והורות נכונה חייבת להיות דינמית וגמישה כדי להתאים עצמה לצרכים ההתפתחותיים המשתנים של הילד. חוסר התאמה בין התנהגות ההורה לשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד יכול לגרום לקשיים רבים.

"אם טובה דייה" תהיה אם שמסתכלת בטווח היכולת של התינוק לספוג את התסכול בתוך קשר סביר. "אם הטובה מדי" (1996 ,Hopkins), המתעלמת מיכולתו של הילד לשאת תסכול והנענית לכל מחווה של הילד ללא הבחנה ובצורה מיידית (כדי למנוע תסכול), קרוב לוודאי שתוצאות התנהגותה יגרמו להפיכתו של הילד לאישיות עריצה, אך גם חולדה ולא מסתגלת.

גמישות רבה מתחייבת בגיל שנתיים לערך, עת הילד יוצא מתלות לעצמאות, רוצה לעשות דברים בעצמו ומתרחק במטרה לפתח את האוטונומיה שלו. הנפרדות והאינדיווידואציה הן תהליך התפתחותי טבעי שרוב ההורים נהנים ממנו, אבל חלקם נבהלים או מגלים אמביוולנטיות כלפיו. אם שאינה יכולה לעמוד בנפרדות, הנגרמת עקב חקרנותו וסקרנותו של הילד, יכולה להיעלב, להיפגע או לכעוס. התרחקות פיזית (בזחילה או בהליכה) על מנת לחקור את העולם, הפוגשת עמדה אימהית שמתקשה להיעזב, עשויה להיות מפורשת כנטישה ודחייה ("אתה מתרחק... סימן שאתה כבר לא אוהב אותי..") (1982 ,Furman).

לכן, שינוי התפתחותי שחל בילד מחייב הורות גמישה לצרכים מתפתחים. הורות סטטית שלא מותאמת לילד יכולה לגרום לקונפליקטים ולאכזבה. במצבים מסוג זה, התערבות פסיכולוגית-חינוכית יכולה להיות לעזר במניעה של מצבי קונפליקט ותסכול שמתפתחים ביחסים שבין ההורים לילדיהם. בהתערבות מסוג זה מספקים להורה הסבר לגבי ההתנהגות של ילדו בהתאם לשלב ההתפתחותי שהוא נמצא בו ולצרכים התואמים את השלב הזה.

סיבה נוספת להפרעה ביחסים נובעת מהסיפור הייחודי והסובייקטיבי שנוצרת במשפחה, המכונה לעתים הדרמה ההיסטורית המשפחתית (1979 ,Freiberg). דרמה זו מופעלת מחדש (Re-enacted) על ידי שני שחקנים, ההורה והילד. לילד מיוחס על-כורחו תפקיד של אובייקט חשוב מעברו של ההורה. התפקיד נכפה על התינוק, וההורה במסגרת הדרמה מתייחס אליו בהתאם לתפקיד המוטל עליו, כך שמתוך אותה תפיסה הוא גם מעניק משמעויות להתנהגות התינוק. במקרה זה הילד אינו אוטונומי לפתח את עצמיותו, מכיוון שמיוחסים לו דברים שאינם שייכים לו כלל. השותפים לתהליך זה אינם מודעים לו, אך בדרך חזרתית ההורה פועל שוב ושוב מתוך אותה דרמה עתיקה שהוא משליך על הילד שלו, המונעת את הבנת עולמו הפנימי של הילד. תהליך זה גם פועל כמחסום המונע או המעוות את האפשרות ליצור עולם הולם את צרכיו של הילד.

במערכת יחסים כזאת, האם אינה מתייחסת רק להתנהגות האובייקטיבית של התינוק, אלא נותנת משמעות סובייקטיבית לכל קול ומחווה שלו, ו"למשמעות" שהיא מקנה להם. למעשה, היא "מזריקה" לתינוק משמעות שאליה היא מגיבה. אמנם זה בעצם הבסיס להתקשרות החיובית, אך גם מקור לבעיות לא פשוטות.

חשוב לציין כי פירוש סובייקטיבי של ההורה את התנהגות התינוק הוא מרכיב חיוני להתפתחות נורמלית ולמעשה הוא דבר אוניברסלי ולא בהכרח פתולוגי. התינוק הרי הופך מודע לעצמו דרך תהליך של הקריאה שקוראים הוריו את המשמעות של התנהגותו. גם ערכים תרבותיים ומשפחתיים עוברים בדרך זו.

כשמדובר בהתקשרות חיובית, האם יכולה לראות למשל בתינוק מישהו שדומה מאוד לסבא החכם שאותו מאוד אהבה והעריכה, ואזי נוצר בסיס להתקשרות חיובית. אך לפעמים עולים "אורחים בלתי קרואים" מעברם של ההורים, שפולשים לאינטראקציות הורה-ילד וימצאו עצמם פועלים מחדש במצבים מזמן אחר. רוחות אלה "מתנחלות" בצד התינוק ומושכות את רוב תשומת לבו של ההורה ויוצרות מעין מסך בינם לבין הילד.

נניח מצב שבו הסב היה דמות מתעללת כלפי הבת (אם התינוק) והתינוק דומה לו; אזי האם בצורה לא מודעת עשויה לייחס לתינוק תכונות דומות לאלו של הסב ("יש לו מבט רע, מאשים, ביקורתי"). סלמה פרייברג (1979,Fraiberg) כינתה זאת "רוחות הרפאים ששוכנות בחדר הילדים". התינוק במצב זה מפנים את תפיסת אמו ומפתח תפיסת עצמי ומתנהג בהתאם לתפיסת ההורה, כך שהמשמעות הסובייקטיבית שנותנים ההורים להתנהגות התינוק מעצבת את תכונותיו. בעבור ההורים, "רוח הרפאים" היא ילדם יכול לייצג דמות חשובה מעברם, הפעלה של יחסים מהעבר או השלכה של חלק לא-מודע של ההורה.

דרמות לא-מודעות והשלכות יכולות לנבוע מגורמים שונים: מההופעה של התינוק ("הוא כל כך דומה לאחי שהתעלל בי כל חייו, ולכן קרוב לוודאי שגם הוא יתעלל בי"), ממין היילוד (ציפייה לבת ונולד בן - ולכן מעודדים קווים נשיים), מהמבנה שלו (בעיות גופניות מגבירות את הסיכון) ועוד. למשל, אם אם אומרת לרופא: "תראה את הילדה שלי כמה היא אלימה כלפי, אני לא מצליחה להשתלט עליה", ואילו הרופא רואה מולו "אפרוחית" קטנה בת שנתיים וחצי, רזה וחלשה - אזי ברור כי מדובר במשהו לא מותאם והשלכתי שיש בו מידה רבה של סיכון להתפתחות תקינה של יחסים בין האם לתינוקת שלה.

סיבה נוספת העשויה לגרום להפרעות ביחסים היא סיבה מנטלית - כשההורה ו/או הילד זקוקים לעזרה אקטיבית כדי לשכלל או לשחרר תהליכים מנטליים מעוכבים. מדובר ביכולת של ההורה לחשוב על עצמו ועל ילדו בצורה רפלקטיבית. כשמדובר בפונקציה הרפלקטיבית, הכוונה לכישורים קוגניטיביים שמסייעים להבין את העצמי ואת האחרים מבחינת רגשות, כוונות, זיכרונות, משאלות ואמונות. באמצעות הרפלקציה יכול ההורה להבחין בין מציאות פנימית לחיצונית, בין אופני תיפקוד "אמתיים" לאופני תפקוד של "כאילו", בין תהליכים מנטליים רגשיים תוך-אישיים לקומוניקציות בין-אישיות ולהבין התנהגויות כמונעות על ידי מצבים פנימיים (1998 ,1996 ,Fonagy & Target).

פונקציה רפלקטיבית מעוכבת מביאה למצב שההורים אינם מתייחסים לילד כאל בעל Mind משלו ואינם מקנים להתנהגותו משמעות במושגים מנטליים של רגשות, עמדות, כוונות, משאלות, אמונות וכוי.

הורים רבים מגלים מגבלות ביכולת זו. לפעמים היא מעוכבת כלפי הילד המסוים בגלל השלכות של ההורה כלפיו.

כאשר יכולת זו מעוכבת אצל ההורה, הוא אינו יכול לפתח אותה אצל ילדו. למשל, ילד מגלה רגרסיה עקב לידת אח, וההורה אינו סובלני כלפיו אלא מצפה ממנו להתנהג כבוגר ואינו מנסה להבין את המשמעות של התנהגותו, שייתכן כי היא מצביעה על מצב זמני של חרדה מפני אובדן המקום במשפחה. עיכוב כזה של היכולת הרפלקטיבית יכול להביא לקונפליקט ביחסים ולגרום לכך שתפיסת הילד את עצמו תהיה של "ילד רע ומאכזב". ייתכן שהרפלקטיביות של ההורה בעניין זה מעוכבת בגלל חויות שלו עם אחאים שלו.

השגת קרבה בין התינוק למבוגר המטפל בו תלויה בין היתר ביכולתו של התינוק לאותת כשהוא זקוק לטיפול ולקרבה מחד גיסא, וביכולתו של המבוגר לקלוט את האיתות ולהגיב עליו בדרך העונה לצורכי הילד מאידך גיסא. מכאן, שכאשר אנו מדברים מתחילת הדרך על אינטראקציה הדדית, אנו מדברים על השפעת האם מצד אחד ועל השפעת התינוק מהצד השני. טרוניק (2001 ,Tronick) מדבר על הדו-שיח הרגשי בין הילד לאם המוביל לוויסות הרגשי של הילד. האם לומדת מהילד שלה כמה גרייה עליה לתת, והילד בעצמו מווסת את הקשר. למשל, הוא יכול להקטין את הגרייה על ידי הסטת מבט, כשבהמשך הוא חוזר ומתבונן באם מתוך ציפיה לתגובה. כבר מגיל מוקדם ביותר הוא צופה איך היא תתנהג בתגובה להתנהגות שלו. זה הריקוד המשותף שלהם, דו-שיח הבונה ציפיות הדדיות ואמון.

מה קורה כשהריקוד המשותף נקטע, משתבש עקב תחושות דיכאוניות של האם וחוסר ההתאמה שלה לצורכי הילד? אימהות רבות חוות את האימהות כרגע של משבר, שבו הן מרגישות שתעו בדרך: ההיריון, הלידה והפגישה עם התינוק הן תקופות פגיעות מאוד, ונשים רבות מרגישות בהן בודדות, מבולבלות ומתוסכלות. השינויים החדים בזהותן ותפקידן החברתי גורמים להן "לאבד את המצפן" ואת האמון בעצמן. המבוך הזה מעמיד אותן בפני שאלות חיוניות בקשר לצורת החיים שלהן, לפרויקטים האישיים שלהן ולרצון האמתי שלהן לא להיכנס למחויבות ליצור דורש, תלוי ומעורר רגשות כל כך אמביוולנטיים כמו תינוק.

המציאות שהם מתמודדת אתה מחייבת הכנה רגשית, תמיכה, ליווי, אהבה, הבנה ואומץ. למרבה הצער, יש המגיעות ללידת תינוקן מרוחקות מעצמן ומפוחדות. מערכת בתי החולים או משפחותיהן אינן מתייחסות למצוקתן, בהיעדר מודעות למצבן הקשה. היציאה לחיים אחרי הלידה היא בשביל חלקן מסע שבו הן מרגישות תלושות ועצובות. דרישת האינטימיות, הבדידות והבכי גורמים לחרדה ולפחד ונמנעת מהן היכולת להיות מסוגלות לפענח את הצופן שמביא עמו התינוק ולמצוא את הכלים הפנימיים כדי לספק את הצרכים הרגשיים שלו.

האישה מרגישה שנלכדה במאבק בין מה שקורה בעולמה הפנימי לבין הדרישות החיצוניות, בין האני הפרטי שלה והסביבה שמצפה כי אחרי הלידה תמשיך להיות כפי שהייתה - חכמה, יעילה, יצירתית וחרוצה - העומד בסתירה עם החוויה הפנימית של כאוס, עייפות, חוסר שינה ובלבול. כישלון במאבק זה עשוי לגרום דיכאון לאחר לידה. הניסיון הקליני מצביע על כך שבהרבה מקרים ניתן למנוע דיכאון לאחר לידה אם בונים סביב האישה ותינוקה סביבה של דאגה והכלה, שתאשר את הרגשות ואת התחושות החדשות שמציפות את האם.

במצבים רבים, הסביבה והמטפלים בקהילה מתעלמים מהתסמינים הללו או טוענים שזה יעבור, שהאם תתגבר, שהתינוק עוד קטן ושההפרעה נסבלת. ולכן נדגיש שוב, כי התעלמות עשויה לגרום נזק עתידי. כשיש תחושה שמשהו אינו מותאם, שהקשר בין האם לתינוק מצביע על קושי, כשהחוויה שהאם אינה קוראת נכון את תינוקה, אינה מותאמת לצרכיו או שמשהו אינו מתנהל כיאות ביחסים שביניהם - חשוב מאוד לנסות לבדוק מה קורה בדיאדה, מהי מהות היחסים ואם התינוק בסכנה עקב אינטראקציה בסיכון. לדוגמה, אם אם באה לבדיקה שגרתית לטיפת חלב ואומרת לרופא או לאחות ברצינות רבה: "תראי עד כמה הילד הזה שונא אותי, הוא לא מפסיק לבעוט בי", לפנינו אמירה שמדליקה "נורות אדומות" ומחייבת התערבות מתוך הנחה שהרך הנולד ייכנס לאינטראקציה בסיכון עקב ההשלכות המופעלות עליו.

היכולת לנבא דפוסי יחסים עוד בטרם לידת התינוק מאפשרת לזהות קבוצות סיכון ובעקבות זאת להפעיל התערבות מניעתית מוקדמת, כבר בזמן ההיריון או מיד אחרי הלידה. התערבות כזאת יכולה להשפיע באופן בונה הן על ההורה הן על התפתחותו העתידית של הילד, בטרם עוצבו דפוסי יחסים מופרעים.

הניסיון מלמד, כי ככל שנתערב בגיל מוקדם יותר, כן יגדל הסיכוי שבתקופת זמן קצרה יחסית נוכל לפתור קשיים שנובעים ממערכת היחסים הספציפית שנוצרת בין המטפל המשמעותי לתינוק.

חנה קמינר, מנהלת התחנה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי, לשכת הבריאות בחיפה

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר.

מקורות

בן אהרן, מ. הראל, י. קפלן, ח. אבימאיר, פת. ועוד. מדריך טיפול דיאדי: אם-ילד ואב-ילד. גישה דינמית לטיפול בהפרעות יחסים בילדות, 1997 אוניברסיטת חיפה.

גרינשפן, ס., וידר, ס. (2006) ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הוצאת שוקן.

Beebe, B. JaffeJ. Lachmann, F. (1992) A Dyadic Systems View of Communicaion In Skolnick, N.Y. 2 Warshew, S.C., Eds. Relational Perspectives in Psychoanalysis, Analytic Press.

Ben-Aaron, M., Harel, J., Kaplan, H. and Patt, R., (2001). Mother-child and Father-child psychotherapy: A manual for the treatment of relational disturbances in childhood. Whurr Publishers: London and Philadelphia.

BowlbyJ. (1973). Attachment and Loss: Separation, Anxiety and Anger (Vol.II). New York: Basic Books, Inc., Publishers.

BowlbyJ. (1980). Attachment and Loss: Loss (Vol.III). New York: Basic Books, Inc., Publishers.

Brezelton, T.B. & Cramer, B.G. (1990) The Earliest Relationship: Parents, infants and the drama of early attachment. Reading MA: Addison-Wesley

Fonagy, P. & Target, M. (1996). Playing with Reality. Theory of Mind and the Normal Development of Psychic Reality. American Journal of Psychoanalysis, 77,217-233.

Fonagy, P. & Target, M. (1998). Mentalization and the Changing Aims of Child Psychoanalysis. Psychoanalitic Dialogues, 8(1), 87 -114.

Fonagy, P. & Target, M. (1996) A contemporary psychoanalytic perspective: Psychodynamic development therapy. In E. Hibbs & P. Jensen (Eds.) Psychosocial Treatments for Child and Adolescent Disorders. Washington:APA. Ch. 26

Fraiberg, S. et al. (1987). Ghosts in the Nursery: A Psychoanalytic Approach to the Problems of Impaired Infant - Mother Realationships. In L. Fraiberg (Ed.) Selected Writings of Selma Fraiberg. Columbus: Ohaio State University Press.

Furman, E. (1982) Mothers have to be there to be left. The Psychoanalytic Study of the Child, 37, 15-28

HopkinsJ. (1996) The dangers and deprivations of too good mothering. Journal of Child Psychotherapy, 22, 407-422

Schore, AN (2001) Contribution fron the decade of the brain to infant ental health: an overview: Infant Mental Health Journal 22:1-6.

Stern, N.D. (1985). The Interpersonal World of the Infant. New York: Basic Books.

Stern, N.D. (1995). The Motherhood Constellation. New York: Basic Books.

Tronick,EZ (2001) Emotional connection and dyadic consciousness in infant-mother and patient-therapist interaction: Dialogue 11:187-95