ילדים מאומצים

אימוץ ילד הוא בדרך כלל סיפור הצלחה בקרב רוב המשפחות המאמצות. עם זאת, להורים מאמצים חששות לגבי בעיות בריאות, התפתחות, התנהגות וקשיי הסתגלות העלולות להסתמן אצל הילד המאומץ.

רוב האימהות הנוטשות את ילדיהן ומוסרות אותם לאימוץ עברו היריון במצב תזונתי ירוד, חלקן צרכו אלכוהול או סמים, ולעתים אף לקו במחלות העלולות לפגוע בהתפתחותו של התינוק. ראוי לציין כי צריכת אלכוהול נפוצה בארצות שמהן מובאים ילדים ועלולה לגרום נזקים שונים החל מפגיעה בהתנהגות, קשב וריכוז והתפתחות ועד לתסמונת אלכוהול (,Fetal Alcohol Spectrum Disorders FASD) קשה על כל מרכיביה.

התינוקות הנמסרים לבתי יתומים סובלים בראשית חייהם מהזנחה רגשית ותזונתית בדרגה זו או אחרת, וזאת בתקופה קריטית של התפתחות המוח. שינויים מבניים באזורי המוח שונים המודגמים בבדיקות הדמיה שנעשו למספר קטן של ילדים מאומצים עשויים להסביר בעיות התנהגות והתפתחות הנצפות אצל חלק מהילדים המאומצים.

ההתקשרות בין האם לתינוק (Mother-Infant Attachment) היא אבן יסוד ביצירת מערכת יחסים חברתית ומשפחתית תקינה, והשפעתה על עיצוב אופיו של התינוק ועל התפתחותו בעתיד כאדם בוגר היא השפעה מכרעת. בהתקשרות תקינה לומד התינוק לתקשר עם הסביבה ומפתח אמון כלפי דמות משמעותית וקבועה בחייו.

בולבי (1958 ,Bowlby) פיתח את תיאורית ההתקשרות בניסיון להסביר תופעות של יחסי אהבה, חרדת-נטישה, אבל, טראומה ודיכאון בילדות המוקדמת. לדעתו, לכל תינוק יש נטייה מלידה לחפש קירבה וקשר עקבי עם דמות מסוימת, בדרך כלל עם אמו. ההתקשרות ברורה מאוד בילדות המוקדמת, נמשכת כל החיים ובולטת במיוחד בעתות חירום. תחילת ההתקשרות מוגדרת ומוגבלת, והתקופה המשמעותית והגורלית היא עד גיל שנתיים. אולם תינוקות מסוגלים להבחין בין הורים לזרים כבר באמצע השנה הראשונה לחייהם. תינוקות המועמדים לאימוץ בדרך כלל אינם חווים את תהליך ההתקשרות

הראשונית לדמות אם. כבר מתחילת חייהם הם חווים פרידות ונטישות, התקשרויות מתחלפות עם דמויות ארעיות ובלתי נגישות. במשך שהותם במוסדות עד לסיום תהליך האימוץ, הם זוכים במקרה הטוב להזנה ולטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה או לצורך שלהם בקירבה ובביטחון. במשך הזמן פוחת והולך הבכי שלהם, עד שהוא נפסק לחלוטין. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה, ואינם מתעניינים בסביבתם. לילד שלא ננטש מיד, עצם השהייה הקצרה במחיצתה של אמו היא יתרון גדול, שכן הילד חווה קשר אם-ילד חיובי ראשוני לעומת ילדים שננטשו מיד לאחר הלידה והפכו ל״ילדי מוסדות", לעתים למשך תקופה ארוכה, בין נטישתם ועד לאימוצם. לילדים שננטשו מיד לאחר לידתם אין הזדמנות ליצור קשר רגשי ראשוני עם דמות אימהית, למעט מקרים נדירים, כאשר נוצר קשר חם ואישי עם אחת מהמטפלות הקבועות בבית היתומים או במשפחה אומנת.

בתצפיות שערכו חוקרים ישראלים בילדים בבתי היתומים, ובקלטות וידאו שהובאו לארץ על ידי הורים שהייתה בכוונתם לאמצם, נראו הילדים גם ממעטים בשימוש בפיהם כערוץ לחקרנות ולתקשורת, כפי שמצפים מתינוקות רגילים לנהוג. החוקרים גם הבחינו ביחסי תחרות פרועה ביחס לאוכל ולתשומת לב, בדריכות, בהסחת דעת ובמתח כלפי עמיתיהם לבית היתומים. המגע הגופני בין התינוק למטפל בבית היתומים הוא נדיר, ומצטמצם לעתים לזמן הארוחות והרחצה. קיימת גם תחלופה גבוהה של המטפלים, לעתים עד עשרה בשנה, ואף לכך יש חלק בהפרעה ליצירת קשר תקין וקבוע.

אפידמיולוגיה

במחקרים שנעשו בארה״ב ובישראל נמצא כי מרבית הילדים הנשלחים לאימוץ בין-ארצי מארץ המוצא שלהם לוקים בהתפתחותם, והלקויים הללו בולטים לעין במיוחד מיד לאחר אימוצם. הלקויות האופייניות לילדים מאומצים כוללות: מוטוריקה גסה (55%), מוטוריקה עדינה (49%), שפה (-49% 32%) והתנהגות חברתית-רגשית (28%). עם חלוף הזמן נעלמות רוב הלקויות או משנות את צורתן. הלקויות הממשיכות להתבטא הן בתחום השפה ובהסתגלות החברתית והרגשית. השקט שאפף את הילדים בבית היתומים והניכור הרגשי והחברתי בגלל היעלמות דמות האם בגיל כה צעיר תורמים להטבעת חותם משמעותי על התפתחותו והתנהגותו העתידיות של הילד המאומץ.

שיעורי ההפרעה התנהגותית במעקב אחר ילדים שאומצו מרומניה לקנדה בשלוש השנים הראשונות לחייהם היו: 33% עם בעיות אכילת אוכל מוצק, 30% עם אכילת יתר ואגירת אוכל בחדר, ו-67% התנהגות סטראוטיפית. אלו לרוב נעלמו עד גיל ארבע וחצי. הנטייה לצרוח, להתפרץ ולבטא חרדה נותרו בשיעורים גבוהים יותר משל ילדים מאומצים שנולדו בקנדה, וגם גיל האימוץ קובע. שיעור הבעיות בטווח של קשב וריכוז, לעתים מלווה בפעלתנות-יתר (ADHD) וליקויי למידה, גבוהים יותר אצל ילדים מאומצים. ככל שגילם בעת אימוצם היה גבוה יותר, כך גדל הסיכוי להמשך בעיות התנהגות לתקופות ארוכות. בבדיקת בני נוער מאומצים המחקרים והסקרים חלוקים ביניהם בדיווח על היקפן ועצמתן של בעיות אופייניות להם. הבעיות שצוינו כוללות: דיכאון, ניסיונות אובדנות, קשיים ביכולת בבניית קשרי אמון רגשי ויכולת בהבעה והבנה בתקשורת בין-אישית.

ילדים מאומצים גילו גישה ידידותית מדי לזרים והתקשרות חסרת ביטחון לעומת ילדים רגילים. לא תמיד הדפוסים הללו נשארים באותה צורה, ויש שהם מתחלפים לקשיים אחרים ביצירת קשר חברתי בגיל מבוגר יותר.

הביטוי הקליני

חלק מההתנהגויות החריגות האופייניות לחלק מהילדים המאומצים עשויות להופיע מיד עם קבלת הילד לביתו החדש וחלקן עשויות להתגלות מאוחר יותר. התופעות בטווח המיידי אחר האימוץ הן: התנהגויות דמויות אוטיזם, כגון תנועות חזרתיות של נדנוד ראש והטחת ראש; ביטויים שונים של פחד וחרדה; שימוש מופחת בפה לצורך הבעת קולות ומילים; נטייה לפתח אי-יציבות תחושתית המתבטאת בחוסר סבילות למגע ובקשיי הסתגלות למרקמים שונים של מזון שהפה אינם מורגלים אליהם; לגירויים בלתי מוכרים וחזקים כגון הדלקת אור ולקולות ורעשים שונים. תחושת האי-נוחות עקב חוסר הסבילות גורמת לבעיות הסתגלות בכניסתם לביתם החדש ולהופעת בעיות התנהגות והתפרצויות זעם, נדודי שינה ובהלות ליליות, הרטבה ונסיגה בגמילה.

בטווח הארוך הבעיות השכיחות הנגרמות מהפרעת התקשרות הן בהתפתחות השפה, ביצירת קשרים חברתיים וביציבות הרגשית. לעתים אפשר להיתקל בילד מאומץ שעבר טראומה ולוקה בהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

טיפול

הורים מאמצים, המודעים לחסכים שחווה ילדם, מרגישים צורך לפצותו, ולכן הם מתקשים להציב גבולות ברורים, לארגן סדר יום יציב ולנהל אורח חיים מסודר בעבור ילדם. הורים מאמצים חייבים להיות רגישים ועקביים. עליהם להישאר עם ילדם המאומץ עד שמתבססת ההתקשרות - רק אז יוכל הילד להיפרד מהם לתקופות קצרות מבלי שהדבר יגרום למצוקה. לעתים כרוכה התבססות הקשר בשהייה ביחד למשך שעות רבות, בעוד כל צד לקשר החדש לומד להכיר ולהפנים את הקצב הביולוגי של הזולת - לרבות הרגלי האכילה ודפוסי השינה שלו. אין להפקיד את הילד המאומץ הטרי בידי מטפלות נדיבות במעון יום מיד אחרי הגעתו לביתו החדש בישראל פן יחווה מחדש את החווייה של "ילד מוסד" על עומק הטראומה המשתמעת מכך.

הגישה הנכונה לבעיותיו של הילד שזה עתה אומץ ובתקופות לאחר מכן מחייבת הבנת הרקע שממנו הוא הגיע וגמישות כלפי בעיותיו לעומת הגישה הננקטת כלפי ילדים רגילים עם אותם הקשיים. התייעצות עם אנשי מקצוע בתחום התפתחות הילד ובריאות הנפש תגרום בדרך כלל לגישה שונה מאשר לילדים שנולדו להורים ביולוגיים, - בנוגע לשימוש במוצץ, להרגלי אכילה ושינה, לתכנון תוכנית החיסונים, להושבה נכונה בכיסא מותאם במכונית, לגמילה מחיתולים, להתנהגויות חריגות, להצבת גבולות בבית ולצורך במעקב סדיר במרכזים להתפתחות הילד. הליווי, התמיכה וההדרכה על ידי אנשי מקצוע חשובים מאוד בתהליך העצמת ההורה המאמץ בהתמודדות עם הבעיות האופייניות לאימוץ. יתר על כן, ייעוץ וטיפול למאומצים חשובים בתהליך ההסתגלות למשפחה החדשה ובתהליך חיפוש אחר הגדרת הזהות העצמית.

סיכום

רוב האימוצים שנסקרו בישראל מסתיימים בהצלחה. שיעורים יחסית נמוכים של לקויות קשות בתחילת האימוץ בישראל לעומת ארצות אחרות במערב מיוחסים לתוכנית הסינון שמקיימות המשפחות והעמותות. הכנה נאותה לפני האימוץ וליווי ותמיכה למשפחה ולילד אחריו הם גורמים מכריעים להבטיח המשך מוצלח לאימוץ. אימוץ ילד גורם להורים רבים אושר רב למרות הקשיים השונים לאורך הדרך.

ד"ר גרי דיאמנד, המכון להתפתחות הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, שירותי בריאות כללית

ד"ר יהודה סנצקי, המכון להתפתחות ושיקום הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, שירותי בריאות כללית 

ד"ר דב ענבר, מנהל המכון להתפתחות ושיקום הילד, מרכז שניידר לרפואת ילדים, שירותי בריאות כללית

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר.