החיים עם מאניה דיפרסיה: מבט מקרוב
גליה אובחנה בשנות ה-30 לחייה כחולה בהפרעת מצב רוח ואף אושפזה בעקבות מאניה פסיכוטית. גליה לא נשברה. להפך: היא מצאה ייעוד בחיים - להגביר את המודעות ולהביא להפחתת הסטיגמה בבריאות הנפש. ראיון אישי מרגש
מאניה דיפרסיה היא מחלה נפשית הנקראת גם הפרעת מצב רוח, הפרעה דו קוטבית ואף מוכרת גם כהפרעה בי פולארית. החולים במאניה דיפרסיה חווים תנודות מאוד קיצוניות במצב הרוח, העלולות להביא למצבים קיצוניים - ולפגוע בתפקוד היומיומי שלהם. יחד עם זאת, חשוב לדעת שניתן לחיות עם מאניה דיפרסיה - ואף לתעל אותה למקומות חיוביים. זהו, למשל, סיפורה של גליה.
גליה, את יכולה לתאר לי איך מתבטאת אצלך המאניה דיפרסיה?
אני חושבת שבסופו של יום, אין אדם שלא סובל מעליות וירידות במהלך החיים. אצל מי שיש לו מאניה דיפרסיה - הדבר פשוט בא לידי ביטוי באופן יותר קיצוני. הירידות הן נפילות לתהומות, חוויה מאוד עוצמתית של דיכאון וירידה באנרגיות.
אצלי זה מתבטא בחוסר חשק וחוסר תפקוד די טוטאלי. כלומר: אני ממש נכנסת למיטה, מתחת לשמיכה, בלי לקום להתקלח כמה ימים, בלי לצחצח שיניים, בלי לצאת מהבית. פשוט להסתגר.
לפעמים הטלוויזיה דולקת, אבל אני פשוט בוהה בה - ולא באמת רואה מה קורה שם. הכיור מתמלא בכלים ועולה על גדותיו (במקרה שאני קצת אוכלת - כי במקרים רבים פשוט אין לי בכלל תאבון). באופן כללי, ההנאה נעלמת מהחיים. אין כלום. הכל נהיה שחור.
החיים עם מאניה דיפרסיה: ראיון אחד על אחד עם גליה
ואיך את מרגישה, גליה, בזמן שאת נמצאת במאניה?
בקצה של המאניה, השינוי מאוד מאוד קיצוני. האנרגיות בשיאן. אם בזמן דיכאון הבית מוזנח ומלוכלך - במאניה זה בדיוק להפך: האנרגיות מאוד גבוהות. המוח "טס" במהירויות שאי אפשר להסביר בכלל, המחשבות עפות להמון כיוונים ולא מרגישים צורך לישון.
ההתנהלות שלי תלויה בשאלה באיזה שלב המאניה נמצאת, כי היא יכולה להיות במצב של שליטה - ואז אפשר לתעל את אנרגיות השיא שחשים.
כל זה, עד שהמאניה עוברת שלב, למה שנקרא מאניה פסיכוטית - אז מדברים הרבה שטויות, קצב הדיבור הופך למאוד מאוד מהיר ועשויות להופיע הזיות. באופן כללי, מתחילים קצת לאבד קשר עם המציאות.
מתי גילית לראשונה שיש לך מאניה דיפרסיה?
אצלי זה התחיל בכלל מדיכאונות. ב-2012 סבלתי מהדיכאון הראשון שלי בחיים - ובפעם הראשונה הלכתי לפסיכיאטר, כי פשוט הבנתי שאני חווה נפילה שלא אצליח לקום ממנה לבד.
הגעתי לפסיכיאטר הראשון שלי, קיבלתי ציפרלקס - וזה לא עזר לי. הזמן עבר וחוויתי עוד דיכאון ועוד דיכאון. המשכתי לקבל ציפרלקס, עד שבאחד הדיכאונות שחוויתי, שנתיים מאוחר יותר (ב-2014) - הגעתי לפסיכיאטר ואמרתי לו שזה לא עוזר וזה לא משפיע. אני באותו מצב - וכלום לא משתנה. אני רוצה שיחליף לי כדור.
הפסיכיאטר החליף לי כדור - ואני לא זוכרת בדיוק מה קרה, אבל אני יודעת שלא ישנתי שישה ימים! בנוסף, חוויתי גם תופעת לוואי של הזעת יתר - משהו שהיה מאוד לא אופייני לי.
כשהסתכלתי בעלון לצרכן של הכדור, על תופעות הלוואי - והגעתי לתופעות הלוואי החמורות ביותר, ראיתי הזעת יתר ורשימה שלמה של תופעות לוואי נוספות, שאת כולן חוויתי.
התקשרתי לפסיכיאטר שאמר לי: "אלה לא תופעות לוואי - זו מאניה. תגיעי אליי דחוף!".
הפסיכיאטר הוריד לי את המינון של הכדור והוסיף לי מייצב מצב רוח (כדור שכל מי שיש לו מאניה דיפרסיה מקבל) - אבל זה לא עזר. מאותו רגע, המצב מאוד התדרדר. לאחר 6 ימי המאניה האלה - כבר עליתי שלב למאניה פסיכוטית. חוויתי המון הזיות ואיבדתי באיזשהו שלב קשר עם המציאות. בסופו של דבר הגעתי לאשפוז כפוי, במרכז הרפואי לבריאות הנפש בנס ציונה.
מה את יכולה לספר על תקופת האשפוז?
אני לא זוכרת בכלל את תקופת האשפוז. אחרי שהשתחררתי מבית החולים, תחקרתי את המשפחה כדי להשלים מידע על מה שעבר עלי שם.
הדבר הראשון שקרה זה שאחי לקח אותי לתל השומר, שם התחלתי להיות אלימה. נכנסתי בפראות לחדר של הפסיכיאטר, הייתי אלימה כלפיו וכלפי אחי שניסה לתפוס אותי. בסופו של דבר, הכניסו לחדר שוטרת - וגם אותה ניסיתי לתקוף.
השלב הבא היה לקשור לי את הידיים והרגליים באזיקים למיטה; הכניסו אותי לאמבולנס - ולקחו אותי לבית החולים בנס ציונה. הייתי שם יום או יום וחצי. באיזשהו שלב, הורדתי את כל הבגדים, הסתובבתי ערומה והתחלתי לחבק את כולם. הצוות מאוד חשש לביטחוני - אז העבירו אותי לשלוחה של בית החולים בבאר יעקב, שם יש הפרדה בין גברים לנשים. אושפזתי במחלקה סגורה, נשים ד'.
במשך שלושה שבועות, הייתי שם במצב פסיכוטי. מהסיפורים אני יודעת שהמשכתי להיות אלימה - לא משנה כמה כדורים וזריקות קיבלתי. היו גם הרבה קשירות ובידודים. שום דבר לא עזר. לשמחתי, אני לא זוכרת מזה שום דבר. עד היום אני מודה על כך שאני לא זוכרת שום דבר - מכיוון שלפחות אני לא חווה טראומה, מכל האמצעים שננקטו מולי.
בסופו של דבר, אחרי שהמשפחה שלי בדקה וביררה והתייעצה והפעילה לחץ על הצוות של בית החולים - הוחלט להתחיל טיפול בחשמל.
האם היית מודעת למה שקורה סביבך? לכך שזה הטיפול שאת עומדת לקבל?
אני זוכרת במידה מסוימת את הסיטואציה, שבה הייתי עם אבא שלי בהמתנה לטיפול. אבל אני לא חושבת שהייתי מודעת למה שקורה שם. נכנסתי לטיפול החשמל הראשון, שמבוצע בהרדמה מלאה. אחרי טיפול אחד - היה שיפור עצום. המשפחה מספרת שממש חזרתי לעצמי - ומיד גם העבירו אותי למחלקה הפתוחה. בסך הכל, עברתי שלושה טיפולים בחשמל. אחרי שבוע שוחררתי הביתה.
גליה, האם אחרי השחרור חזרת לשגרה רגילה?
כשהשתחררתי מבית החולים הרגשתי טוב, הרגשתי מאוזנת, היו לי תוכניות להתחיל ללמוד - ואפילו נרשמתי ללימודי שיווק ופרסום באינטרנט. שבועיים אחרי שהשתחררתי, פתאום עליתי שוב - הפעם לא למאניה, אלא להיפומאניה (מעין מאניה עדינה יותר).
חזרתי למיון והרופאה העלתה לי מינונים של הכדורים שלקחתי. הייתי מאוד מודאגת מהלימודים ושאלתי אם אני יכולה להתחיל את הקורס ואם זה בסדר. הרופאה אמרה שזה בסדר גמור - ואין שום בעיה.
באמת התחלתי את הקורס ולא היתה שום בעיה. אפילו היה נפלא, כי במצב של היפומאניה, המוח טס במהירות כיפית, אבל הרבה יותר נשלטת. היה לי ממש קל. הייתי בשלב מיון, סיימתי אותו בכיף ובהצלחה - והתחלתי את הקורס.
סיפורה של גליה: סרטון השקה לזאפ דוקטורס
האם סיימת את הקורס?
בשורה התחתונה, ארבע שנים אחרי - עדיין לא סיימתי את הקורס.
התחלתי את הקורס מחדש שלוש פעמים, במהלך הארבע שנים האלה. בכל פעם מחדש - הפסקתי בגלל דיכאונות. השגרה אף פעם לא חזרה להיות אותה שגרה. יש לי המון תקופות טובות ותקופות שאפשר לקרוא להן שגרה - ונראות כמו שגרה.
אבל לא חזרתי לחיים שהיו לי לפני המחלה. לפני שהתפרצה אצלי המחלה עבדתי המון. משרות מלאות, שעות נוספות. כמו שאומרים - "תקתקתי עבודה". היום זה כבר לא קורה.
השגרה שלי השתנתה פשוט לכיוון אחר. עוברים איזשהו תהליך עם מאניה דיפרסיה.
אצלי, כחלק מהתהליך הזה, הבנתי שהייעוד שלי בחיים זה לפעול בכל הכוח למען הגברת המודעות והורדת הסטיגמות - בכל הקשור לבריאות הנפש. זה היה בשבילי רגע מאוד מרגש - להוציא מהפה את המילה "ייעוד". אני חושבת שלא רבים זוכים לרגע הזה ולאפשרות לקחת דבר מאוד מאוד שלילי שקרה לך - ולהפוך אותו לדבר מאוד חיובי.
רגע לפני סיום - מה את עושה היום, גליה?
התחלתי להעביר הרצאות ולפעול במטרה להגביר מודעות: לגרום לאנשים להבין שחולה נפש זו לא מילה גסה. בנוסף, בקרוב יעלה האתר שלי לאוויר ובו, מעבר לעניין ההרצאות, יהיה בין השאר בלוג בו אני כותבת על החיים עם המאניה דיפרסיה. האמת היא שזה יכול לקרות לכל אחד - כמו שזה קרה לי. זה נושא מאוד רגיש ומאוד כואב. אני מנסה לעשות את המקסימום מהמקום שלי - כדי לשנות כמה שאפשר.
רוצים לקרוא עוד סיפור התמודדות מרגש?
