אלצהיימר: אסור לאבד תקווה

כ-50 מיליון איש בכל רחבי העולם סובלים מדמנציה, כ-70% מהם חולים באלצהיימר. כך עולה מנתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO) לשנת 2019. על פי ההערכות של קרן המחקר "Bright Focus", אם לא תתגלה פריצת דרך משמעותית בתחום, ימשיך שיעור החולים לעלות בכל שנה ועד שנת 2050 הוא עשוי להגיע לכ-152 מיליון.

חשוב להדגיש, כי למרבה הצער אין כיום טיפול שמרפא אלצהיימר או שעוצר את מסלול ההתקדמות של המחלה. עם זאת,  לא מעט מחקרים חדשים נערכים בתחום, ובימים אלה אף נבדקים מספר טיפולים חדשים שנמצאים בשלבים שונים של ניסויים קליניים - כך שאסור לאבד תקווה.

מהי מחלת אלצהיימר?

אלצהיימר היא מחלה נירולוגית שמסווגת כאחת מהמחלות הניווניות של מערכת העצבים (שגם המוח הוא חלק ממנה). היא נחשבת למחלה של הגיל המבוגר, שכן היא בדרך כלל מתחילה מהעשור השביעי לחיים והופכת לשכיחה יותר ככל שעולים בגיל. על פי הסטטיסטיקות, לכ-10 אחוזים מבני ה-80 ומעלה יש סימפטומים כאלה או אחרים של אלצהיימר ובבדיקות ניתן לראות אצלם גם סימנים פתולוגיים של אלצהיימר.

מימין - תאי עצב במוח בריא. משמאל - תאי עצב עם משקעי עמילואיד שנקראים "פלאקים", תהליך אופייני לאלצהיימר. צילום: שאטרסטוק

מהם ביטויי המחלה?

בדומה לכל המחלות הניווניות, גם מחלת האלצהיימר קיימת במוח או במערכת העצבים זמן רב לפני שהחולה יודע שהוא חולה. הסיבה לכך היא שההתנוונות של העצבים היא תהליך הדרגתי, וכדי שמישהו ירגיש חולה צריך שייגרם נזק מספיק גדול לרקמות המוח. כך, שלמעשה המחלה מתפרצת רק לאחר שהיא מקוננת במוח כבר שנים.

הביטוי המובהק למחלה הוא ירידה קוגניטיבית שאינה מתבטאת בקושי חיצוני (כמו שיתוק), אלא בירידה בתפקודים הגבוהים של המוח שהולכת ומחמירה עם התקדמות המחלה.

המחלה מתחילה בדרך כלל עם דמנציה (דהיינו, הפרעה קוגניטיבית), כאשר הסימפטום הבולט הוא הפרעה בזיכרון. בעניין זה חשוב לציין כי לא מדובר בהפרעת זיכרון "רגילה" שכולנו סובלים ממנה לעתים, אלא בהפרעה עמוקה ומופשטת יותר. כך למשל, אם אדם בריא שוכח היכן הניח צרור מפתחות, הוא לרוב ייזכר בו לאחר זמן מה; חולה אלצהיימר, לעומת זאת, לא יצליח להיזכר בכך גם כעבור זמן, וגם אם ימצא את המפתחות הוא לא יזכור מה עושים איתם.

עם התקדמות המחלה מחמירה גם הפגיעה בתפקוד: החל מפגיעה בכושר ההתמצאות (למשל, החולה אינו זוכר את הדרך הביתה) ופגיעה בכושר הזיהוי (קושי לזהות אנשים), דרך התנהגות חריגה, דיכאון, חוסר שקט ודמיונות, ועד פגיעה ביכולות התפקוד הבסיסיות ביותר (למשל, החולה אינו מסוגל לבצע פעולות, כגון: אכילה, התלבשות, רחצה ועוד), מה שמוביל לתלות מלאה בסביבה.

מהם הגורמים לאלצהיימר?

מחלת האלצהיימר היא, כאמור, חלק מקבוצה שלמה של מחלות (ובהן מחלות כדוגמת: פרקינסון, דמנציות אחרות ו-ALS), שנובעות מתהליך ניווני של מערכת העצבים. היום כבר יודעים כי המשותף לכל המחלות הניווניות של מערכת העצבים, הוא קיומה של שקיעה לא תקינה של החלבונים במוח: במצב "נורמלי" החלבונים אינם אמורים לשקוע, אלא להתמוסס בתאי העצב ובעיקר בממברנה (קרום התא). במצב של ניוון, יש להם נטייה לשקוע בתאים במקום להתמוסס וכתוצאה מכך הם מצטברים בתוך תאי העצב, מונעים ממנו את תפקודו התקין וגורמים לו נזק בלתי הפיך.

באלצהיימר זיהו כי ישנה שקיעה של שני סוגי חלבון, אך עד היום לא יודעים בדיוק איזו שקיעה של איזה חלבון היא האחראית למחלה, או אף אם היא נגרמת כתוצאה משילוב בין שניהם:

• חלבון בטא עמילואיד – חלבון ששוקע במרווח שבין התאים ויוצר שם משקעי עמילואיד שנקראים "פלאקים".
  
  
• חלבון טאו – חלבון המצוי בנוירונים (תאי העצב) שיש לו תפקיד חשוב בהולכת חומרים בתוך העצבים, ושוקע בתוך העצבים עצמם.

נטייה גנטית

למרות שאלצהיימר היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים ולמרות שהיא מופיעה לרוב באופן אקראי, יש לה ככל הנראה גם קשר לנטייה גנטית. יודעים היום בוודאות כי בקרב משפחות שבהן יש חולה אלצהיימר, יש סיכון גבוה יותר להתפתחות המחלה גם אצל בני המשפחה האחרים. בחלק קטן מהמשפחות האלו, אף יודעים שיש גנים ספציפיים שגורמים למחלה (שבדרך כלל מתפרצת בגיל צעיר יותר) - אך זהו מצב נדיר יותר.

גורמים עקיפים

בנוסף לגורמים הישירים למחלת האלצהיימר, מעריכים כיום כי ישנן בעיות כלליות כמו בעיות בכלי הדם ובשומני הדם, שאמנם אינן קשורות ישירות למחלה, אך כן קשורות למהלכה ולהתפתחות שלה.

מהן דרכי הטיפול הקיימות?

למרבה הצער אין כיום טיפול שמביא לריפוי אלצהיימר, אך ישנם טיפולים שמטרתם לעכב ככל האפשר את קצב התקדמות המחלה ולהאריך את שנות התפקוד של החולים:

טיפול תרופתי

קיימות כיום מספר תרופות שנמצאו כיעילות בשיפור התפקודים הקוגניטיביים ובהאטת קצב ההתקדמות של המחלה. ניתן לחלק את התרופות האלה לשתי קבוצות עיקריות שהוכחו כבעלות השפעה חיובית ארוכת טווח על התפקוד הקוגניטיבי, על התפקוד היומיומי ועל התפקוד ההתנהגותי וכן על דחיית הצורך באשפוז סיעודי ועל איכות החיים של המטופל:

• מעכבי אצטילכולין אסטראז (Acetylcholinesterase inhibitors) - אצטילכולין אסטראז הוא אנזים שמופרש מתאי העצב ומתאי השריר אל הנוזל החוץ-תאי ותפקידו לפרק את המוליך העצבי אצטילכולין, שאחראי על הפעלת קולטנים מסוימים, כדי למנוע פעילות יתר של אותם קולטנים. אולם, בקרב חולי אלצהיימר הוכח שהעלאת כמות האצטילכולין תורמת משמעותית לשיפור התפקודים הקוגניטיביים השונים, ובעיקר הזיכרון, ולכן מטרת התרופה היא לעכב את האנזים שמפרק את האצטילכולין.
• חוסמי גלוטמט (Glutamate) – גלוטמט היא חומצת אמינו שפעילות יתר שלה עשויה לגרום לנזק עצבי. התרופות בקבוצה זו מבוססות על רצפטור ש"חוסם" את הקולטן הנוירוטרנסמיטר (מוליך עצבי) של הגלוטמט, ובכך תורמות לשיפור התפקוד ואף להאטה קלה של קצב התקדמות המחלה.

טיפולים "עקיפים"

עם העלייה בגיל עולה גם שכיחותן של מחלות כלי דם, והיום יודעים שהפרעות בזרימת הדם מחמירות את הדמנציה.

לכן, במקביל לטיפולים התרופתיים, משלבים גם טיפולים כלליים "עקיפים" שמטרתם לשפר את זרימת הדם במוח.

כך למשל: שימוש בתרופות מדללות דם (כגון אספירין), טיפול להורדת שומנים בדם, איזון יתר לחץ דם וסוכרת, שמירה על אורח חיים בריא והקפדה על פעילות גופנית (שממריצה את הדם ומשפרת את זרימתו).

אילו טיפולים עתידיים צפויים לנו?

ישנם מספר טיפולים חדשים שנמצאים בשלבים מחקריים וניסיוניים. יעילותם טרם הוכחה, אך הם מהווים אבן דרך בפיתוח תרופות שמטרתן "להילחם" בשקיעת החלבונים הלא תקינה שגורמת למחלת האלצהיימר. כך למשל:

• ניסיונות לייצר נוגדן נגד העמילואיד (משקע החלבון) במטרה לסלק אותו מהמוח.
  
  
• ניסיונות לפתח תרופות שמבוססות על אנזים שמפרק עמילואיד.
  
  
• ניסיונות לפתח תרופות שמבוססות על מעכבי אנזימים שפועלים על חלבון טאו (החלבון ששוקע בתוך תא העצב), במטרה למנוע את שקיעתו.
  
  
• לאחרונה נעשים גם לא מעט ניסיונות בתאי גזע, במטרה לגרום לרגנרציה (דהיינו, חידוש וריפוי של תאי עצב).
  
  

חשוב להדגיש: כל הפיתוחים האחרונים הם עדיין בגדר ניסיונות ועד כה טרם נרשמה בהם הצלחה גדולה.

עם התקדמות המחלה מחמירה גם הפגיעה בתפקוד. צילום: שאטרסטוק

האם יש חשיבות לאבחון מוקדם?

בנוסף לעבודות ולניסיונות הפיתוח של טיפולים חדשים במחלה עצמה, נעשים ניסיונות רבים שמטרתם לנסות ולזהות את המחלה כבר בשלביה המוקדמים ולא לאחר שהיא כבר מתפרצת, אז הנזק הוא כבר גדול מדי.

חשוב לציין, כי ניתן כיום למפות שקיעה של עמילואיד, וכן קיימות בדיקות דם ו/או בדיקת ניקור מותני (LP) של נוזל השדרה שבהן ניתן לזהות "ביו־מרקרים" של המחלה (ניתן לראות ירידה בכמות העמילואיד ועלייה בכמות חלבון הטאו), אך הן משמשות רק לצורך אבחון מחלה קיימת ולא כבדיקות סקר.

לאבחון מוקדם יש כמובן חשיבות רבה, שכן ככל שמתחילים את הטיפול הקיים מוקדם יותר, כך ניתן לעכב יותר את קצב ההתפתחות שלה. אך הסיבה לכך שלא מתבצעות כיום בדיקות סקר לגילוי מוקדם נעוצה בשילוב של כמה גורמים: העובדה שמדובר במחלה שכיחה מאוד, העלות הגבוהה של הבדיקות, ובעיקר העובדה שגם אם ניתן יהיה לזהות את המחלה בשלב מוקדם, אין עדיין טיפול ספציפי שיאפשר למנוע אותה וטרם הוכח בצורה חד משמעית שהטיפולים הקיימים יכולים לעצור אותה בשלבים מוקדמים.

לסיכום: מחלת האלצהיימר היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים שקשורה בגיל, ולמרבה הצער אין לה כיום מרפא. עם זאת, הטיפולים הקיימים משפרים משמעותית את התפקוד ואת איכות חייהם של החולים, והמדע הרפואי עוסק ללא הרף בניסיונות למצוא דרכים חדשות לאבחון מוקדם, למניעת המחלה ולעיכוב ההתפתחות שלה.

ד"ר רון דבי הוא מנהל המחלקה הנירולוגית בבי"ח וולפסון.

סייעה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת zap doctors.