"גמלתי בלבי להילחם ולא להרים ידיים"

מאיה קגן, בת 43, שאובחנה בסרטן השחלות לפני כשנה, מספרת את סיפור המחלה וההתמודדות האמיצה שלה:

"לפני שנה בדיוק, בגיל 42, התחלתי לסבול פתאום מכאבי בטן מוזרים. כמו כאבי רבים שתוקפים אותנו מדי פעם ונעלמים כלא היו, אמרתי לעצמי שהם בטח יחלפו תוך יומיים-שלושה ולא ייחסתי להם חשיבות גדולה וממש לא דאגתי. אבל, הכאבים הלכו והתעצמו מיום ליום, ועל אף שאינני אוהבת לבקר במרפאות, החלטתי שאין ברירה ולגשת לרופא המשפחה.

מאיה קגן: "למרות כל הקשיים והמהמורות, אני שומרת על אופטימיות". צילום: אלבום פרטי

הפעם הראשונה שחששתי

הרופא ביקש שאבצע בדיקת דם, וכשהתוצאות הגיעו הוא הסביר שיש תהליך דלקתי בגוף שמצריך טיפול. ההשערה הראשונית הייתה שמדובר בחיידק הליקובקטר פילורי, אולם בדיקה מקיפה יותר שללה את החשדות. לאחר מכן נשלחתי לבצע בדיקת רגישות ללקטוז - אבל גם השערה זו נשללה לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקה. מאחר ולא נמצאה הסיבה שגורמת לכאבי הבטן הנוראיים, הרופא הפנה אותי לעשות בדיקת CT.

לאחר מספר ימים, כשתוצאות הבדיקה הגיעו, הרופא התקשר וביקש שאגיע מיד לחדר מיון. בבית החולים נבדקתי אצל גניקולוג, וזו הייתה הפעם הראשונה שחששתי שמשהו לא בסדר וכי ייתכן ויש לי בעיה רפואית מדאיגה. עד אותו הזמן, הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים עד שימצאו את מקור הבעיה והכאב יעבור. הערכתי שיתנו לי תרופה כלשהי והכאב יעלם.

בבית החולים הסביר לי הגניקולוג שבבדיקות ההדמיה נמצאו ממצאים חריגים, ולכן יש צורך לבצע בדיקות דם נוספות שנועדו לאתר מחלות ממאירות. ביצעתי מה שביקשו והלכתי הביתה.

מספר ימים מאוחר יותר הטלפון צלצל - הרופא היה על הקו. 'הגיעו תוצאות הבדיקה שלך', הוא אמר מבלי לפרט, וביקש כי אגיע בהקדם למחלקה הגינקולוגית בבית החולים. כשאמרתי לו שהתור הקרוב ביותר הוא רק בעוד שבועיים, הוא התעקש להקדים את התור. החיפזון שאגיע לבית החולים, חיזק אצלי את ההרגשה שתוצאות הבדיקה אינן מביאות בשורות טובות.

מהלומה כבדה נחתה על ראשי

ימי ההמתנה למפגש עם הרופא היו מורטי עצבים ולא פשוטים עבורי. כשהגענו למרפאה הרופא אישש את מה שחששתי ממנו יותר מכל: 'את חולה בסרטן. בדיקת המרקרים שאמורה לתת אינדיקציה לרמת הפעילות של המחלה הייתה חד-משמעית'. אין מילים שיכולות לתאר את המהלומה הכבדה שנחתה על ראשי ואת ההלם שבשורות כאלו מביאות עימן. אבל למרות הבשורה הקשה, החלטתי לא לתת לקושי לנצח, לצאת למלחמה, להיכנס למצב 'משימתי' ולא לשקוע ברחמים עצמיים. ידעתי שהכי טוב מבחינתי יהיה לעבוד על אוטומט. אפילו נמנעתי מלדעת באיזו שלב של המחלה אני נמצאת. גמלתי בלבי להילחם ולא להרים ידיים.

למרות שניסיתי לשמור על קור רוח, היו גם רגעים של שבר וייאוש. אחד הרגעים הקשים היה כשהאונקולוגית המליצה שאעבור ניתוח כריתה מניעתית של הרחם. למרות הקושי, ידעתי שאני חייבת להישאר חזקה – עבורי ועבור משפחתי. לנגד עיני הופיעו שלושת הבנים שלי שזקוקים לאמא שלהם, ולא רציתי שיהיו בלחץ. על אף הניסיונות להישאר רגועה, ביממה שלפני הניתוח הכירורגי – חוויתי התקף חרדה. זו הייתה הפעם הראשונה במסע הזה שהבנתי באיזו סיטואציה אני נמצאת. זו גם  הייתה הפעם הראשונה שבאמת בכיתי על עצמי.

כשיצאתי מהניתוח, הרופאה הסבירה לי שתקופת ההחלמה עלולה להיות קשה ומלווה בכאבים וחולשה. הוסבר לי שעלי להתחזק לקראת הטיפול בכימותרפיה שאצטרך לעבור בקרוב. למזלי, ההתאוששות מהניתוח היתה יחסית קלה וגם טיפולי הכימותרפיה היו פחות קשיים משהערכתי. בעיקר סבלתי מעייפות ומחולשה. העובדה שהפכתי מאדם פעיל ואקטיבי לאדם עייף וחלש, הייתה לא פשוטה עבורי.

צילום: שאטרסטוק

התרופה האמתית היא התקווה

עוד לפני שהתחלתי את הטיפול הכימותרפי, הגשתי בקשה להשתתף במחקר שמיועד לבחון את היעילות של תרופה חדשה בשם 'לינפרזה'. הרופא הסביר שייתכן ומקור הסרטן הוא במוטציה בגן BRCA. למעשה, נשאיות של המוטציה הזו נמצאות בסיכון גבוה באופן משמעותי לחלות בסרטן השד והשחלות. הרופא הוסיף והסביר, שבמידה ויימצא שאני נשאית של המוטציה, ייתכן והתרופה הזו תוכל להתאים לי.

לאחר מספר ימים, הגיעו התוצאות: אני נשאית של הגן במוטציה BRCA ומתאימה לטיפול. התרופה ניתנת לאחר סבב של טיפולי כימותרפיה. אולם, לצערי כשהגעתי לקבל את התרופה, המצב הרפואי והמדדים הבריאותיים שלי לא אפשרו לי להתחיל בטיפול. זה היה רגע קשה מאוד עבורי - אך החלטתי שלא להישבר. בעצת הרופא, הגשתי בקשה לקבל את הטיפול החדשני כטיפול חמלה.

למרבה השמחה, האישור המיוחל הגיע ולפני מספר חודשים התחלתי לקבל את הטיפול. כמו בכל התהליך הזה, למרות כל הקשיים והמהמורות, אני שומרת על אופטימיות ומנסה אט-אט להחזיר את חיי למסלולם. אני יודעת שהתמודדות עם מחלת הסרטן אינה פשוטה, אך התרופה האמיתית היא התקווה. הבחירה שלא להתייאש ולא להרים ידיים, גם ברגעי המשבר, היא זו שנותנת לי את הכוחות במסע ההתמודדות אל עבר ההחלמה.