האם משבר הקורונה עלול להוביל למקרי אובדנות?

האנושות התמודדה עם לא מעט צרות במהלך ההיסטוריה - החל ממלחמות דרך אירועי טרור ועד למשברים כלכליים. אולם, משבר בסדר גודל כמו מגפת הקורונה, לא נראה בסביבתנו מזה מאה שנים – עת התפשטות השפעת הספרדית.

התקופה האחרונה מלווה באין ספור תהיות ומחשבות: מתי יחלוף המשבר? כיצד? מה יהיה הפתרון הכלכלי והאם צפוי לנו "גל" נוסף? שאלות אלה ואחרות מערערות את אחד היסודות הבסיסיים שמסייע לנו לנהל את חיינו – הוודאות. מאז ומתמיד, בני האדם התקשו בעתות שבהן הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, כפי שקורה בתקופה הנוכחית שבה אין לדעת מה יוליד יום. פעמים רבות, מצב כזה מוביל לתחושות חרדה, למצבי דיכאון ובמקרים מצערים במיוחד גם עלול להוביל לאובדנות.

כיום יודעים לומר שרובם המוחלט של מקרי ההתאבדות נובע מהפרעות נפשיות. דיכאון, הוא אחת ההפרעות הפסיכיאטריות המובילות, העלולות לגרום לתחושת מיאוס מהחיים ואף לאובדנות.

אמנם, מוקדם להעריך מה תהיה השפעתו ארוכת הטווח של משבר הקורונה, ויש לקוות כי היא תהיה מינורית, אך סביר כי המצוקה הנפשית ושיעורי הדיכאון יחמירו בעקבותיה.

מכיוון שמדובר בתקופה רגישה ביותר, ומאחר שדיכאון הוא גורם הסיכון העיקרי שעלול להוביל לאובדנות, חשוב להכיר את מאפייני הדיכאון, לאתר את התסמינים שעלולים לרמז על כוונות אובדניות ובמקרה הצורך גם להוביל את מי שזקוק לכך לעזרה וטיפול.

אפשר לציין מספר גורמים שעלולים להוביל לאובדנות:

בדידות: באופן כללי, ככל שהאדם בודד יותר ומנותק ממסגרות חברתיות, כך גובר הסיכון לאובדנות. כידוע, משבר הקורונה פגע באופן משמעותי בשגרה החברתית המוכרת. מעבר לריחוק החברתי שעליו התבקשנו לשמור, ובנוסף לבדידות שתקפה רבים מבני הגיל השלישי שנדרשו לשמור מרחק מבני משפחותיהם ומהסביבה המוכרת, גם המנגנונים הקהילתיים המוכרים התפרקו: בתי כנסת, חוגים ועוד מקומות ציבוריים, צמצמו את אפשרויות התכנסות ואף נסגרו לחלוטין. אין ספק שהבדידות שנוצרה בשל מצבים אלה תרמה לתחושת החרדה והדיכאון.

מצוקה: ככלל, כל מצוקה גופנית, רפואית או כלכלית מעלה סיכון לאובדנות. משבר הקורונה הוביל למצוקה בנושא הבריאות, וגרמה למשבר כלכלי כמותו לא חווינו שנים רבות. כאשר אנשים נאלצים להתמודד עם בעיות כלכליות וטרודים בענייני בריאות, באופן טבעי יש להם פחות משאבים נפשיים המאפשרים להם להתמודד עם מצוקות.

חוסר תקווה: אובדן תקווה עשוי להיגרם במצבים שונים כמו למשל במקרה של מחלה קשה, אובדן של יקרים ועוד. בתקופה האחרונה דווח על מקרי התאבדות שונים ברחבי העולם בקרב אנשים שהתבשרו כי הם חולים בקורונה. סביר להניח שהחשיבה הקטסטרופלית שאחזה אותם ברגע ההחלטה, היא זו שהובילה למקרים הטרגיים. כלומר – במקרים רבים אנשים שמתבשרים כי הם חולים, חושבים על הגרוע מכל ומשם המדרון חלקלק. החשיבה הפסימית הזאת מאפיינת מקרים של דיכאון. זוהי אחת הסיבות שנטיעת תקווה היא אחת הפעולות הרלוונטיות ביותר בעתות משבר שכאלה.

אילו גורמים נוספים עלולים לעודד את תופעת האובדנות?

נוסף לגורמים שצוינו, אשר רלוונטיים בייחוד לתקופות של משבר כפי שקרה בזמן הקורונה, ישנם עוד מספר גורמים שעלולים להוביל לאובדנות: כך למשל, ידוע כי גברים נוטים למעשי התאבדות יותר מנשים. בעוד שנשים יותר נוטות לניסיונות פגיעה עצמית כמו בליעת כדורים או חתכים עצמיים – גברים נוטים יותר לפגיעה עצמית בפועל – ירי עצמי, תלייה או קפיצה מגובה.

גם הגיל הביולוגי עשוי לשמש כזרז. ידוע למשל שילדים בגיל ההתבגרות נוטים יותר לפגיעה עצמית, בשל הראיה הדיכוטומית שמאפיינת אותם המקשה עליהם להתמודד עם משברים. כמו כן, אנשים בגיל השלישי נוטים לאובדנות עקב גורמים שונים כגון סבל פיזי או החשש מפני המוות הקרב.

מה מוביל לרגע שבו אדם מחליט לשים קץ לחייו?

באופן כללי, אפשר להצביע על תהליך טיפוסי שעובר אדם שבכוונתו להתאבד:

השלב הראשון - מחשבות מיאוס מהחיים: בתחילה, מי שישקול להתאבד, עשוי לשקוע במחשבות אודות קשיי החיים ותחושות המיאוס שמציפות אותו.

שלב שני - משאלת מוות: בשלב זה, שבו לרוב עוצמת הדיכאון מחמירה, תתקיים למעשה הבחירה במוות, כאופציה העדיפה על פני חיי סבל. זהו שלב משמעותי ביותר שבו האדם חש מיואש ופסימי ולכן הוא מרגיש שעדיף לו לברוח מהחיים. המוות, הוא האמצעי שמספק את הבריחה המיוחלת. המסקנה הזאת מתקבלת לאחר שהוא אינו רואה כל תקווה ולא מרגיש שהוא יכול לצאת מהבור הנפשי אליו נקלע.

שלב שלישי- חשיבה אובדנית פעילה: בשלב זה האדם הסובל כבר חושב על בחירה פעילה בהמתה עצמית וחושב על אפשרות הפגיעה וההרג העצמי כאפשרות סבירה ומובילה עבורו.

שלב שלישי - תכנית אופרטיבית: בנקודה הזאת, מי שמתכנן לפגוע בעצמו יתחיל לתכנן את המהלך עצמו – כלומר את הדרך שבאמצעותה יבחר לסיים את חייו - דהיינו איך אני מתכנן לפגוע בעצמי ומה אני יכול לעשות כדי להתאבד.

השלב האחרון: בשלב זה האדם נחוש להתאבד. יש לו "תכנית פעולה" ומאוד קשה להניא אותו ממנה. חשוב לציין כי זהו שלב מתעתע מאוד, שכן, על פניו ייתכן שאותו אדם כבר לא נראה סובל, ואפילו מפגין נינוחות ושיפור מסוים. אולם, במקרים רבים זהו תוצר שנובע מ"הקלה אובדנית פרדוקסלית", כלומר מתחושת ההקלה שמציפה את הסובל בשל הידיעה כי קיבל לידיו החלטה לפעול, ובשל הידיעה כי באופק ממתין המוות שאמור לגאול אותו מייסוריו. כמו כן, בשלב זה האדם מתאמץ להסתיר את כוונותיו והוא עוטה "מסיכת אובדנות"- כלומר מסתיר את כוונותיו ואת החלטתו מאחורי ארשת רגועה ומאושרת.

צריך להבין כי תהליך ההתאבדות יכול להיות הדרגתי אך לעיתים ביצוע המעשה יתרחש במהרה. כך או כך, קיימת חשיבות רבה לאיתור המצוקה ולסיוע מוקדם ככל שניתן. חשוב לזכור שבד"כ האדם אינו מחליט להתאבד עד לשלב האחרון שבו כאמור כבר קשה להניא אותו ממעשיו. חשוב להיות קשובים לרמזים שעלולים להעיד על הכוונה הטרגית.

ה"נורות האדומות": כל הרמזים שעשויים להצביע על רצון להתאבד

אז כיצד ניתן לחשוד שאדם מכירים מתכנן לפגוע בעצמו? ובכן, במקרים רבים ישנם כמה סימני אזהרה נפוצים. שימו לב:

הבעת מצוקה נפשית: הבעת תחושות של חוסר תקווה, אין אונים וקשי.

ניסיון לפגיעה עצמית: אין ספק שמדובר בתמרור אזהרה משמעותי מאוד, שבו הסובל מנסה לאותת לסביבה שהוא זקוק לעזרה מיידית. חשוב לזכור שכל ניסיון של פגיעה עצמית מעלה את הסיכון להתאבדות בסופו של דבר. היבט זה יכול להתבטא למשל בבליעת כדורים, בחתכים שטחיים עצמיים או באיומים לפגיעה עצמית.

מחוות של פרידה מהחיים: ישנם אנשים שמתכננים להתאבד ומתחילים להיפרד, לחלק רכוש או לכתוב צוואה.

שינויים במצב הרוח: אדם שמתכנס בעצמו, או פחות מתקשר יכול לרמז על בעיה.

ביטוי תלונות פיזיות וגופניות - לעתים אדם הסובל מחשיבה אובדנית קורא לעזרה אך חושש לבטא את משאלותיו, ובוחר בדרך עקיפה של ביטוי תלונות גופניות או אחרות כקריאה לעזרה. תמיד חשוב לברר האם קיימת חשיבה או כוונה אובדנית במקרה של אדם סובל.

מה ניתן לעשות כדי למנוע מצבי מצוקה מראש?

במקרים רבים, אפשר למנוע ולטפל בדיכאון. באופן טבעי, בתקופת משבר עולמי קיים צורך גדול יותר בחיבור חברתי – קהילתי, גם אם הוא מתבצע בשלט רחוק. גם חיבור רוחני המקשר את האדם למשמעות בחייו יכול לסייע מאוד במניעת מצבי דיכאון. ידוע למשל שאנשים דתיים נוטים להתאבד פחות וכך גם אנשים שנמצאים בחיק משפחתי אוהב.

כמו כן, חשוב שלא לזלזל במקרה שחושדים שמישהו סובל מדיכאון או שבכוונתו לפגוע בעצמו. אם אתם מזהים תסמיני דכאון, נסו לסייע לסובל – אל תחששו לדבר איתו על כך. במקרים רבים דווקא החשש מפני תקשורת הוא זה שמונע קבלת טיפול בזמן, מה שעלול לפעול לרעת הסובל. בנוסף, כדאי לדאוג להרחיק את מי שנתון בסיכון מאמצעים העשויים לשמש אותו לשם ביצוע האקט האובדני כמו נשק או תרופות.

כיוון שכאמור רוב מקרים ההתאבדות נובעים מהפרעות נפשיות, ומאחר שבעתות משבר יש עלייה בשעורי הדיכאון, אין להקל ראש בתסמינים שעשויים להעיד על מצב זה. חשוב להיות ערניים לסובבים ולאתר סימני מצוקה. כאמור - גם אופטימיות היא כלי חיוני שמאפשר לטעת תקווה ולהפחית את הסיכון לדיכאון.

מובן שטיפול נפשי אצל פסיכיאטר או פסיכולוג יכול לסייע מאוד במקרים של דכאון, ולמנוע אובדנות, לכן חשוב מאוד להפנות את הסובל לעזרה מידית.

תקופת הקורונה הביאה עימה חששות רבים. הדאגה מענייני הבריאות, חוסר הוודאות והמשבר הכלכלי שנגרם – כל אלה עלולים להוביל לדיכאון ובמקרים חמורים אף לאובדנות. חשוב לאתר תסמינים שעלולים להעיד על כוונות אובדניות כמו שינויים במצב הרוח, הבעת קושי או חמור מכך – ניסיון לפגיעה עצמית. בכל מקרה של חשד, חשוב שלא להזניח את הנושא, לשוחח עם הסובל ולהפנות לטיפול רלוונטי. וזכרו: תקווה היא אחד הכוחות האנושיים החזקים ביותר. אל תהססו להשתמש בה.

ד"ר אהוד רוזיצקי הוא פסיכיאטר מומחה המטפל בקליניקה פרטית בראשון לציון.

סייעה בהכנת הכתבה: מיכל הלפרין, כתבת zap doctors