פגים בצל הקורונה – על הקשיים והתקוות בפגיות השונות בעת הזאת

חודש המודעות לפגים, מזמין אותנו להסתכל על הקורונה מזווית הפגות, המשפחות ואנשי הצוות, שבין כה וככה חווים תקופה רגשית ומלחיצה גם בימי השגרה. אילו הגבלות והנחיות חלות על הפגיות כיום?

בתקופת הקורונה מייצרים אנטי- תזה למגע פיזי, אחד ממשאבי הכח המרפאים והמאחים ביותר את הנפש של ההורה ושל הפג. המגע, הקנגורו (עור לעור) הנוכחות והמעורבות ההורית הם אלו למעשה מצטמצמת, כיוון שהפגיות בארץ אימצו את הנחיות הקורונה ולכן מגבילות את נוכחות ההורים בפגיה מתוך רצון להגן על הפגים ולשמור על יציבותם. בתקופה הזו מצוקתם של ההורים רק התעצמה והשירות הרגשי, הסוציאלי והפסיכולוגי מצא את עצמו עובד ממש "מסביב לשעון" במצבים הקשים הללו.

איך הדבר בא לידי ביטוי?

תחושה של חוסר אונים, מגבלות על זמן השהייה, שמאפשר להורים לשהות עם הפג שלהם במשך חצי שעה שלוש פעמים ביום. כאשר הסבים והסבתות לא יכולים להיכנס לפגיה ולמעשה לא יכולים לתמוך בהורים בזמן הזה. המשמעות של הגבלות אלו מורכבות מאוד, ראשית הסבא והסבתא הם אחד ממשאבי התמיכה והעזרה הראשונים למשפחה, שנמצאת כעת במצוקה, ובזמנים אחרים, יכלו לסייע בשהייה בפגיה או לפחות לעזור לתפעל את השגרה של המשפחה במיוחד אם יש אחים לפג ברקע. ושנית, היבטים של הנקה, שאיבה, חיבור לילד ובכלל היכולת לתת לילד משהו, שרק האם יכולה לתת- שהוא החלב, הוגבלו מאוד. כך למשל, נניח שהאם והאב בבידוד- אין למעשה אף אדם אחר שיכול לשהות עם הפג ולתת לו את המגע הגופני, שהוא כה זקוק לו על מנת להתרפא ולהתאושש, האינקובטור נשאר לבד וזהו מראה קשה. יש לציין שפגייה בבית חולים "מאיר" אין הגבלות על נוכחות הורים.

עד כמה העניין הזה מורכב?

צריך להבין, לידת פג היא לידה מורכבת בדרך כלל, בה התינוק נלקח מיד לטיפול נמרץ, בימי הקורונה נוסף לכך קושי נוסף, שכן האם צריכה לעבור בדיקת קורונה ורק הורה אחד מורשה לבקר את התינוק. בקרב ההורים קיימת תחושה גבוהה של אשמה ומצוקה, הסחיטה והשאיבה של החלב קשה יותר, אך האימהות לא מוותרות על כך, כי יש משהו אחד, שהן יכולות לתת לתינוקן שאף אחד אחר מהצוות לא יכול לעשות זאת. וגם זה עלול להילקח מהן, אם הן נאלצות להיכנס לבידוד.

האם קיימת איזושהי תכנית ליווי להורים בזמן השהות בפגיה ולאחר היציאה ממנה?

לצערי, אנו מצומצמים מאוד בעבודת שירות הציבור ודווקא באווירת קרב כמו בפגיה, יש מעט כח אדם פסיכולוגי וחווינו קושי ממשי. כיום אין שום אפשרות ציבורית, שמציעה ליווי ליציאה מהפגייה החוצה. אנו כן מנסים במסגרת המשאבים הקיימים, לאפשר לצוות הפסיכולוגי, שנמצא בפגייה להמשיך את הטיפול הרגשי עד שהאם והתינוק נקלטים בקהילה. מעבר לכך, אנו חוזים בתופעה שונה מבדרך כלל, שכן בימי השגרה, הורים משוועים לצאת מהפגייה ולהגיע הביתה כמה שיותר מהר, בחודשים האחרונים ראיתי, שהורים חששו לצאת החוצה בגלל הקורונה.

אילו אמצעים היו יכולים לשפר את המצב המורכב, שאת מתארת כאן?

חייבים לקחת בחשבון את המוטיב הרגשי הן בעת השהייה בפגיה והן בעת השחרור, ההורים הם אוכלוסייה בסיכון, שלאחר מכן ממשיכה הלאה והם צריכים את הליווי הרגישי החוצה אל סביבת המגורים, כיום הגוף היחיד שנותן מענה לכך הוא עמותת "להב" אך מעבר לכך צריך יותר אנשי צוות שייסעו בפן הרגשי, תקצוב של חדרים עם אפשרות לבידוד בפגיה – דבר שכבר קורה בחוץ לארץ. הצוות הרפואי עושה עבודה יוצאת מן הכלל, וחלק מהעניין הוא לעזור לו כי הוא עובד במתכונת חירום. צריך להבין שככל שהתערבויות מוקדמות יותר כך ההשפעה לטווח הארוך טובה יותר.

אביגיל נוימן כהן, היא אם, שילדה פג מעט לפני פרוץ מגפת הקורונה ושהתה בפגייה בעת הסגר הראשון. בשיחה עמנו היא בחרה לשתף אודות החוויה המטלטלת, שעברה על משפחתה. אביתר, נולד ב 3.12.2019, במשקל 700 גרם, לאחר הריון תקין, הצלנו להגיע בזמן לבית החולים,  אך אבייתר נולד בשבוע מוקדם יחסית 25+6 בשבוע כזה ולכן אי הוודאות הייתה רבה. בהתחלה, לא ידענו כיצד להתנהל, המראה שלא היה עוברי מאוד, הוא היה מונשם תקופה ממושכת, מכוסה בצינורות, והיה צריך לקבל מנות דם, דלקות וזיהום, בנוסף עבר טיפול בעיניים וגם וקיבלנו חיסון נגד נגיף RSV שעלול לגרום לתחלואה קשה בפגים בתקופת החורף. שהינו בפגיה חמישה חודשים, מתוכם חודשיים וחצי בטיפול נמרץ ושאר הזמן בחדר בידוד, בשגרה הגענו מדי יום ושאבתי חלב. אנחנו מגיעים בשעות הבוקר ואין לנו מושג איך לצאת משם, חווינו טלטלה נפשית, ובזמן זה פגשנו את העובדת הסוציאלית של הפגייה, שעזרה לנו מאוד. בהמשך המצב השתפר, ועדיין שמרנו על קשר טלפוני איתה ותמיד עמדה לרשותנו נציגה, שהייתה זמינה לשיחה.

כיצד הצלחתם ליצור את החיבור עם התינוק בצל מגבלות הקורונה?

כשמגבלות הקורונה חלו על הפגייה, כבר היינו בחדר בידוד, ואביתר היה בשלב, שלאחר מגע "הקנגורו" (עור לעור) אני הייתי בפגייה בשעות היום ובעלי הגיע בערב. בבוקר שאבתי חלב וחיבקתי את בני, והרגשתי שאני משמעותית למסע השיקום של בני.

האם היו מגבלות על שעות השהייה שלכם?

כן, בקורונה הרגשנו במגבלות של השעות, אבל חשבתי, איך אפשר? כיוון שהוא לא מקבל את המגע של ההורה, וזה חשוב כל כך לפגים, הם מרגישים אותנו, והגבלת השעות הייתה קשה לנו, היינו רגילים להגיע כל הזמן, אך לא אפשרו לנו לגשת לתינוק, ונוצר מצב של אי ודאות, לא ידענו לאן אנו מתקדמים, בזמן זה בננו התקשה באכילה, חצי שעה של שהייה עמו לא הספיקה, לפעמים הצלחנו לשהות עמו 40 דקות, אבל הזמן הזה לא הפסיק, לא השלמנו האכלה ונאלצתי, בצער רב, לוותר על ההנקה, אך לא על השאיבה. הייתי צריכה לבחור בין טקס אמבטיה או האכלה, והתחושה הייתה, שמישהו אחר מטפל בו ולא אנחנו.

תינוקות שוהים בפגיות למשך תקופה ארוכה, האם ניתן פתרון למצב הייחודי שהתמודדתם אתו?

בתקופה של הקורונה הוא כבר היה בן חודש, והיה עירני יותר לסביבה, והיה לנו חשוב לראות את ההתפתחות הפיזית שלו ולא רק הרפואית. אך הצוות הרפואי היה עמוס מאוד, ולא התפנה לכך. ניגשנו שוב לעובדת הסוציאלית, שהצליחה לעזור לנו על ידי הארכת זמן הביקור לשעה והגדלת תדירות הביקורים. כשחווינו החמרה במצבו הרגשנו, שהוא צריך אותנו יותר מתמיד, ולכן בחרנו לשהות באופן קבוע בבית החולים (שניידר) בחדר הורים, בהיקף של מטר על מטר עם מיטה ושידה ליד חדר הכוננים של הרופאים, תוך ביצוע בדיקות קורונה. במצב זה שהינו ארבעה חודשים, מתוכם שישה ימים ישנתי בחדר הבידוד, אך היה לי חשוב לשדר לבני שיש לו מקום ולכן הבאתי לו את בגדיו הראשונים. עצם העובדה, שראיתי אותו בבוקר, מחייך אוכל ומסתכל חיזקה אותנו מאוד. בהמשך בני נגמל מתמיכה של חמצן וכמה שבועות לאחר מכן הגענו הביתה.

האם הייתה לך תמיכה מחוץ לבית החולים?

כן, באותו זמן יצרתי קשר עם עמותת "להב", דרך הפייסבוק בקבוצות להורים ודרך מדבקות בפגיה, והיה להם חשוב לשמוע אותנו, כי זה בהחלט מקרה ייחודי של הנמשך תקופת אשפוז ארוכה. הם הציעו אפשרות לטיפול פסיכולוגי, וחשוב היה לי להתחיל אותו כדי לעבד את החוויה המטלטלת. רק לאחר שהגעתי הביתה התחלתי לעבד את החוויה הקשה, כיוון שבפגיה חשתי שאנו בהישרדות ולא הבנתי מה אני עוברת. דרך הטיפול הצלחתי להביע את הפחדים והרגשות שחווינו לאורך התקופה.

עמותת להב (למען פגים בישראל) https://pagim.net/