יום הרופא הישראלי 2021: רופאים ישראליים נלחמים בקורונה

ד"ר גיא טופז, רופא בכיר במחלקה פנימית ג קורונה במרכז הרפואי "מאיר", וראש תחום החדשנות בבית חולים "מאיר", כבר נתקל בסיטואציות מאתגרות בחייו המקצועיים. אולם, שום דבר לא הכין אותו למשבר הקורונה, שהיכה את העולם כמו גל צונאמי אדיר וגרם לנזק רב לבריאות, לכלכלה ולתחומים נוספים.

"עברנו כברת דרך ארוכה מאז שהקורונה נכנסה לחיינו באופן דרמטי", אומר ד"ר טופז. "אין ספק שהאתגרים הקליניים והאישיים שעמם נאלצנו להתמודד היו מורכבים. בתחילת המגיפה, נדרשנו להיערך למלחמה באויב בלתי מוכר וגיששנו את דרכנו באפלה. בין היתר, זה התבטא בהקמת מערך טיפול שהיה אמור להכיל חולים חדשים, וגם בניסיונות להבין אילו אמצעי מיגון עומדים לרשותנו ובאמת מאפשרים להקטין באופן משמעותי את הסיכוי להידבק בנגיף. בפועל, התחלנו לבחון סוגים שונים של אמצעי מיגון – מדים, מסכות ועוד. כיוון שמדובר במחלה חדשה, עדיין לא הצטבר מספיק מידע מדעי אודות טיפולים רלוונטיים, ולכן פעלנו בעיקר מתוך אסטרטגיה של ניסוי וטעיה.

ד"ר טופז מספר כי בתחילת הדרך, הדיווחים השונים שהתקבלו בעולם צפו קטסטרופה, ולא היה ברור לאן מועדים פני הדברים. למרות זאת, המוטיבציה הגבוהה של אנשי הצוות הניעה אותם לעשות כל שביכולתם כדי להירתם למאמץ הלאומי למיגור הנגיף ולהצלת חיי אדם.

מה היו האתגרים המשמעותיים שניצבו בפניכם אחרי שעברתם את "שלב ההתאקלמות"?

"הקשי העיקרי שעמד ועדיין עומד בפני הצוות הרפואי לאורך כל הטיפול בקורונה, נובע מכך שמדובר במחלה חדשה. הארסנל הטיפולי השתנה מאוד לאורך השנה האחרונה והיה מבוסס לעיתים בעיקר על חוות דעת מומחים, וללא תמיכה מחקרית מספקת. מעבר לכך, מדובר במחלה מידבקת מאוד, הדורשת ריחוק מהחולה, מה שמשפיע על אופן מתן הטיפול הרפואי ואף פוגע בקשר הבינאישי המקובל בין הרופא לחולה ובין החולה לבני משפחתו.

מאחר שלנו כרופאים המגע האישי עם המטופל הוא מוטיב חשוב בכל טיפול, היה בהחלט מאתגר למצוא דרכים מקוריות שיאפשרו לנהל תקשורת בצורה הטובה ביותר, למרות האילוצים. בין היתר, אפשרנו למשפחות החולים לבצע ביקורים שגרתיים לזמן ארוך יחסית וסיפקנו להן את כל אמצעי המיגון הדרושים. צריך להבין שזה לא פשוט - בכל פעם שקרוב משפחה נכנס למחלקה המזוהמת, מדובר בסוג של 'מבצע' הדורש לצייד את המשפחות וללוות אותן עד לחולה ומשם מחוץ למחלקה".

מה השתנה בזמן שעבר מתחילת המגפה?

"אם בתחילת המגיפה ראינו בעיקר קשישים שמתמודדים עם מחלה קשה ואף מתים ממנה, כיום רואים אנשים צעירים יותר, חלקם עם תחלואת רקע לא משמעותית שנכנסים לסטטיסטיקת התחלואה הגבוהה. אנחנו נתקלים מידי יום בסיפורים קורעי לב ולעיתים אף מטפלים במשפחות שלמות שנאלצות להתאשפז יחד".

לנוכח המצב המאתגר שדורש התגייסות פיזית ונפשית - האם גם הצוות הרפואי זוכה למענה רגשי?

"לשמחתי - בהחלט כן. כיום בתי החולים משקיעים מאמצים רבים כדי להעניק מענה רגשי לאלה שעומדים בחזית המאבק. צוות של פסיכולוגיים ועובדים סוציאליים מציעים לרופאים עזרה באופן יומי, באמצעות מענה אישי או קבוצתי. אני חושב שמאוד התקדמנו בגישה הזאת ואין ספק שיש למהלך הזה חלק גדול מהחוסן הנפשי של הרופאים והרופאות שעוסקים במלאכה".

במבט לאחור, היית משפר משהו מבחינת ההתנהלות של המערכת הרפואית?

"מערכת הבריאות היא מערכת טובה, אבל 'רזה'. כשהיא נתקלת באירוע עצום כמו קורונה, מודגש אף יותר הצורך במשאבים וניכרת ההבנה שהרזרבות שלנו מוגבלות. כדי שנוכל להמשיך להעניק שירות מצוין ולהיעזר בטכנולוגיות הטובות ביותר, חשוב שמקבלי ההחלטות יידעו לנתב משאבים כלכליים לעולם הרפואה. זה הכרחי גם לתקופה הנוכחית, גם באופן שוטף וגם לכל מגיפה שעלולה לבוא בעתיד".

מבחינה מקצועית, אתה חושב שאפשר לראות גם כמה נקודות אור בכל האירוע הזה שנקרא קורונה?

"בהחלט כן. אני חושב שנוצרה פה הזדמנות מצוינת לחיבור עם מערכות שונות והסטה של טכנולוגיות מעולמות לא רפואיים שסייעו לנו לשפר את המערך הטיפולי ולקדם היבטים שונים של חדשנות רפואית. הזרקור שהופנה למערכת הבריאות, הביא לכך שבתחילת האירוע פעלנו יחד עם נציגים של מערכת הבטחון שסייעו לנו רבות ובחודשים האחרונים אנו מקיימים שיתוף פעולה עם גורמים, שבעבר לא חשבנו שנשתף פעולה, כדוגמת אנשי חברת 'אלביט' איתם אנו עובדים היום באופן הדוק. למעשה, אירוע הקורונה היה מעין קטליזטור שהביא לשיפור וזירוז תהליכים וקידום טכנולוגיות שונות בעולם הרפואה, שהבולטת בהן בתקופה האחרונה היא השימוש בטלה-רפואה המאפשרת להעניק טיפול רפואי מרחוק. הצלחה כזאת תאפשר להפחית עומס במוקדי קופות החולים ולצמצם פערים בין מרכזי הטיפול במרכז לבין אלה שבפריפריה וזה בהחלט משהו שיכול לשרת את כלל האוכלוסייה".

באופן אישי, מה ריגש אותך במיוחד במהלך תקופה שחלפה?

"אני חושב שאחד ה'סימפטומים' הטרגיים ביותר של הקורונה הוא הבדידות שמלווה את החולים. ראיתי אנשים מבוגרים וקשישים שנאלצו לשהות שבועות רבים והתקשו מאוד להתמודד עם הריחוק מבני המשפחה. אז נכון שמידי פעם מגיע קרוב משפחה לבקר, אבל בסופו של דבר מי שמלווה את החולה באופן יומיומי זה הצוות הרפואי. לכן אני באופן אישי הרגשתי שבין היתר, מוטלת עליי המשימה למצוא את החיבור האישי – אנושי שיסייע לחולה. אני מודה שלא תמיד קל לעשות את זה ברגעי עומס".

לסיום, מסר לתחילת השנה האזרחית?

"אנחנו נמצאים בעיצומו של סגר מהודק, ואני מקווה מאוד שנשכיל לעבור את התקופה הקרובה באמצעות שמירה על כללי הבטיחות המתחייבים. אמנם החיסונים כבר כאן, והם בהחלט מספקים אור בקצה המנהרה, אבל עד שרוב האוכלוסייה תתחסן, יש לנו עוד דרך לעבור וחשוב להיאזר בסבלנות ובארך רוח. אני בטוח שנצליח לעבור את המשבר הזה ונצא ממנו מחוזקים".