בושת הקורונה

בחברות שמרניות וסגורות ידוע כי יש דברים שמסתירים. שאנשים לא ידברו בתוך החמולה, הקהילה, במכולת, ברחוב, בשכונה. שלא יצא מוניטין רע למשפחה, ויהיה אפשר למצוא שידוכים טובים. מסתירים ילדים שסובלים מפיגור, מסתירים חולי נפש. כל מה שנברא פגום- זו סיבה לבושה.

עכשיו מתביישים בקורונה. היא כמו איזה אות קין ומדוע? כי אתה מתבודד, מתרחקים ממך. אסור לך לבוא במגע עם זרים ואת האוכל יגישו לך ליד הדלת. אף אחד לא רוצה להרגיש מנודה, בעיקר שזה לא באשמתו.

את רחל המשוררת גירשו ב-1919 בלי בושה מדגניה א' לאחר שחלתה בשחפת: "את חולה ואנחנו בריאים" אמרו לה. האם אנחנו היינו מוכנים להסתכן למענה? לא בטוח!

"את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב", אמרו בשנת 1919 קבוצת חברי קיבוץ דגניה א' למשוררת רחל שעבדה עם ילדי הקיבוץ. כאשר גילו כי נדבקה בשחפת. תחילה ביקשו ממנה להשתמש בכלי אוכל נפרדים, ומאוחר יותר גירשו אותה בבושת פנים. הפחד דיבר מגרונם. עכשיו עם הפחד שלנו מקורונה אנחנו אולי יכולים להבין, למרות שזה בלתי נסלח. בכל זאת משוררת לאומית, אבל בכל זאת מחלה קטלנית ומדבקת.

למילה מגפה יש קונוטציה מרתיעה. כלומר- זה לא מחלה זו מגפה. זה בינלאומי, זה בכל כדור הארץ, היא מתפשטת ומשתלטת על העולם ומפילה חללים. היא מייצרת פאניקה ובצדק-  מי רוצה למות בעד הקורונה. הפחד מפני הלא נודע. המידע הסותר הזולג מהרשת ואתרי החדשות. חוקרים פה וחוקרים שם. היא נשארת על משטחים, היא לא נשארת על משטחים.  מרחק 2 מ' או 7 מ'. היא עוברת מהאף לעיניים, זהירות לא לגעת בפה. לעטות מסכה, להתרחק. לשטוף ידיים. לא לגעת בכפתורי מעליות. לא לנסוע בתחבורה ציבורית. בחנויות פחד מוות זה מקום סגור. במסעדות- עם כל הצער על המסעדנים היו הכי הרבה נדבקים. כולם יושבים ביחד בפאנן בלי מסכות, בולסים ונדבקים.

הקורונה- הצרעת החדשה?

הבידוד של הקורונה מזכיר את מושבת המצורעים באי ספינולגה ביוון. מאז ומעולם בידוד אנשים עם מחלות זיהומיות עצר את התפשטותן. הקורונה היא מחלה זיהומית והיא התפשטה יופי. מחלת הצרעת, הידועה גם בשם מחלת "הנסן" גרמה לבידוד אנשים לאורך תקופות ארוכות, במטרה לנתק אותם מן החברה ולקטוע את שרשרת ההדבקה. באי ספינלוגה ליד כריתים המכונה גם "אי המצורעים" וגם "אי המתים החיים", הייתה החל משנת 1903 מושבת מצורעים. זה נשמע איום ונורא. זה מזעזע. זה נראה הגיהינום עלי אדמות.

ובמה שונה הקורונה. בכלום! בשני המקרים מדובר במחלה זיהומית, הצרעת פוגעת בעור, הקורונה בנשימה והרי לכם מתכון בטוח לבידוד. אנשים לא רוצים להיות ליד אנשים מדבקים. גם משפעת מתרחקים אז מקורונה לא? וכך נוצרו השקרים וההתחמקויות סביב הקורונה. אנשים נעלמים לחברים שלהם לשבועיים ומסתבר שהם היו בבידוד והם מספרים שסתם, קראו איזה ספר מעניין, התמכרו לנטפליקס. כי לא נעים לגלות שיש לנו את "הצרעת החדשה", שאכלנו אותה בהדבקה. כי בטח לא נזהרנו אלא מה? או שלא נזהרנו מספיק.

מלכודת שקרים 

המגפה מסתבר הצליחה להפוך אנשים לשקרנים מדופלמים. מגע עם חולה מאומת דורש בידוד ובדיקות. ואנשים לא כל כך רוצים להפסיד עבודה ולשבת בבית. אז הם לא מגלים. היו גם מפרי בידוד שחשבו שזה צחוק והמספרים של המתים לא עשו עליהם רושם. בעיקר מדובר בצעירים שחושבים שזה לא יפגע בהם שהעולם לא יכול בלעדיהם. גם צעירים שהגיעו להנשמה, לא הצליחו להרתיע אותם.

ב-24 בפברואר הגיש משרד הבריאות תלונה נגד מאיר כהן מראשוני הנדבקים בקורונה, מנהל חנות "הפיראט האדום" באור יהודה אשר שב מאיטליה עם קורונה, ושיקר בחקירה האפידימיולוגית בנוגע לזמן ולשעות בהן שהה בחנותו ובסופו של דבר גם הדביק אנשים נוספים. גם השרה גילה גמליאל שהתה בסגר של יום כיפור, בבית כנסת למרות ההנחיות המחמירות והתפתלה בחקירה האפידימיולוגית.

הבושה הורגת את החולה, וזה לא קשור רק לקורונה!

הקורונה היא לא המחלה היחידה שמתביישים לחלות בה, אבל היא משולה לאות קין משום שהבידוד הכפוי יוצר תחושת נידוי. היא גם גורמת לכולם להרגיש איזה סוג של חוסר צדק בסיסי, ודורשת גם שינוי הרגלי התנהגות. יש אנשים שלקח להם שנים לעבור מסבון מוצק לנוזלי, אז הרגלי חיים?

יש משהו במגפה עצמה שגם גורם לנו להכחשה. אף אחד לא רוצה להיכנס לסטטיסטיקה של חולי קורונה. זה לא נראה טוב. אבל מסתבר שבכל מה שקשור למחלות ולא רק בקשר לקורונה, חולים מתביישים לעתים לספר לרופאים את האמת ומעלימים מהם מידע חיוני. בשיחות עם רופאים עלה כי המפגש בין רופא וחולה, הופך את החולה לחשוף ופגיע וכן- לפעמים יש מה להסתיר. חולי שחמת הכבד לא תמיד יודו שהם שתיינים ואנשים עם בעיות אין אונות לא יודו בזה. יש חולים שמתחמקים מבדיקת קולונסקופיה, כי הם מתארים לעצמם מה הרופא הולך לראות להם, ונשים עם בריחת שתן מתפתלות עד שהן מודות שבורח להן. הבושה הזו עלולה להרוג את החולה. גם בחדרי מיון רופאים פוגשים בחולים עם התקף חרדה, שלוקח זמן עד שהם מספרים מה כואב להם.

הפסיכולוגים מחלקים את הביישנים לשלושה סוגים: הגאים- שלא מוכנים שיראו אותם בחולשתם, הכפייתיים שמונעים מעצם כל סימן של חולשה והפחדנים שאצלם הפחד מתחלף לבושה ואז הם קוברים את עצמם בערמות של מחלות. פתגם רוסי אומר: "אין בושה בלא לדעת; הבושה היא לא לנסות לברר".