הומור שחור וקורונה? מתחבר לכם? תחשבו שוב

מגפת הקורונה כבר הצליחה "להשיג" לא מעט כינויי חיבה, שמות גנאי, החל מלעג לשמה של נושאת הכתר הקטלני ועד אירוניה מושחזת על כללי ההגנה: מרחק 2 מ' או מסכות שהפכו לחזיות ולהיפך. בדיחות לא חסרות והן נובעות ממקום אחד- פחד. אם לא היינו פוחדים לא היינו צוחקים.

מתוצאות מחקר על הומור שחור שפורסמו בכתב העת Cognitive Processing עלה כי המשתתפים שנהנו מהומור שחור היו בעלי רמת אינטליגנציה מילולית ולא מילולית גבוהה מאשר אלה שהגיבו ברצינות גמורה. יחסם אל הומור מסוג זה שיקף יציבות במצבי הרוח ורמת תוקפנות נמוכה.

טענת החוקרים הייתה כי כדי לייצר הומור שחור, נדרשות מיומנויות רגשיות וקונגיטיביות הרבה יותר גבוהות מאשר סתם לצחוק על בדיחה. מדובר "בעוקץ הרעיל" שצריך להיות מובן, ונדרשת רמה של חוש הומור גבוהה במיוחד כדי לצחוק על טרגדיות וגם על עצמנו. אלה שמסוגלים לעשות זאת מכילים הרבה יותר טוב קשיים בחיים מאשר אלה התופסים כל דבר ברצינות תהומית ויש להם סיכוי טוב להחלים מהפצעים שלהם עצמם במהירות יחסית אל השאר.

תיאוריות על צחוק- משחרר, מתנשא ולא מתאים לי!

יש כמה וכמה תיאוריות הבוחנות את נושא הצחוק בעיניים אקדמאיות ונשענות על פרויד ואחרים. יש שיאמרו כי הומור שחור מפחית את המתח ויוצר הקלה ממצב או קושי מטרידים במיוחד. כלומר- זוהי דרך להתמודד עם הנורא. זה כמו להחליק על בננה לשבור את שתי הרגליים ולומר "בכל זאת יש לי מזל לא שברתי את הרגל השלישית שלי...".

טענות נוספות של חוקרים אחרים מוצאים כי הומור תוקפני למשל כמו הומור שחור, מגבירים את ביטויי התוקפנות ואדם שיודע לצחוק על עצמו "אני חולה סופני ואני יודע מה הולך לקרות..." זו דרך להתמודד עם המבוכה וחוסר האונים של הסביבה כלפיו. במילים אחרות רוצה לומר: "אני יודע מה מצבי בבקשה בלי רחמים".

תיאוריית העליוניות של אריסטו, רואה בהומור מרכיב מתנשא ושחצני של אדם אחד כלפי הסביבה, תחושת עליונות שבאה לבטא כעס או תסכול. בדיחות עדתיות אגב באות משם- מההתנשאות והקטנת הזולת השונה, לרוב נבנה ההומור הזה ע"י סטריאוטיפים ויוצר לכאורה תחושה של "יחד" אבל יש בה יותר זיוף מאשר אמת.

תיאוריית אי ההתאמה מייצרת הומור שחור כדרך של הישרדות. כאשר לאנשים קשה לחיות עם עובדת חיים מסוימת, הם יעשו ממנה צחוק, זו הדרך שלהם לחיות עם החיים שלהם בשלום.

"אני מתה עליו אבל אולי שימות קצת גם הוא...".

אפלטון לא אהב צחוק!

הפילוסופים עוד מימי יוון העתיקה העבירו על הצחוק ביקורת שלילית. אפלטון טען כי הוא מחבל בשליטה העצמית שלנו. אולי זו הסיבה שירשנו רק טרגדיות יווניות ואף לא קומדיה אחת. אם נרד לעומקה של מחשבה זו, הרי מה שאפלטון אומר היא ההגדרה שלנו היום ל"קלות דעת". זו נתפסת כדרך חמקנית לברוח מהתמודדות אמתית עם המציאות. להפכה ללעג, פרסה, אירוניה. ההומור השחור על הקורונה, היה נתפס אצל אפלטון כדרך שמעכבת את ההתייחסות הרצינית שלנו למגפה ואולי אף לתרופה, אבל מי שלא שמר מרחק ולא עטה מסכה, לא עשה את זה בגלל הבדיחות על הקורונה. מדובר בעם ישראל חברים ואף אחד לא יגיד לו כיצד להתנהג.

סנקה- פילוסוף רומאי גרס לעומת אפלטון, כי החיים הם גם סיבה לבכי וגם לצחוק ועדיף לבחור בצחוק.

הידעתם? צוחקים עם הצד השמאלי של המוח!

מסתבר כי החלק השמאלי של המוח (החיצוני) הוא זה שמאפשר לנו להבין הומור. אם נתאר את הפיזיקה של המוח כאשר אנו שומעים בדיחה, אז היא מתחילה מהצד השמאלי הזה, מכניסה לפעולה את המערכת הלימבית (עיבוד הרגשות) והאמיגדלה (אחראית על זיכרון לטווח קצר) היא זו ששולחת לנו אותות ומזכירה לנו שאנו משועשעים וכדאי שנתחיל לצחוק. אז מתרחש דבר מה נוסף: הקורטיזול והאדרנלין יורדים, והצחוק משחרר הורמוני אנדרופינים ודופמין. אלה מייצרים אצלנו אפקט חיובי.

במחקר שנערך באוניברסיטה הנורווגית למדעים, ועקב במשך שנים רבות אחר חצי מיליון תושבים  עלה כי ההומור האריך את חייהם של הצוחקים ב-20%. שווה!

בבית החולים רוברט בוש בשטוטגארט נעשה מחקר עם חולי לב, ממנו עלה כי צחוק הוריד אצלם בוודאות את רמות הלחץ. מחקר נוסף אשר פורסם ב-   Psychological Psychology Bulletin עם חולי פיברומיאלגיה ואנשים שהיו בתופת של ה-11 בספטמבר דיווח על תחושת הקלה ותמיכה רחבה מצד המשתתפים.

במחלקות האונקולוגיה והילדים בבתי החולים בארץ, כבר מזמן רואים יותר ויותר ליצנים רפואיים, אשר עושים עבודת קודש להפחתת הפחד והלחץ אצל המטופלים.

מארק טווין אמר "הומור הוא טרגדיה בתוספת של זמן", אז אם צחקנו על הקורונה והיא עוד לא לגמרי מאחורינו, איזה עוד הומור שחור נמציא עד הסוף טוב. קודם שיגיע סוף ואז נכין את ההספד לאלמנת הכתר הצהוב...