יום האישה 2021: מצדיעים לאחיות במדינת ישראל!

הן נמצאות תמיד ליד החולים במשמרות תובעניות של בוקר ולילה. מתמסרות להצלת חיי אדם, עוסקות במקצוע שבלעדיו לא יכול להתקיים שום מרכז רפואי. הן אלה שרואות את המצוקה, הכאבים, החולי והמוות לנגד עיניהן. הן אלה שעושות הכל כדי לרפא את הגוף והנפש בטיפול רפואי ובמילה טובה וחום אנושי. הרבה פעמים, הן האחרונות העדות לנשימותיהם האחרונות של חולים. אלה הן המלאכיות בלבן.

את יום האישה המתקיים היום, אנחנו מקדישים לאחיות והאחים בכל המרפאות ובתי החולים בארץ, הניצבים היום בחזית המלחמה על חייהם של חולי הקורונה. ד"ר שושי גולדברג, ראש מנהל הסיעוד במשרד הבריאות: "המגפה שיקפה את המסירות, ההתגייסות וההקרבה של האחיות והאחים בכל בתי החולים, תוך שהם מתאימים עצמם לתנאי העבודה הקשים עם הביגוד והציוד הממוגן. בשיא גלי הקורונה הם עבדו בעומס במשמרת של 12 שעות, כאשר זו פעם ראשונה שהצוותים הרפואיים עצמם נדרשים להיזהר ויחד עם זאת להמשיך ולעזור למטופלים".

מקצוע עם שליחות והקרבה- ידע רחב וקבלת החלטות אקוטיות

ד"ר גולדברג האם את חושבת שכל האחים והאחיות מרגישים שליחות?

"אין ספק שזה מקצוע שיש בו הרבה מתחושת השליחות וההקרבה, אחרת אי אפשר לשרוד אותו, אבל זה לא רק חמלה ואמפטיה אלא גם מקצוע רחב אופקים ומגוון. זה מקצוע יפה, האחות המודרנית של היום מתמודדת ובמיוחד במגפה, עם מצבים מורכבים, תהליכי קבלת החלטות, שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לצד התמקצעות בתחומים רפואיים שונים".

מתוך 75,000 אחיות בארץ - 14% הנם גברים. מקצוע הסיעוד נלמד היום בכ-26 מוסדות להכשרת אחיות במסלולים אקדמאיים. משך הלימוד הוא 4 שנים. השנה סיימו 1200 אחים ואחיות חדשים את הלימודים, והחלו ללמוד 4,500 סטודנטים חדשים. יש עלייה מובהקת של הביקוש למקצוע. כמו שאומרת ד"ר גולדברג, זה לא רק מקצוע של חמלה ואמפטיה, אבל בלעדיהם אי אפשר. מדובר על טיפול יום יומי באנשים במצבים קשים. כואבים, דואגים, סובלים. אי אפשר לעשות את זה בלי רצון גדול לעזור, בלי תחושת אנושיות ואחריות כלפי המטופלים, בלי הזדהות כאדם לאדם ובמיוחד נוכח המגפה.

מטיבה לתאר את תחושותיה האחות לינה אחמד, ממחלקת קורונה ק' בבית החולים שיבא:

"אני לינא אחמד אחות פנימאית גאה! אני בוכה מאחורי הקלעים, אני אמורה לרפא, אבל אני גם מפחדת. אני מפחדת ללכת לעבודה! זה כמו מלחמת עולם והאויב לא נראה לעין". במאי 2020 כתבה האחות לינה אחמד בביטאון האחות בישראל טור על עבודתה במחלקת הקורונה:

"אנו עובדות מסביב לשעון 12 שעות ברצף. זה כמו מלחמת עולם, אבל היא לא ניתנת ללחימה בנשק מסורתי כי האויב לא נראה לעין. אני בדרך כלל אדם שמח,  מפטפט ומתבדח עם כולם, אבל עכשיו יש ימים שאני מוצאת את עצמי בוכה מאחורי הקלעים. מה שאנחנו חווים אינה שפעת רגילה, אנחנו מול מצב חירום בריאותי. נכון שאני אחות שאמורה לרפא אבל גם אני מפחדת. אני מפחדת ללכת לעבודה, אני מפחדת מכיוון שהמסכה עלולה לא לכסות את כל הפנים שלי, אני מפחדת לגעת בפניי בטעות עם הכפפות המלוכלכות או לשכוח את סדר ההתפשטות מהמיגון. אומנם פיזית אני עייפה כי אני פחות ישנה, פחות אוכלת ופחות נפגשת עם המשפחה, אולם העייפות האמתית היא נפשית ואני כבר משתוקקת לחזור לשגרת הטיפול "הרגילה" במטופלים.

קשה לי נפשית לראות את המטופלים מתדרדרים תוך דקות, מטופלים שעד לפני רגע דיברו איתי מאחורי המיגון. קשה לי לא לגעת בהם כשם שאני רגילה לגעת בהם, ללחוץ להם יד בלי כפפות, לשבת מולם כמה שאני רוצה ואפילו לתת להם חיבוק ענק. הטיפול בחולי קורונה כל כך רחוק מהטיפול השגרתי שלנו שאליו אנו מורגלים. אני מעניקה קצת יותר תשומת לב ועידוד נפשי למטופלים בחדר טיפול מוגבר, משום שהם עלולים להתדרדר בכל רגע נתון. חשוב לי מאוד שיראו אותי ויחייכו אליי, כי זו אני שעומדת לצדם. אני רוצה לומר להם "כן, זאת לינא שלחצה לכם יד ואמרה לכם שאני לידכם".

אני רואה את הכאב של המשפחות ואני מהצד השני בוכה וסובלת. הדמעות זולגות לי על הפנים והן כואבות ושורפות את הצלקות של המסכה, אבל הכאב והצלקת בלבי עמוקים יותר. אני לא מצליחה להתנתק מהמטופלים שלי ודורשת בשלומם גם כאשר אני מגיעה הביתה. אני מותשת פיזית ונפשית, אבל עלי להמשיך. אנשים קוראים לנו גיבורים אבל אנחנו לא גיבורים, אנחנו כאן כדי להציל את כולם. אני אוהבת את העבודה שלי, אני גאה להיות אחות ואני מחכה כבר שננצח את הקורונה, ואז אבכה מתוך שמחה".

בית הספר לאחיות הראשון בארץ- 1918

בית הספר לסיעוד הראשון בארץ הוקם בשנת 1918 ע"י ארגון הנשים הציוניות הדסה ונקרא ע"ש הנרייטה סאלד אשר עמדה בראשו. מטרתו הייתה להכשיר אחיות ולפעול בתחומי הבריאות בארץ ישראל. הוא היה אחד המוסדות המקצועיים הראשונים לנשים בארץ בזמן המנדט הבריטי, אשר תרם לקידום מעמד האישה ובשנת 1975 צורף לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

עד להקמתו לא הוכר מקצוע הסיעוד בארץ ובתקופת הממשל העות'מני לא חייבו את העוסקות בסיעוד בהסמכה כלשהי. את האחיות שעבדו באותה עת תחת הכינוי "אחות רחמניה" או חובשת הכשירו הרופאים בעצמם ופעילותן הייתה מצומצמת.

ד"ר שושי גולדברג:" מקצוע האחות עבר שינוי דרמטי, גם בביקוש של המקצוע, בפרופיל הקידום של האחיות ובקריירה. אין הרבה מקצועות לנשים עם כזה גיוון, ביטוח מקצוע והכשרות. האחות של היום היא עצמאית, עם זכות לקבלת החלטות במתן הטיפול וכל זה כתוצאה מלימודים והכשרות. זה מקצוע שמאפשר לכל אישה להתפתח בו ולבחור את המקום וסוג המשרה המתאימה לה לצד גידול ילדים. בשנים האחרונות גם השכר השתפר מאוד".

מיהי פלורנס נייטינגייל-  "הגברת עם העששית"

מקצוע הסיעוד נולד לפני 200 שנה ע"י פלורנס נייטינגייל, אחות וסופרת אשר שנולדה להוריה הבריטיים, בטיול לטוקסנה ולכן נרשמה בתעודת הלידה שלה כאיטלקייה. היא טיפלה בחיילים פצועים במשל מלחמת קרים וכונתה בפי כל "הגברת עם העששית" משום שנהגה להסתובב בין הפצועים בלילה עם עששית כדי לבדוק את מצבם. וכמו שד"ר איגנץ זמלווייס ההונגרי גילה בשנת 1800 את הקשר בין זיהום ומוות בלידות, כך גילתה האחות נייטינגייל את הקשר בין תמותת פצועים לתנאי תברואה נחותים ותזונה גרועה, מה שהיווה בזמנו גילוי מרעיש וגרם לממשלה הבריטית לשנות את כל הצנרת והתזונה בבתי החולים ואז פחתו אחוזי התמותה.

היא זו שהקימה את בית הספר לסיעוד הראשון בעולם בשנת 1860 בלונדון בבית החולים סנט תומאס אשר הניח את היסודות למקצוע הסיעוד. בתום לימודי הסיעוד שלהם, נשבעים אחים ואחיות רחמניים בכל העולם נשבעים בשבועת נייטינגייל. זו נכתבה בשנת 1893 על ידי מורה לסיעוד מטדרויט בשם ליסטרה גרטר. ביום הולדתה של נייטינגייל ב-12 במאי כל שנה מציינים את יום הסיעוד הבינלאומי.