אובדנות בבני נוער – כל מה שחייבים לדעת
שגרה, קצב חיים תובעני וסטיגמות על גיל ההתבגרות לא תמיד מאפשרים להורים להבחין בכך שהמצוקה של בן הנוער הפרטי שלהם הפכה לאובדנית. שבוע מניעת האובדנות חל בימים אלה ועל רקע הקשיים הרגשיים של בני הנוער בתקופה מתעתעת זו, מסבירה הפסיכולוגית הקלינית לילך קורן מה הם האורות האדומים וכיצד ניתן לעזור לבני נוער במצוקה מסכנת חיים
בכל שנה מתאבדים בישראל עשרות בני נוער ואלפי נסיונות התאבדות, שלא צלחו, לא מדווחים. השגרה, קצב החיים התובעני ואפיוני אישיות מסוימים לא תמיד מאפשרים להורים להבחין בכך שהמצוקה של בן הנוער הפרטי שלהם הפכה לאובדנית. שבוע מניעת האובדנות חל בימים אלה ועל רקע הקשיים הרגשיים של בני הנוער בתקופה מתעתעת זו, הדאגה שלנו ההורים – גוברת. שוחחנו עם לילך קורן, פסיכולוגית קלינית מנתניה, על ההתמודדות הקשה מכל.
"באופן כללי, אובדנות היא מענה לכאב נפשי שהופך להיות ממש בלתי נסבל, משהו שכבר לא ניתן לשאת אותו והמתבגר האובדני מרגיש שזה הפתרון למצוקה הקשה שלו", מסבירה קורן.
מי נמצא בסיכון?
"בדרך כלל אובדנות היא מאפיין חזק מאוד של דיכאון קליני. חשוב להבין שלא מדובר באיזה 'דיכי' או מצב רוח לא טוב, אלא בתופעה לא פשוטה. היא מאפיינת כמובן גם קשיים נפשיים אחרים כמו חרדה, סכיזופרניה, או הפרעות נפשיות אחרות, אבל פעמים רבות היא נובעת מבדידות קשה. הבדידות היא, כמובן, גם תחושה סובייקטיבית, אולם מחקרים רבים מראים כי היא עלולה להוביל לאובדנות".
קורן מוסיפה כי גם אימפולסיביות יכולה להוביל לאובדנות ומציינת כי רוב נסיונות ההתאבדות בקרב בני נוער שמסתיימים במוות הם של בנים. "היחס במקרה זה ביו בנים לבנות הוא פי ארבעה. לגבי נסיונות שלא צלחו כביכול, היחס הוא דווקא הפוך - פי ארבעה בנות מנסות להתאבד. יש לזה כל מיני הסברים אבל חלק משמעותי מזה קשור לקושי לבטא מצוקה ולהיעזר באחר שנובע מציפיות חברתיות מבנים. כשליש מבני הנוער שניסו להתאבד מעידים על כך שהם לא סיפרו לאיש על המחשבות האובדניות שלהם. זה משהו שהרבה פעמים נשמר בסוד ופחות מדובר. מופנמות אם כן, סגירות ובדידות הם גורמי סיכון משמעותיים".
קורן מציינת כי בני נוער שמצויים על הרצף הלהט"בי מועדים גם הם לסיכון, זאת "מסיבות ברורות: תחושת חריגות, קושי בהשתלבות, דחייה חברתית לא רק מבני גילם אלא גם מהחברה שלנו שהיא לא תמיד מספיק סובלנית וכמובן בשל שנאה עצמית. התיאוריה של פרויד מדברת על התאבדות כהפניית תוקפנות כלפי פנים. כלומר, זה איזשהו פתרון – במקום להפנות את התוקפנות החוצה, מפנים אותה כלפי העצמי, עד כדי מוות, כאשר אפשר לראות בדרך פגיעה עצמית ברמות ומסוגים שונים".
איך ניתן לזהות את הסימנים המדאיגים?
"זה נוגע בשאלה כללית של איך לשמר קשר עם בני נוער", אומרת קורן. "המטרה ההתפתחותית של בני הנוער היא לפתח נבדלות, נפרדות ועצמאות. אז יש משהו טבעי במרחק מההורים. מצד שני, כל דבר במידה ותפקיד ההורים הוא לא לאפשר לילד להיעלם אלא להיות עם אצבע על הדופק, לזהות קשיים רגשיים כאלה ואחרים ובמידת הצורך להפנות לטיפול מקצועי".
קורן מסבירה כי צריך לזהות למעשה תסמינים לסבל נפשי. "אובדנות היא פתרון לסבל נפשי, ואנחנו כהורים יכולים להיות ערניים לזה ולא להתבייש לשאול, גם בצורה ישירה, על רצון למות ומחשבות אובדניות. יש כל מיני מיתוסים לגבי זה. הראשון הוא שהשאלה הזו מסוכנת ומכניסה לילד רעיונות לראש, אבל אין עדות מחקרית או קלינית לזה שמישהו נשאל אם הוא רוצה למות והחליט רק בעקבות השאלה שזה רעיון טוב. ההימנעות מהשאלה הזו קשורה בעיקר מ'הפחד לדבר על זה'. המיתוס השני שחשוב להפריך הוא ש'כלב נובח לא נושך'. כלומר, אם הילד מאיים בתכיפות גבוהה כי הוא מתכוון ליטול את חייו, הוא בטח סתם מדבר. גם כאן, יש להיות ערניים לאמירות שמרמזות על ייאוש, על רצון לפגוע בעצמי או על אנשים אחרים שהתאבדו".
קורן מוסיפה כי בקרב נערים מסתגרים, שתמיד מהווים גורם דאגה, הסיכון תלוי מאוד בילד ובאישיות שהיתה לו לפני שהפך למתבגר. "בכל מקרה, צריך לנסות להבין מה עובר עליו. לשם כך אפשר להיעזר בצוות החינוכי שרואה את התלמיד בבית הספר, מכיר אותו ויכול לתת התרשמות לגבי המצב הרגשי שלו. הרבה פעמים המטרה היא לייצר שיחה פתוחה ונטולת שיפוטיות, ולא רק עם נערים שמסתגרים אלא עם בני נוער בכלל, כי שיפוטיות וביקורת עלולות להוביל להסתגרות. אולם, אם מנסים במינונים עדינים לפתח שיחות כאלו ולהתקרב לעולמו של בן הנוער, זה יכול למנוע או להפחית מעט את ההסתגרות של המתבגר. זה לא יחולל שינוי דרמטי, אבל זה לפחות יפתח ערוץ קטן", היא אומרת.
איך מזהים שמצוקה היא אכן אובדנית?
"כדי לזהות מצוקה אובדנית צריך לשאול. שאלה ישירה תזמין תשובה ישירה", מבהירה קורן. "ברגע ששואלים ומזהים שיש מצוקה ממשית ומחשבות אובדניות, יש להיעזר באיש טיפול מוסמך מתחום בריאות הנפש. גם אם הילד יסרב להגיע, אפשר להתחיל בעבודה עם ההורים. יש מטפלים שיודעים לעבוד עם בני נוער ולייצר בעדינות מערכת שתדע לגשת לליבו".
קורן מדגישה כי אם יש מצב של סכנה אמיתית, אם המתבגר מודיע כי הוא מתכוון לעשות ניסיון אובדני, או אם כבר ניסה, יש לפנות למיון פסיכיאטרי בבית החולים הקרוב. "בדיוק כמו שאם ניפול מהאופניים או יהיה לנו כאב חזק נלך למיון, כך יש להיזהר מסטיגמות ואם יש כאב נפשי משמעותי, חשוב לגשת למיון הפסיכיאטרי. זה יכול להציל חיים".
איך נכון לנהל את הסיטואציה?
"פסיכיאטר במיון פסיכיאטרי של אחד מבתי החולים אמר פעם שכשמגיע אליו למיון מתבגר עם מחשבות אובדניות, הוא רגוע. למה? כי עכשיו הוא אמר מה מפריע לו והוא נמצא במעקב. מי שמדאיג אותו הם הנערים שלא מגיעים למיון, הם אלה שנמצאים בסכנה אמיתית.
"חשוב להבין כי מה שמאפיין דיכאון זה ייאוש ותחושת חוסר תקווה, ששום דבר לא יעזור. החשיבה במצבים אובדניים היא מעוותת וכאן ההורים צריכים לקחת אחריות ולחשוב באופן יותר 'נקי'. לזכור כי במצבי אובדנות המחשבה היא מצומצמת, פסימית וצריך כאן מישהו שדואג – הורה, יועצת או אפילו חבר, שישכנע את המתבגר האובדני שיש שיקום ותקווה. גם אם יש בו חלק שמאוד מתנגד לטיפול, קיים מאחור גם חלק אחר, שמאמין שאולי דברים יכולים להיות אחרת. כשמדברים עם נערים שביצעו נסיונות אובדניים, שומעים הרבה שהם היו אמביוולנטיים עד לרגע האחרון. האמביוולנטיות הזו היא חזקה ומופיעה במחקרים. יש קולות פנימיים של בעד ונגד ובטיפול, פעמים רבות יש מטרה להנכיח את המקום הזה שרוצה שינוי, הכרה והבנה.
קורן ממליצה גם במקרה של חשש להפחית גורמי סיכון סביבתיים – סכינים חדות, חומצות רעילות כמו אקונומיקה, כדורים בכמויות, כלי נשק. "מחקרים מראים שאחד הגורמים שהכי מפחיתים אובדנות הוא הגבלת אמצעים. בצה"ל, לפני כעשור, צמצמו משמעותית את האישורים לנשיאת נשק הביתה בחופשות כדי למנוע אובדנות וזה הפחית את נסיונות ההתאבדות ב-75% פשוט כי לא היתה גישה לכלי נשק, כיוון שפעמים רבות הדחף לאובדנות עובר אם אין אמצעי, וגם כאן מתבטאת האמביוולנטיות".
יום מניעת האובדנות מזכיר לנו, ההורים, לפקוח עיניים ולהיות מודעים למצוקות הרגשיות של ילדינו, לנסות להתקרב אליהם ולהסיר כל סכנה מדרכם.
