מצוקת ילדים בצל מגיפת הקורונה
מגיפת הקורונה ערערה את שגרת החיים והטלטלה לא פסחה על הילדים ובני הנוער שסבלו מתקופות ממושכות של למידה מרחוק, מהשפעת הקושי הכלכלי והרגשי של הוריהם ונאלצו לעתים להתמודד גם עם מוות מפתיע של קרוב משפחה אהוב. כיצד ניתן לשכך את הקושי לילדים ומה הם סימני המצוקה? על כך בכתבה הבאה
משבר הקורונה שינה לרבים מאיתנו את החיים כפי שהכרנו אותם וערער את היסודות עליהם התבסס קיומנו. חלקים גדולים מהאוכלוסיה סבלו ועודם סובלים מפגיעה כלכלית, מבדידות ומהיבטי השינוי בשגרה. הטלטלה לא פסחה על הילדים ובני הנוער שסבלו מתקופות ממושכות של למידה מרחוק, מהשפעת הקושי הכלכלי או רגשי של ההורים ואף ממוות מפתיע של קרוב משפחה. יום הילד הבינלאומי הוא הזדמנות לבחון את ההשפעה הרגשית של מגיפת הקורונה על ילדינו. עומרי וייס, פסיכולוג קליני מומחה, המטפל בחרדות, דיכאון, משברי חיים וזהות, ופועל באזור עמק יזרעאל, מסביר ממה נובעות המצוקות הרגשיות, מה הם התסמינים ומה הן דרכי ההתמודדות.
כיצד מתפתחת חרדה אצל ילדים?
"הקושי העיקרי עם מגיפת הקורונה הוא אי הוודאות, בטח אצל ילדים. עיקר ההתמודדות הוא מול החרדה המתפתחת אל מול איום חדש שאנחנו עדיין לומדים אותו. הנוסחה היא שככל שאי הוודאות גוברת, כך תחושת השליטה על המציאות שלנו נשמטת והחרדה גדלה", מסביר וייס ומרחיב על ההבדל בין פחד לחרדה.
"פחד מתפתח מול איום שאפשר למקד אותו סביב אובייקט מסוים – למשל פחד מטיסות או בעלי חיים מסוימים. חרדה היא בעצם פחד אמורפי, היא מחפשת כתובת אבל אין לה נמען. הבעיה אצל ילדים, שהם נחשפים לשברי מידע בתוך אי הוודאות הכללית, ואז כשמסך הטלוויזיה פתוח בבית ויש איזה שבריר מידע על המחלה או תופעות מסוימות, הילדים גולשים בדמיון שלהם אל תרחישי אימה.
"ילדים יותר אגוצנטריים וחווים את העולם כסובב סביבם. התפתחותית זה חשוב, אבל במקרה הזה, כשהם שומעים שאפשר למות מהנגיף, או שיש תופעות ארוכות טווח בקרב ילדים שחלו, הם עלולים לחשוב שהם יכולים להידבק ולמות. לכן, נחוץ תיווך של מבוגר וחשוב שהוא יהיה הולם ומותאם לגיל וגם לבשלות הרגשית של הילד, בשפה פשוטה, ישירה ואופטימית", מסביר וייס.
כיצד מזהים מצוקה?
"חשוב לשים לב לשינויים התנהגותיים שאינם מובנים מאליהם", אמר וייס. "חרדה גבוהה לאורך זמן תייצר שינוי בהתנהגות. לכן, דברים שנראים מוזרים ואינם אופייניים לילד מבחינה התנהגותית צריכים לעורר את תשומת הלב של ההורים. השינויים יכולים להיות בנטייה להימנעות: למשל, הילד לא ירצה לצאת מהבית, או לא מעוניין להיפגש עם חברים. אם מדובר בילד חברותי, זה תמרור שצריך לשים לב אליו".
וייס מוסיף כי פעמים רבות סימפטומים של חרדה באים לידי ביטוי בתזונה. "מה נכנס לגוף, מה יוצא ממנו - חרדה סביב הגוף באופן כללי. כדאי לשים לב גם להרגלי השינה של הילד ולשינויים בהם. אם הילד מתעורר מסיוטים או לא נרדם זה עלול להיות סימן למצוקה. בנוסף, אם כל גירוי מכניס אותו לאי שקט וסף העצבנות שלו יורד, יש להתייחס לזה". וייס מוסיף כי אם תסמיני המצוקה נמשכים לאורך זמן, כדאי לשקול לפנות לעזרה ולהתערבות של איש מקצוע.
מה יכולים ההורים לעשות כדי לסייע לילד שמסתגר?
"מה שאפשר לעשות הוא לגשת לילד ולנסות להבין אותו, לדובב אותו כדי להבין מה מצבו ולשים בצד עקרונות של חינוך ובוודאי כעס ועונשים כי טקטית, זה פשוט לא עובד. בנוסף, יש לאסוף את האינפורמציה ממורים, גננות וגורמים במסגרות שונות כדי לספק תמונה ברורה ולהתייעץ עימם במקרה הצורך.
"צריך להבין את הרקע במצב של הסתגרות, היא לא נגרמת בהכרח בגלל הקורונה, אולי יש לכך סיבה אחרת. הסתגרות שנמשכת לאורך זמן מבטאת מצוקה ואם היא לא נפתרת, כדאי לעודד את הילד להגיע לטיפול".
כיצד השפיעה הלמידה מרחוק?
"הלמידה מרחוק יצרה חסר של כישורי חיים שמאד חיוניים לילדים בגילאים האלה. תחרות, אינטראקציות חברתיות משותפות, פתרונות משותפים. בבית ספר לומדים, אבל פיתוח כישורי החיים בסביבה הזו לא פחות חשוב. שם מתרגלים התמודדות עם הפסד, הצלחה, כשלונות, התמודדות עם ריב ואפילו איך הולכים מכות. כל זה נמנע מהם ועלול לפגוע בכישורי החיים הבסיסיים".
כיצד יכולים הורים למתן את המצוקה?
"הילד הוא כמו תמונת ראי של ההורים וככל שההורים נכנסים ללחץ – לא רק בגלל חרדה אלא גם בגלל סיבות מציאותיות כמו קושי כלכלי, אובדן או מחלה – ההשפעה על הילד תהיה גדולה יותר. ככל שההורים יגיבו לזה יותר, כך גם הילד יגיב לזה. יש צורך להסתגל לשינויים ולייצר קו הבחנה בין האופן שבו ההורים חווים את זה לבין התיווך לילד. עדיף שלא להעמיס עליו את המצוקה". וייס מסביר כי הדרך לעשות את זה היא לא להעמיס בפרטים. "לומר למשל, 'השבוע לא נלך למסעדה', במקום 'לא נלך למסעדה כי אבא איבד את הפרנסה שלו ואין לנו כסף יותר'. less is more במקרה הזה".
וייס מסביר כי חשוב להסתגל לשינויים ולמרות הקושי, להיגמל מהרגלים מסוימים ולפתח חדשים שמתאימים למצב. "ככל שהסביבה המבוגרת מצליחה להסתגל לשינויים באופן גמיש ולא להיכנס לחוויה של קטסטרופליות, כך יקל על הילד להתמודד".
כיצד מתווכים לילד אובדן של קרוב משפחה מהקורונה?
"אובדן הוא משבר קשה להכלה למשפחה הבוגרת ובטח שלילד. גם פה, יש תמונת ראי. לפעמים הורים חושבים לא לשתף את הילד או שהילד לא שם לב, אבל הוא קולט, גם אם לא את הכל. מצב כזה דווקא יכול להזיק יותר כי הוא נזרק לדמיונות. גם אם אין לו את הכלים הרגשיים והקוגניטיביים להבין עד הסוף, הוא יכול לפנטז כל מיני דברים. לכן, מומלץ לא להימנע מלדבר על האובדן אלא לתווך אותו לפי רמת הבשלות הרגשית של הילד.
"כדאי להימנע מתיאורים כמו 'סבא עכשיו בשמיים והוא יחזור' כיוון שזה מערער את בוחן המציאות והילד עלול לפתח תפישה לפיה המת עדיין קיים. הורים נוהגים כך כיוון שהם מנסים להגן על הילד אבל על פי רוב, ילדים מתגברים על אבל ואובדן שהם חלק מהחיים ויש להם את הכלים להתמודד עם סופיות בלי התערבות. כדאי לכן להעביר את המסר שהמוות הוא עניין סופי, אבל אנחנו זוכרים את קרוב המשפחה שנפטר ומדברים איתו בלב".
וייס מבקש להדגיש: "ילדים יכולים להחזיק דאגה במקום המבוגרים. יכולה להיווצר דינמיקה לפיה המבוגרים נכנסים להכחשה, למשל בשל אובדן, ולהתנהג כאילו דבר לא קרה. הילד יכול לקלוט את זה ולהחזיק במקומם את הדאגה ואז אפשר לראות מצב שבו ההורים מתנהגים כביכול כרגיל, אבל אצל הילד יתחילו הפרעות ובעיות. אלו דינמיקות מאד עדינות, שמי שבתוך הקבוצה יתקשה לשים אליהן לב. הימנעות מסיטואציה כזו היא חשובה ותלויה ביכולת של המבוגר והסביבה להכיל את החרדה. ככל שיצליחו לעכל ולעבד את החרדה שלהם, כך יוכלו לתווך את המציאות לילד בצורה מווסתת יותר".
תקופת הקורונה חושפת אותנו, מבוגרים וילדים כאחד, לאיום חדש עם המון אי ודאות שמעוררת חרדה. חשוב לתווך לילדים ברגישות את המצב הכללי והמשפחתי ולשים לב לתסמיני המצוקה אצלם. במידה שהם נמשכים זמן ממושך, מומלץ לפנות לייעוץ עם גורם מקצועי – יועצת בית הספר, פסיכולוג ולקווי תמיכה נפשית.
