מוות בעריסה - ראיון מיוחד עם אמא שאיבדה את בנה. האם וכיצד ניתן להיזהר?

עיקרי הכתבה:

• תסמונת מוות בעריסה יכולה לפגוע בעיקר בתינוקות עם משקל גוף נמוך או עקב תנאי חיצוניים, וכדאי להבין איך לשפר את התנאים שלהם כדי למנוע את האסון הבא.
• תסמונת בעריסה יכולה להתרחש גם אצל תינוקות בריאים, במשקל תקין, שהושכבו על הגב, ינקו ושהו בחדר מאוורר.
• קיימות קהילת אמהות ועמותות למען הורים שאיבדו את התינוק שלהם בעקבות תסמונת מוות בעריסה. אם אתם זקוקים לייעוץ, אל תהססו לפנות אליהן.
  ___________________________________________

אין דבר עצוב יותר מתינוק חייכן ובריא שהולך לישון ופשוט לא מתעורר. לרוע המזל, אנחנו ככל הנראה לא לגמרי יודעים ממה נגרם מוות בעריסה אם כי כבר ידועים מספר גורמים שיכולים לעזור למניעת מוות בעריסה: הימנעות מחימום יתר של חדר המגורים, לא להשכיב את התינוק על הבטן, לנסות שימוש במוצץ, לערוך בדיקות במהלך ההריון ולא להשכיב את התינוק במיטה עם ההורים. יש גורמים מולדים לתסמונת שלא ניתן לשלוט בהם כמו משקל תינוק נמוך מדי, או תינוק שנולד עם בעיות נשימה.

למרות כל זאת, יש לא מעט תינוקות שנפטרים מתסמונת מוות בעריסה בחודשים הראשונים לחייהם, למרות שאין להם שום בעיה רפואית ולמרות שההורים שלהם מקפידים על כל הכללים: שינה על הבטן, אוורור החדר ועוד.

שירן אבקסיס, אמא לרום בן 7.5 שנים, איבדה את בנה יהונתן כשהיה בן 4.5 חודשים, בעת ששהה אצל המטפלת, במה שהוגדר כמוות בעריסה. בשבעה של בנה, שירן נדהמה לגלות שאמהות לילדים שנפטרו בעריסה, שפנו אליה באמצעות הרשתות החברתיות, לא מכירות זו את זו. ערב לפני הקימה מהשבעה היא פתחה קהילה תומכת לאמהות שכולות והפכה למטפלת ייעודית בתחום.

אחד הדברים הקשים בתסמונת מוות בעריסה, זה שלא תמיד ניתן למנוע אותה מראש. למשל, יהונתן ז"ל, בנה של שירן, לא ענה על אף אחד מהקריטריונים הידועים כגורמי סיכון.

"אני יודעת שהוא היה על הגב", אומרת שירן, "החלון היה קצת פתוח אז היה אוויר, לא היו צעצועים בעריסה. הוא היה במשקל תקין, בריא - הכל היה באמת כפי שהוא אמור להיות".

שירן מספרת על יהונתן, כי "בניגוד ללידה של רום, הבן הבכור, שנולד בעזרת טיפולי פוריות, דווקא יהונתן נולד באופן טבעי, לא מתוכנן אפילו. הכל היה תקין ורגיל, גם הלידה היתה טובה, עבורו ועבורי גם, שונה מהלידה של רום שהיתה קשה מאוד. הכל היה פרפקט, אהבתי אותו מההתחלה, הוא נולד גדול ובריא – 4.155 ק"ג, וגם ינק. כל גורמי הסיכון לא התקיימו".

שירן ובנה יהונתן. צילום: פרטי

האם בכלל חששת מתסמונת מוות בעריסה?

"היה לנו בייביסנס והוא היה בליווי התפתחותי כתינוק. מן הסתם זה משהו שעולה אבל לא ברמה של חשש. הוא היה אדם בדמות תינוק. הכל היה נורמלי אבל אינטנסיבי, ואני רציתי לחזור לעבוד. היה לי עסק בתחום האופנה - מותג משלי. מצאנו מטפלת שהיתה המטפלת של האחיין שלי והכרנו אותה היטב".

שירן משחזרת את יום האסון: "אני זוכרת שרבנו בבוקר, אני ובעלי דאז. הוא לקח את הבן הגדול לגן ואני יצאתי עם יהונתן למטפלת. כל הדרך הוא הסתכל מעבר לחלון ושאלתי אותו כמה פעמים, 'על מי אתה מסתכל ככה?'. הגעתי למטפלת בשעה תשע. זה היה היום השני של יהונתן אצלה. נתתי לה את יהונתן ואת הדברים שלו. היה איזה רגע שהיא החזיקה אותו והוא הסתכל עלי במין מבט חודר, לא אופייני לתינוק. היא אמרה לי, 'תגידי לו שלום', וכשהסתובבתי ללכת הרגשתי שמשהו חסר לי".

בדיעבד, הרגשת משהו?

"אני לא לוקחת את זה למקום שהייתי צריכה לדעת. גם אין לי בכלל טענות כלפי המטפלת - זה היה יכול לקרות בהמון מקומות אחרים. אני יכולה להגיד מהמקום של העולם הטיפולי, שסביב חוויות טראומתיות יש את נקודת האיקס, שבה כאילו יש לנו תחושה מוקדמת, משהו שחשבנו שאולי יקרה. אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שקרה. כן, היתה לי חוויה של חוסר בגוף, שהיום מוצמדת לחוויית החוסר שהוא לא פה".

שירן נסעה חזרה לביתה. "בבניין שגרנו בו היתה לי שכנה וחברה שעשתה ציפורניים, בקומה 15. כשחיכיתי לתורי, שלחתי למטפלת הודעה ושאלתי אם הכל בסדר, סתם כי רציתי לדעת שהוא אכל ונרדם. לקח לה הרבה זמן לענות, ואז קיבלתי ממנה הודעה שהכל בסדר והוא נרדם. תשע דקות לאחר מכן, כשכבר הייתי בדרכי למעלית, פתאום הטלפון צלצל.

"אני זוכרת ששאלתי את עצמי מה כבר יכול היה לקרות בתשע הדקות האלו, אבל לא לקחתי את זה למקום חרדתי של 'או מיי גוד, בטח קרה משהו!'. עניתי לטלפון ושמעתי אותה צועקת שאני פשוט חייבת לבוא, שמשהו קרה ליהונתן, שיש לו פליטה בפה. לא הבנתי על מה היא מדברת, היא ניסתה להסביר לי אבל הכל היה מאוד כאוטי והיא ממש צעקה ואני לא הבנתי. מן הסתם גם אני הייתי בסערת רגשות שמשהו קרה לו".

מה חשבת שאולי קרה?

"פשוט נכנסתי למעלית ואני זוכרת שהסתכלתי על עצמי במראה, שמתי את הידיים על הפנים, ואמרתי לעצמי, 'שירן, יהיה בסדר. את תראי עכשיו מלא אמבולנסים ואת תראי אותו בוכה מאוד, אבל יהיה בסדר'. וניסיתי לדמיין לעצמי את התמונה של איך זה נראה, שיש מלא אמבולנסים והוא יהיה בטיפול של פראמדיק. נכנסתי למין דיבור פנימי כזה של יהיה בסדר. נסעתי למטפלת, הנסיעה הכי קשה שהיתה לי בחיים. צלצלתי לבעלי וסיפרתי לו שקרה משהו ליהונתן ויגיע מיד למטפלת. אחר כך צלצלתי למכבי אש בטעות, במקום למד"א, והם העבירו אותי למד"א שכבר ידעו היטב על המקרה כמובן".

בדיעבד, כשהמטפלת צלצלה אל שירן, זה היה אחרי שכבר הזמינה את הפראמדיקים. "דיברתי עם מד"א, והם לא אומרים לי שום דבר, רק שיש שם אנשים ואני צריכה לנסוע בצורה רגועה. הפראמדיק לא אמר לי 'תהיי רגועה', רק 'תנהגי בצורה רגועה ובטוחה', ואני בפחד אימים נוסעת תוך כדי צרחות ולא יודעת איך הגוף מתפקד, אני צורחת לו, 'רק תגיד לי' והוא אומר לי שהוא לא יכול להגיד לי".

ואכן, כששירן הגיעה לביתה של המטפלת, במקום נכחו כוחות ההצלה כפי שדמיינה בראשה. "ניידות ואמבולנס, כל הסוגים – טנדר, אופנועים, אמבולנס רגיל, לבן, כתום, כל הצי. עברתי מכונית מכונית כדי לראות איפה הוא, העפתי את הכפכפים וטסתי למעלה שלוש קומות. הדלת היתה פתוחה, נכנסתי ואני רואה את יהונתן על השולחן, מלא פראמדיקים סביבו. התגובה הראשונית שלי היתה צעקה. אני זוכרת שאחד השוטרים משך אותי לכיוון המטבח ושם ראיתי את המטפלת בפינה, יושבת ורועדת, מאוד נסערת ובוכה. ואני לא מבינה מה היא אומרת, אני לא מבינה מה קרה.

"כל הזמן אמרתי לשוטר אני רוצה לצאת, הוא צריך לראות אותי, הוא צריך לדעת שאני פה. השוטר אמר שאני לא יכולה לצאת ככה לסלון כשאני בסערה. הסתובבתי לקיר, הנחתי את הידיים על הקיר ואספתי את עצמי. אמרתי לעצמי 'שירן, תתאפסי על עצמך' וברגע אחד מנגנון ההגנה שלי נכנס לפעולה. הסתובבתי אליו ואמרתי לו, 'אני רגועה, עכשיו תיתן לי לצאת'".

"המשפט הזה של 'שירן, תתאפסי על עצמך', זה משפט שאני מכירה מהעבר, אני מכירה את הדיבור הפנימי הזה. ואז איציק בעלי דאז הגיע, ואני זוכרת שישבנו על הרצפה, והפראמדיקיות לידי שואלות אותי שאלות כמו האם הוא לקח תרופות, כל מיני שאלות. אבל הוא היה בריא, יהונתן, הכל היה בסדר איתו. ישבנו עוד שלושת רבעי שעה, היתה לי בחילה נוראית וכל הזמן אמרתי לפראמדיקית שהיא חייבת להביא לי משהו, כי אם לא, היא תצטרך לנהל שני אירועים. כל הזמן שרתי לו ודיברתי אליו, ומרחתי לו קצת חלב אם על האף. הוא לא פקח עיניים, אבל כל פעם הצליחו להחזיר לו את הדופק. חזר וירד, חזר וירד. כל האירוע המטורף הזה ארך שבע שעות, ואז הודיעו שלוקחים אותו לבית חולים".

וכל הזמן הזה, נותנים לך איזושהי תקווה?

"לא, הם לא מדברים. יש בעיקר הלם טוטאלי. ירדנו איתו למטה. אני נשארתי איתו באמבולנס - רק אחד מאיתנו היה רשאי להישאר איתו. איציק נסע עם הפראמדיקים לבית החולים מאיר. באמבולנס שוב ירד לו הדופק ועשו לו החייאה. בשל המצב הוחלט לשנות את היעד ולנסוע לבית חולים לניאדו, הקרוב יותר, למרות שאין שם טיפול נמרץ, רק חדר טראומה.

"אנחנו מגיעים עם האמבולנס לחדר טראומה. יש שם אנשים ששברו את היד, שקרו להם כל מיני דברים רגילים, וביניהם ילד שעומד למות. הייתי שם לבד כי איציק והפראמדיקים לא עודכנו בזמן על שינוי היעד.

"הגיעה אלי עובדת סוציאלית. מצד אחד אני מתפקדת ומצד שני הגוף נכנס למצב דיסוציאטיבי - ניתוק בין הגוף לנפש. אני רואה שהאצבעות שלי מתחילות להכחיל, והיו לי כאלה כמו רגעים של איבוד הכרה. הגוף לא מקושר לחוויה שאת חווה - סוג של מנגנון הגנה, וכל הזמן הזה אני צריכה לדבר, לתת מספר תעודת זהות של הילד, להסביר מה קרה לו.

"אני זוכרת שהכינו לי מין תה מגעיל עם המון סוכר להעלות לי את הסוכר בגוף, וישבתי שם על כיסא. אני כן זוכרת שכשהגענו לחדר טראומה - אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי - שמתי את הטלפון על הקלטה וזרקתי אותו פנימה לתוך החדר, על הרצפה. אז יש הקלטה שלמה, של 20 דקות,  שמתארת את כל מה שקרה שם, עד שמישהו קלט שהטלפון שלי שם. שומעים צפצופים של המכשירים ואותי אומרת לעצמי, 'שירן תתאפסי על עצמך, הכל יהיה בסדר'. שם עוד חשבתי שיכול להיות בסדר. עוד הייתי באמונה שהוא ייצא מזה. ככל שהשעות התקדמו לעבר המוות שלו, האמונה שלי הלכה וגדלה.

איך התנהג הצוות הרפואי?

"אני זוכרת שהרופאה היתה מאוד קרה אלינו ומאוד לא נחמדה. לא הבנתי למה היא מתנהגת אלי ככה, אבל בשלב של החלפת משמרות היא באה אלי וחיבקה אותי עם דמעות בעיניים, והבנתי באותו רגע שהיא היתה חייבת להחזיק את עצמה כל הזמן הזה. אני זוכרת שבקושי הצלחתי ללכת. הגוף מפורק לחלוטין. אין אנרגיה, אין מאיפה להרים. ואז, אני לא זוכרת בדיוק מתי, אמרתי שאנחנו חייבים לצאת משם ולהגיע לבית חולים אחר לטיפול נמרץ. הוחלט להעביר אותו לתל השומר. לא יכולנו לנסוע איתו באמבולנס ויצאנו במונית לפניו. זה היה יום השואה, יום חמישי אחרי הצהריים, פקקים איומים. ישבנו וחיכינו לו, בידיעה שהוא אולי לא ישרוד את הנסיעה, ואף אחד לא מוסר מידע".

יהונתן הגיע ליחידת טיפול נמרץ ילדים במרכז הרפואי שיבא בשעה 16:25. שירן ממשיכה לשחזר: "מיד הביאו רופאה בשם מרינה, והכניסו אותנו לחדר טיפול נמרץ ילדים. היה הורה אחד שניסה לעודד אותנו, ועוד אמא אחת שאחר כך גם יצרה איתי קשר בפייסבוק, אבל די היינו שם לבד עד חמש דקות לשש, שזו השעה שהוא מת. הרופא יצא שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא אמר שהמצב קריטי ואנחנו צריכים להתכונן לנורא מכל".

האמנת לו?

"לא. אני אמרתי לו, אתה לא מבין, אתה צריך להיות באמונה שהכל יסתדר,. ואז הוא חזר שוב ואמר שיהונתן הצליח להחזיר דופק ולנשום, אבל אמר שגם אם הוא יחזור, זה לא יהיה הילד שהכרנו. הוא לא אמר במפורש אבל התכוון שיש פגיעה מוחית רצינית עקב כל כך הרבה שעות בלי חמצן למוח. אני זוכרת שלרגע היתה לי הבלחה של מודעת אבל, אני לא יודעת מאיפה זה הגיע אבל ממש מחקתי את זה עם היד. ואז הוא יצא שוב ואמר שהוא מצטער אבל יהונתן לא שרד.

יהונתן ז"ל. צילום: פרטי

"אני זוכרת שאיציק ישר בכה ואני אמרתי לרופא, 'לא, על מה אתה מדבר? אתה בכלל לא יודע'. ואז הסתכלתי עליו, על איציק ועל העובדת הסוציאלית, והבנתי שהתגובה שלי בכלל לא מותאמת לסיטואציה. אני חושבת שאז, לרגע אחד, הבנתי מה אמרו לי. אני זוכרת שכולם הלכו. אני לא יודעת למה הם השאירו אותנו לבד. דיברנו בינינו והחלטנו שאנחנו רוצים לתרום את האיברים שלו. לי ולאיציק יש כרטיסי אדי. ההחלטה לתרום את האיברים מבחינתי היא לא החלטה רדיקלית. בסופו של דבר, כשהגוף מת לא נשאר כלום ואין סיבה לא להציל חיים אחרים.

"נכנסה אחות ואמרנו לה, אנחנו רוצים לתרום את האיברים שלו. אני זוכרת את העיניים שלהם, הם היו בהלם. הם לא ידעו איך להתמודד עם דבר מהסיטואציה".

איך המשפחה שלכם הגיבה לאסון הנורא?

"יידענו את אמא שלי רק בשעה שלוש, כשהיה צריך להוציא את רום מהגן. אבא שלי גר בחו"ל, ואחותי בדיוק באותו יום טסה לחו"ל והיתה צריכה לחזור חזרה. הם הגיעו בלילה. לא חשבתי במהלך היום על זה שאולי צריך לעדכן אותם, שאולי הם יצטרכו למצוא טיסה לישראל. לא חשבתי על זה בכלל. הייתי עסוקה רק ביהונתן".

"קיבלתי גם אש"

הנושא של מוות בעריסה כואב במיוחד עקב העובדה שעד היום לא לגמרי ברור מה הן הסיבות להיתכנות של אסון כזה. במקרה של שירן, נוסף לאסון הכבד שלה, הוטחה בה גם ביקורת לא צפויה.

"הייתי מוכרת ברשת החברתית. היה לי מותג וקהילת פייסבוק של סטיילינג לאמהות ואני בעצמי חברה בהמון קהילות נשים מוכרות", היא מספרת. "ברגע שזה קרה והתפרסם, אנשים התחילו לשאול אותי איך זה קרה, ושאלו אם זה קשור לחיסוני השגרה לתינוקות. כל הזמן היו דיבורים סביב העניין הזה, אפילו בלוויה עצמה שמעתי דברים שכביכול קרו לו. אז חודש וחצי אחרי שהוא נפטר פרסמתי שזה לא בגלל שהוא נחנק מפירות ולא בגלל חיסוני השגרה של התינוקות, ולא בגלל שום סיבה שאנשים חשבו. בתגובה היו אנשים שטענו שאני לא אחראית, שלא חיסנתי אותו מספיק, וחטפתי אש".

שירן מדגישה: "המוות של יהונתן לא היה קשור לחיסונים או לשום דבר דומה. אני חושבת שמה שקרה, זה שהנשמה שלו החליטה שהיא רוצה לעבור, והיא קיבלה את התיקון שלה ואת הלמידה שלה פה, וזאת היתה הבחירה שלו ואני מכבדת את הבחירה שלו. אין לנו דרך לדעת מה היה קורה 'אם'. זאת המציאות. אני לא עסוקה במחשבות 'מה אם' ולמה. אלו מחשבות שלא מקדמות לשום מקום. בחירות של נשמה זה משהו שבני אדם לא מבינים".

מוות בעריסה - סטטיסטיקה עדכנית

נתונים עדכניים שפרסם אתר משרד הבריאות מעלים את הנתונים הבאים: 45 תינוקות מתים בכל שנה בישראל מתסמונת מוות בעריסה. 87% מתוך כל המקרים האלה קורים עד גיל חצי שנה, וכמחצית מהמקרים מתרחשים בחודשי החורף – מינואר עד מרץ.

השכיבו את התינוק על הגב. צילום: שאטרסטוק

מה ניתן לעשות כדי להימנע מתסמונת מוות בעריסה?

במשרד הבריאות ממליצים לנקוט בפעולות הבאות:

• השכבת התינוק על הגב, מאחר שהשכבה על הבטן עלולה לגרום לו להיחנק.
• אוורור החדר - יש לא מעט דברים בבית שפולטים גז ורעלים שעבורנו הם אינם מזיקים, כמו מזגן או מכשירי חשמל מסוימים, אבל עבור התינוק הם מסוכנים. לכן, האוורור הוא חובה גם בחורף.
• סביבה בטוחה במיטה – בלי צעצועים שיכולים ליפול על התינוק ולגרום לו חנק.
• לבוש קליל בהתאם לעונה, להימנע מביגוד חם מדי.
• הימנעות מחימום יתר של החדר – לא יותר מ-23 מעלות.
• הימנעות מהרדמת התינוק במיטת ההורים, שכן הוא עלול להיתקע עם פניו מתחת למבוגר או מתחת לשמיכה.
• לא לעשן בהריון ולא לעשן בבית בכלל.
• השתדלו להניק – חלב אם עוזר למנוע מחלות של מערכת הנשימה.
• מוצץ מפתח את מערכת הנשימה והלעיסה. כדאי להרגיל את התינוק מגיל צעיר למוצץ, אך לא לחבר אותו בשרשרת לבגד שלו.

אם אתם רוצים לדבר ולשוחח עם מומחים בתחום מניעת מוות בעריסה, אם חוויתם מוות בעריסה במשפחה – יש לכם כתובת:

עמותת עתיד – לחקר ומניעת מוות פתאומי בתינוקות. טל': 1-700-501-601

בטרם - www.beterem.org - סדנאות, הדרכה ומפגשים.

שירן אבקסיס, פסיכותרפיסטית המתמחה בחרדות, טראומה, אובדן ומשברים, מלווה נשים שאיבדו את הדרך למצוא את עצמן מחדש. טל': 050-8844028