בוחרת בחיים: ראיון מיוחד ליום האישה עם איריס חיים

איריס חיים מוכרת לרבים מאיתנו כאמו של יותם חיים ז"ל, החטוף שנהרג על ידי אש כוחותינו בעזה. רבים לא יודעים זאת אבל איריס היא אחות פליאטיבית במקצועה העומדת בראש ארגון רפואת חיים, ארגון המתמקד בשירות רפואי-סיעודי-נפשי ובמתן עזרה וסיוע משפטי לחולים כרוניים ולקשישים.

איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, החטוף שנהרג על ידי אש כוחותינו, היא אשת השנה של אתר דוקטורס. איריס הוכיחה שכוחות נפש עילאיים יכולים לא רק לעזור לאדם במהלך אירועי בלהות שנמתחים על פני שבועות של חוסר אונים, אלא גם לאפשר לו לעזור לאנשים אחרים, לשקם אותם ולהרים אותם.

בזכות תעצומות נפש שרובנו לא פגשנו כנראה מעולם, איריס שמרה על אופטימיות בכל תקופת השבי של יותם, ולאחר שנהרג מאש החיילים (יחד עם אלון שמריז וסאמר טלאלקה) בזמן שניסו לברוח מהשבי, היא בחרה לפנות לחיילים ולומר להם: "רציתי להגיד שאני מאוד אוהבת אתכם ושאני מחבקת אתכם פה מרחוק, ואני יודעת שכל מה שקרה זה בכלל לא באשמתכם, אלא באשמת חמאס, יימח שמם וזכרם מעל פני האדמה".

"היה קשוח אבל אני בנאדם קשוח", אומרת איריס בתחילת השיחה כשהיא מספרת על סבב ההרצאות שלה בארה"ב שכלל תשע הרצאות בשבוע, "אבל הכי טוב לחזור לארץ. רק כשאת נוסעת מחוץ לארץ את מבינה כמה טוב פה. זה רק חיזק אצלי את הקשר לפה".

איך מגיעים לשקט נפשי כזה?

"אני מטפלת בעצמי ונמצאת בתהליכי התפתחות אישית כבר כמה שנים. למדתי המון שיטות, אני גם אחות פליאטיבית (אחות המתמחה בטיפול בחולים הסובלים ממחלות קשות וסופניות) ומטפלת באנשים בסוף החיים. מאוד עזר לי מיינדפולנס, תרגלתי הרבה. הייתי גם בהודו ותרגלתי הרבה NLP שאני רואה עכשיו כמה זה עוזר לי בשיח, בדיבור".

ספרי לי קצת על יותם.

"יותם הוא הבן השני שלנו. הוא נולד אחרי אחיו הגדול ממנו ואחריו נולדה לנו בת שקטנה ממנו בשבע שנים וחצי. יותם נולד עם מום במעי הגס, מחלת הירשפרונג. הוא בעצם נולד עם חסימת מעיים, אז הוא כבר הגיע לעולם קשוח עם הרבה סבל ממש מגיל אפס.

"העולם לא קיבל את פניו בברכה. הוא עבר טיפולים כואבים, הרבה ביופסיות רקטליות וחוקנים. תינוק שעבר הליכים חודרניים, ואני ממש מאמינה בכך שהגוף זוכר. הוא פיתח עם השנים הרבה הפרעות התנהגות, הפרעות אכילה, פוסט טראומה מורכבת, התמכרות למשככי כאבים. גילו לו מחלה ראומטית שפוגעת בגב ובאגן - אנקילוזינג ספונדיליטיס (מחלת מפרקים דלקתית כרונית - ל.ג). היו לו כאבים מאוד חזקים ורק אחרי שנתיים גילו מה יש לו בדיוק והוא התחיל טיפול ביולוגי, אבל אז הוא כבר היה מכור למשככי כאבים. הוא שהה שבוע במחלקה לגמילה ויצא מזה.

איריס חיים. "לא איבדתי תקווה לרגע אחד וגם כשהגיעו הודעות על אנשים אחרים שמתו, אמרתי שזה לא קשור אלי". צילום: ג'ני פפרמן 

"יותם היה מצד אחד בחור מאוד חכם, חד, חריף, עם זיכרון מעולה, מתעניין בכל דבר, סקרן, ג'ינג'י יפה תואר, מוזיקאי ועם חוש הומור, נשמה טובה. מצד שני, היה לו הרבה שיח על המוות, דכאונות וחוסר ביטחון עצמי. הוא לא הצליח להיות בצבא, הרגיש מושפל, הרגיש חריג ולא כמו כולם. היו לו המון כוחות והמון מעלות שהוא לא ראה אותם".

הוא היה קשור אליכם?

"מאוד. קשור לאבא שלו ואלי, לאחים שלו. בגלל זה הוא לא מיהר לעזוב את הבית. אחותו בגיל 19 כבר גרה לבד בעין הוד בכפר האמנים. הבן השני עבר בגיל 21 לתל אביב, ויותם היה צריך אותנו יותר לידו. לכן, הוא עבר לגור קרוב אלינו, עשרים דקות נסיעה מאיתנו. מאוד עזרנו לו, תמכנו בו. כביסות, תרופות - כל דבר שהוא היה צריך אנחנו היינו איתו, תומכים מאוד".

מה היה מצבו?

"המצב הנפשי שלו לא היה כל כך טוב בחצי השנה האחרונה. הוא אמנם הצטרף שוב ללהקה שלו ‎Persephore כמתופף. החברים בלהקה הם מדהימים, יוסי, דני ולידור, צעירים ממנו אבל אהבו אותו מאוד, ראו אותו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהם".

דאגת לו?

"אז זהו, שאני לא כל כך דאגנית. אני בנאדם שלא דואג. בגלל שאני מיינדפולנסית, אז אני אומרת מה יש לי לדאוג, מה שצריך לקרות יקרה, אני לא יושבת ודואגת. אבל כן, כל פעם שהוא היה מתפרק, הייתי איתו. באיזושהי נקודה הוא פנה אלינו בצורה מאוד מודעת, ובתוך המפגש עם המטפלת הפסיכותרפיסטית שלו, הוא מאוד בכה והתרגש. לפני כן היינו די מיואשים, לא ידענו מה לעשות איתו כי הוא כל הזמן היה מדבר על המוות, הרבה מחשבות אובדניות, והיינו חסרי אונים מול זה.

"במפגש איתה הוא אמר, אתם מעריצים את האחים שלי, אבל מה איתי? אני לא איזה חלשלוש ומסכן. אתם לא רואים אותי, אתם לא רואים את החוזקות שלי. אני חושבת שאמא טיפוסית היתה עונה, 'מה פתאום יותם, אנחנו רואים אותך, אנחנו מבינים', מרגיעה אותו. אני אמרתי לו את האמת, 'עם הדיבורים שלך שאתה כל הזמן רוצה למות, אולי אנחנו לא מספיק רואים את החוזקות שלך - אז תראה לי, תראה לנו שאתה חזק. תתמקד בחוזקות ופחות בתחושות שאתה רוצה למות, שמשאירות אותנו בחוסר אונים. זה היה ב-15 ביולי ויצאנו למעין הסכם לא כתוב, של פחות קשיים ויותר עוצמה. ככה הגענו לחטיפה, עם מסר מאוד עוצמתי מיותם".

איך הוא ביטא את החוזק שלו?

"הוא פחות דיבר על המוות, התארגן על ההופעה שלו, על הזריקה החודשית שפעם היינו צריכים לנג'ס לו שייקח. נתתי לו להסתדר. הוא היה פחות חלש, פחות שם אותנו במקום של לדאוג לו ולגונן עליו כי הוא היה הילד שתמיד דואגים לו, הילד שתמיד יש סביבו איזה עניין, בריאותי, אשפוזים.

"אבל היתה לו גם עוצמת חיים מטורפת. כשהוא התחיל לעשות משהו, הוא עשה אותו הכי טוב. הוא התחיל לעבוד במסעדת סושי בשדרות כמקפל גיוזות ובסוף ניהל את כל המטבח, ואז הוא התפרק. היו לו המון עליות וירידות. או שהוא הכי טוב שיש או כלום, או שהוא במאה או שהוא באפס. אין באמצע".

ספרי על השבעה באוקטובר.

"אני הייתי בקיבוץ אור הנר. שכרתי שם דירה לבד, הייתי צריכה קצת שקט. יותם גר בכפר עזה, שבע דקות נסיעה ממני. אני מתעוררת בשש וחצי בבוקר לצבע אדום חזק והרבה נפילות טילים. באור הנר יש כיפת ברזל אז בדרך כלל אין צבע אדום ולא צריך להסתגר בממ"ד. הפעם זה היה צבע אדום ומטחים. תוך כדי שאני בעצמי נצמדת לאיזו נקודה, לא כל כך יודעת לאן ללכת, אנחנו מתחילים לקבל הודעות מיותם".

הוא היה מפוחד?

"לא, בהתחלה הוא עשה המון צחוקים. הכל באיזי. הוא צילם והעלה סרטי וידאו מהממ"ד. הוא גם יצא החוצה וצילם. לקראת עשר בבוקר התחלנו לקבל הודעות שהוא מפחד וזה כבר מסוכן והוא לא יודע אם הוא ישרוד את זה, והמחבלים ממש פה ויורים לו על הבית ושורפים את הבית".

איך הגבתם?

"בהתחלה ניסינו להרגיע אותו, לא ידענו הרי מה קורה. אמרנו לו שבטח כבר חיסלו את המחבלים, בטח היה מחבל אחד וכיתת הכוננות חיסלה אותו. אבל בזמן שהרגענו אותו, חברי כיתת הכוננות כבר נהרגו. ניסינו ליצור קשר עם אנשים בצבא ובמשטרה, הם אמרו שהם בדרך אבל אף אחד לא הגיע.

"ניסינו לעשות איתו נשימות, הוא אמר לי שאין לו אוויר. אמרתי לו, זה בטח מהלחץ, בוא נעשה נשימות, עוד מעט הכל ייגמר. לא היו לנו יותר מדי כלים להרגיע אותו, אבל רוב הזמן הוא היה רגוע. בשעה 10:44 היתה ההודעה האחרונה מיותם, ואז ניתק איתו הקשר".

מה הרגשת?

"כלום, לא הרגשתי כלום. לא ידעתי מה להרגיש. בלקאאוט. במשך 48 שעות חשבתי שיותם שורד שם בתוך הממ"ד. הייתי די בביטחון שהוא שם, שהוא בסדר. זו היתה התחושה שלי. כיוון שאי אפשר היה להגיע לשם, לא היתה לי דרך לבדוק את זה. ניסינו להיות בקשר עם אנשים מהצבא, יחידות מגלן ודובדבן. רק אחרי יומיים אמרו לנו שאין יותר אזרחים בקיבוץ כפר עזה, ואז הבנו שהוא כנראה או מת או חטוף, אבל ב-50 השעות הראשונות נאחזתי בתקווה שהוא שם והוא חי, שהוא שורד, הוא חזק. הוא התאמן בקרוספיט. אמרתי לעצמי, הוא ישרוד את זה.

"אחר כך הבנו שהוא כבר לא שם. ואז באמת היינו בבהלה. הבנו שאנחנו עלולים בכל רגע לקבל הודעה שהוא מת או חטוף. פתאום הבנו שיש מילה כזו - חטוף. הזוי. אמרנו שאנחנו מקווים שהוא חטוף, שתהיה לנו תקווה שעוד נראה אותו, ואז התחלתי לחשוב רק חיובי, לחשוב שהוא מחזיק מעמד".

כמה זמן בעצם לא ידעת שהוא חטוף?

"שלושה שבועות לא ידענו דבר, רק שהטלפון שלו אוכן שם, אבל לא ידענו איפה הוא בעצם ובאיזה מצב. כל יום שעבר ולא קיבלנו בשורה שמצאו גופה, זה עודד אותנו, אבל זה היה מפחיד".

ואז הודיעו לך שהוא חטוף וחזרה התקווה?

"אני לא איבדתי תקווה לרגע אחד וגם כשהגיעו הודעות על אנשים אחרים שמתו, אמרתי שזה לא קשור אלי. עד שאני לא שומעת על הבן שלי משהו ודאי, אני נאחזת בתקווה. התקווה היתה מאוד חזקה.

"אחרי 53 ימים קיבלנו ידיעה מאחד התאילנדים שהיה בשבי עם יותם. הוא סיפר שיותם בסדר גמור, שהוא מתופף עם הידיים על הרצפה, שיש איתו עוד בחור בשם אלון, שגם הוא מכפר עזה, שהם שרים ומסתדרים, שיש תנאים בסיסיים מאוד אבל הם מסתדרים ושהוא אפילו מקבל תרופות נגד כאבים".

למעשה, חיזקו אותך ונתנו לך אוויר.

"לא רק זה, אלא שכשקצינת המודיעין סיפרה לנו את המידע, הבנו שממש ברגעים אלה יודעים איפה יותם ומה איתו. זה היה עשרה ימים לפני שהוא נהרג. זה היה ברור שאפשר לחלץ אותו. זה מאוד חיזק אותנו. ב-15 בדצמבר הוא נהרג".

איך התנהל היום שלך ב-15 בדצמבר?

"יום מאוד אופטימי. הייתי במצב רוח מאוד טוב. היום האחרון של חנוכה. היו לנו המון תקוות. בבוקר התראיינתי בערוץ 14 והחלטתי להגיד תודה לכל עם ישראל, לכל מי שעוסק במלאכה ולחיילים. בשש בערב הלכתי לערוץ 12, שם גם הייתי אמורה להתראיין, ואז הגיע טלפון מהקצינה שלנו.

"בקול נכאים היא ביקשה מאיתנו לחזור לדירה. חזרתי מאוד מוטרדת, זה לא היה אופייני לשמוע אותה ככה. פתאום נכנסת משלחת גדולה של קצינים, שוטרת, רופאה ועוזרת סוציאלית, ומוסרים את מה שאי אפשר להאמין לו ולקלוט".

הסבירו לך איך זה קרה?

"אמרו שיותם נהרג מאש כוחותינו. סיפרו שהבחורים ברחו מהשבי ונורו על ידי כוחותינו. אני לא קלטתי את זה, לקח לי שעה להבין מה הם אומרים ואז היה חורבן כללי. באותו רגע הייתי לבד, אחרי זה בעלי, הבן והבת הגיעו. ייאוש טוטאלי, שחור, בכי, צרחות, יללות, שוק. הכי שחור, הכי זוועה. רק למות יחד איתו. רק למות יחד איתו. לא יכולתי לקלוט. לא יכולתי להאמין. כשהתחלתי להאמין, התחלתי לצרוח וליילל.

"אני הרי הייתי למעלה במשך שבעים יום. הייתי רק בבנייה של הסיפור שיותם חוזר - לא היתה אופציה לשום דבר אחר מבחינתי. למה דווקא לנו זה קרה? אנחנו שהאמנו והיינו אופטימיים וחיוביים ורק חיזקנו, איך זה יכול להיות שזה קורה לנו? איך זה קורה דווקא כשיודעים איפה הוא?".

ניסית להבין יותר פרטים?

"לא היו שום פרטים. לא יכלו לתת, לא באותו זמן. רק אחרי שבועיים ידעתי בדיוק מה קרה".

ואחרי כל זה, את ממשיכה לטפל. לא היה לך צורך לקחת רגע אוויר?

"כרגע מה שאני עושה זה לעזור לאנשים להתמודד דרך הסיפור האישי שלנו. אני מרצה בכל הארץ ובכל העולם על הדרך שבה בחרתי להתמודד עם הסיפור. זה בעצם לטפל. מה שאני עושה היום זה לטפל באנשים דרך הסיפור".

מי הקהל שלך?

"כל עם ישראל מכל וכל. חברות הייטק, בתי ספר, אנשים מחו"ל שהגיעו לפה, ארגונים, כולם".

מה לגבי הארגון שלך רפואת חיים?

"הוא ממשיך להתקיים באופן אחר. מה שאני מרגישה זה שאני לקחתי את הסיפור האישי שלי ואני עוזרת לאנשים להתרומם".