עברנו את פרעה, נעבור גם את זה - ראיון לחג עם הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ'

חג הפסח המתקרב על רקע מלחמת חרבות ברזל, לא מעורר השנה את שמחת האביב וההתחדשות, ההתרגשות והתכניות לחופשה, אלא דווקא תחושות עצב והרהורים על מי שלא איתנו, על מי שלא ידוע מה עלה בגורלו וחרדות קיומיות קשות לאור האיומים של איראן, הפסקת התמיכה בישראל של מדינות רבות בעולם, העלייה באנטישמיות ועוד. מבחינת מצב נפשי לאומי, רובנו במצב של פוסט טראומה. חלק מהאנשים מצליחים להעביר את היום בזכות כדור אנטי דכאוני, חלק אחר בזכות טיפול פסיכיאטרי.

חג הפסח, שמסמל יציאה מעבדות לחירות, מעולם לא נחווה בצורה כה אירונית כמו השנה. אנחנו עבדים של החרדות שלנו, מלאים חששות מהעתיד, עוקבים אחרי כל דיווח בנושא שחרור החטופים, ראיונות אלה שחזרו וכתבות על אלה שעדיין שם. אנחנו לא ממש יכולים לטייל בארצנו - בטח לא במרחבי הצפון או הדרום, שפורחים כרגע במלוא עוזם וצבעם ושבימים כתיקונם הומים בתקופה זו מטיילים. החירות לשמוח ולחגוג כמדי שנה רחוקה מאיתנו, ובואו לא נשכח, בינינו יש משפחות רבות שיקיריהן מוחזקים בשבי.

כדי להבין את הלך המחשבה שלנו כעם ואולי לחדד קצת את מה שאנו חווים ואיך זה משפיע על תחושת החג שלנו, שוחחנו עם הפסיכיאטר המומחה והפסיכותרפיסט ד"ר אילן רבינוביץ' ויצאנו מהשיחה עם תחושה אופטימית ותקווה שבסוף, בסוף נשרוד הכל. גם את זה.

ד"ר רבינוביץ', מהי ההגדרה שלך לעבדות ומהי ההגדרה לחירות - האם כולנו חיים בסוג של עבדות?

"כרופא פסיכיאטר מומחה העוסק במקצוע זה שלושה עשורים, למדתי שהגדרות מה נורמלי ומה לא נורמלי הן הגדרות מאוד אינדיבידואליות ואישיות. זה כמו שאומרים לי תמיד שאני עובד קשה ואני עונה שאני לא עובד קשה - אני עובד הרבה וטוב שכך, כי זה מה שמתאים לי, וכל עוד אני זוכה לעבוד במקצוע שלי, שאני רואה בו שליחות וייעוד, אז בעיניי זה לא סוג של עבדות.

"בעיניי עבדות זה כאשר אדם נמצא בפורמט הכופה עליו אורח חיים שמישהו אחר שולט בו או מכתיב לו את הקצב, ואין לו חופש בחירה או יכולת לקבל החלטה אישית בבחירת הכיוון האינדיבידואלי המתאים לו. במקרה כזה הוא יכול לחוות את החיים שלו כסוג של עבדות". 

מה אתה חושב על המגמה שמסתמנת כעת, שבה שאנשים רגילים לחלוטין, אפילו מצליחנים, מרגישים שהם עבדים מודרניים, מחליטים לשבור את הכללים, עוברים לגור בתאילנד וחיים מדיג. איך אתה מסביר את התופעה? 

"החיים הם תנודתיים ומה שאנחנו מרגישים היום זה לא בהכרח מה שנרגיש או נחשוב בעוד 20 שנה. מותר לבן אדם להתפתח, להשתנות, לחפש דברים אחרים. משבר אמצע החיים שלרוב מגיע בגילאי 40 או 50 הוא לא איזו קלישאה ולא רק משהו שרואים בסרטים או קוראים בספרים. זו מציאות.

"פעמים רבות בנאדם פתאום מגיע באמצע החיים לשלב שבו הילדים כבר גדלו והמשכנתא שולמה, והוא לא מוצא את עצמו או לא מרגיש שהוא נמצא במקום שהיה רוצה או מתאווה להיות בו, הן מבחינת תעסוקתית, הן מבחינה זוגית, הן מבחינת סדר יום. ואז הוא אולי מחפש איזשהו שינוי או פורקן, הגשמה, טיול או הרפתקה.

ד״ר אילן רבינוביץ', רופא פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט. צילום: פרטי

"פעמים רבות כאשר בודקים אנשים בגילאים האלה, רבים מהם יגידו –  אני לא שבע רצון מעיסוקי, כי בחרתי תחום עיסוק בגיל צעיר כשעוד לא הייתי בשל ולא ידעתי לאן אני הולך. בחרתי משהו שהוא למעשה שקרי עבורי או נכפה עלי עקב לחץ סביבתי או ההורים וכו'. לא באמת הקשבתי למאוויים הפנימיים שלי ואחר כך נסחפתי במעלה זרם החיים ויצרתי זוגיות, הקמתי משפחה, התחילה המשכנתא והתחילו חשבונות, וכעת לעשות שינוי בפתאומיות יהיה קשה מדי ומפחיד ואני עלול לחזור לנקודת ההתחלה. נשאבתי במרוץ החיים ופתאום אני מוצא שאני לא שבע רצון ממה שאני עושה.

"אם אדם חווה תחושות כאלו, הוא צריך ללכת לאיש מקצוע שישקף לו מה הוא מרגיש, שיבדוק למה הוא מתאווה, מה באמת עומד מאחורי המשבר הזה, הקונפליקט או הדילמה. מה האדם באמת מחפש - ואם זה צורך עמוק, עליו לחפש שינוי כיוון או שינוי תעסוקתי בצורה מושכלת ונכונה. אני לא נגד שינויים בחיים כשהבחירות שעשינו בגיל צעיר לא מתאימות לנו בגיל יותר מאוחר.

"המטרה העיקרית של המקצוע שלי היא לשפר לאנשים את איכות החיים שלהם, לקצר את הרווח בין הפוטנציאל של הבנאדם - הפוטנציאל הקוגניטיבי והאינטלקטואלי והויזואלי, הדחפים והמאוויים שלו - לבין המיצוי בפועל. לגרום לכך שבסופו של דבר הוא יהיה מרוצה מהסטטוס התעסוקתי, הזוגי, המיני והחברתי שלו ויחווה חיים מלאים ועשירים. מי שאומר שהוא מאושר כל הזמן, אז או שהוא משקר או שהוא סגור במחלקה סגורה.

"ככל שבן אדם יותר איכותי כך הוא חווה יותר תנודות אבל בגדול, בנקודות של חשבון נפש כמו ערב חג הפסח, המטרה היא שאותו אדם יגיד 'אני סך הכל מרוצה ממה שיש לי בחיים, מהתעסוקה שלי, מבן או בת הזוג שלי, מהמיניות שלי, מהמשפחה שהקמתי, מהתחביבים שלי, מהחברים שלי, מהבית שאני נמצא בו'. אם הוא לא מרוצה, הוא צריך ללכת לאיש מקצוע ולברר בצורה מעמיקה למה הוא לא מרוצה על ידי שיקוף נכון, על ידי אינטרפרטציה של תחושות, על ידי עימות של כל מיני דחפים, ואז להגיע להחלטה בהירה ומושכלת לגבי ההמשך". 

ד"ר רבינוביץ' מבקש לציין כי "לפעמים אדם חושב שהוא לא מרוצה, והוא מתאווה לדברים שאינם מציאותיים עבורו. אי אפשר לחיות כל הזמן בהרפתקה ולברוח כל הזמן לתאילנד, למרות שיש כאלה שחיים ככה. אבל שוב, החוכמה היא שהאדם בוחר את מסגרת החיים שמתאימה לו. התכונה הכי חשובה של מטפל  היא אמפתיה. לא סימפטיה – אמפתיה: להיכנס לראש של המטופל, להבין איך הראש שלו עובד ומה מתאים לו, ולכן מה שלאחד מתאים לא יתאים לאחר. צריך להתאים את הטיפול לבנאדם ולא את הבנאדם לטיפול פסיכיאטרי". 

אני תוהה מה אפשר להגיד לבן אדם בן 55 למשל, שאומר שהוא לא מרוצה מהעבודה שלו. כמה אפשרויות אחרות יש לו? העולם לא מאוד פתוח בפניו 

 "נער הייתי וגם זקנתי, ועד היום ראיתי עשרות אלפי מטופלים, גברים, נשים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, הן בישראל והן בבירות העולם, ולא פגשתי שני אנשים זהים. כשמישהו אומר בגיל 55 שהוא לא מרוצה, צריך לשבת איתו בארבע עיניים בקליניקה הטיפולית ולברר באמת ממה הוא לא מרוצה, ואז לבדוק בצורה מקצועית וכירורגית, תוך שיחה והבנה של כל האפשרויות שעומדות לפניו, וכן, יש לו אפשרויות.

"מספיק שבן אדם מחליט לצאת עם אשתו פעם בשבוע לדייט ומקפיד על יחסי מין פעמיים בשבוע, מתחיל לעשות ספורט בצורה רצינית שמעלה את האנדורפינים - פתאום הזוגיות והחיים החברתיים שלו משתפרים והכל נראה אחרת. אולי בזכות זה הוא נראה אחרת ומתנהג אחרת ומקבל גם קידום בעבודה, ויכול לארגן לעצמו אחת לכמה חודשים נסיעה לחו"ל. אז כן, פתאום החיים יכולים להיראות אחרת ולא תמיד צריך לעשות שינוי דרמטי וקיצוני. לפעמים אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, שמרכיבים את הפאזל שנקרא איכות חיים.

"אם בנאדם בן 55 ערב חג הפסח אומר, 'לא טוב לי, אני לא מרוצה', לא צריך להגיד לו 'זה מה יש'. צריך לבוא ולשאול אותו ממה אתה לא מרוצה? האם אתה לא מרוצה מהזוגיות? האם אתה לא מרוצה מהמיניות? האם אתה לא מרוצה מהמראה שלך? האם אתה לא מרוצה מהעבודה שלך,  מהבוס שלך, מהבית שאתה גר בו? בוא נבדוק מה כן אפשר לשנות ונבנה תכנית רצינית ואחראית שתיטיב מאוד עם איכות החיים. לא תכנית של חלומות באספמיה, לא נגיד לו למכור את הבית וללכת לגור על איזה אי בתאילנד, אלא בדיקה אמיתית של כל מה שמפריע לו, מציק לו ואיך אפשר לשנות את איכות החיים שלו. אני חושב שהקולגות שלי ואני מצליחים לשנות לאנשים את החיים מדי יום, אני רואה את זה כל הזמן".

מהי מבחינתך המשמעות של חירות בימים האלה?

"ישראל נמצאת מהשבעה באוקטובר במלחמה קשה. זו המלחמה הארוכה ביותר מאז תולדות המדינה, שנייה רק למלחמת ההתשה. זה מצב שנמשך חצי שנה, שבמהלכה קברנו יותר מ-600 לוחמים ולוחמות, חצי שנה שבמהלכה מתו ונטבחו למעלה מאלף אזרחים, חצי שנה שיש לנו כרגע, ערב חג החירות, 133 אזרחים וחיילים בשבי האויב האכזרי חמאס, חצי שנה שיש לנו אלפים רבים שמפונים מבתיהם, הן מהצפון והן מהדרום. חצי שנה שיש מצב לחימה אקטיבי פעיל עם למעלה מעשרת אלפים טילים על כל רחבי ישראל, אזעקות, מקלטים וממ"דים. וגם, אם אנחנו מתייחסים לשבוע האחרון, ערב חג הפסח, אנו כרגע במצב של חוסר ודאות כי כולם ממתינים לתגובה של איראן.

"כל המצב הזה גורם למצוקה מאוד קשה בעם. למען האמת, במצב כזה זה כמעט לא נורמלי לא להיות חרדתי. כרגע זה מאוד קשה לחוש שמחה גדולה או לחגוג את חג החירות בצורה רגועה ושלווה. זו שנה לא רגילה, זו שנת מלחמה שבה אנחנו קוברים את מתינו ונחשפים לדברים נוראיים שעברו אנשים בשבת השחורה. אנחנו נחשפים כל הזמן לדיווחים על אנשים שרצו בסך הכל ללכת לשמוח ולרקוד במסיבה ברישיון ובפיקוח עם כל ההיתרים, ונטבחו שם. אנחנו נחשפים לעדויות על אנשים שהבתים שלהם חוללו ונשרפו, לכך שנכבשו ישובים בתוך מדינת ישראל, נרצחו הורים, ילדים, נשים וטף, וגם חוללו מבחינה מינית. אז המדינה לא שמחה, המדינה חרדה.

"הדבר הכי קשה לבן אדם זו סיטואציה של חוסר ודאות, ואף אחד בישראל כרגע לא יודע מתי זה ייגמר – מתי ישובו תושבי הצפון והדרום לבתיהם וירגישו שם ביטחון ושלווה. אף משפחה שהבן שלה חייל לא יכולה לישון בשקט. הסיטואציה היא מאוד קשה, ובנוסף, פסח מציף ומקצין סיטואציות רגשיות. אנחנו, אנשי המקצוע, תמיד לפני החג עובדים יותר מהרגיל. אני תמיד אומר לפסיכולוגים ולעובדים הסוציאליים הצעירים, שהמאני טיים שלנו הוא ערב פסח וערב ראש השנה, כי זה זמן חשבון נפש.

"עבור אנשים שהשנה לא היתה טובה אליהם, כמו משפחות שכולות, כאלה שאיבדו את יקיריהם, שאין להם זוגיות, שלא מצליחים להיכנס להריון - חג הפסח הוא לא חג החירות. והשנה, ליל הסדר בהמון בתים בישראל יהיה מאוד קשה. תחשבי על כל המשפחות השכולות שעבורם זה חג ראשון בלי בן המשפחה שנרצח או נהרג, בין כאזרח או בין כחייל בקרב. תחשבי על כל המשפחות של אלפי פצועי צה"ל, שצריכים להתחיל תקופה ארוכה מאוד ולא פשוטה של שיקום. אנשים רבים אומרים איפה הייתי בערב פסח שנה שעברה ואיפה אני השנה - נדמה שאלה שני עולמות שונים. מלחמה זו סיטואציה קשה ומאוד אכזרית, שבה הורים קוברים את ילדיהם וזה נגד הטבע.

"אז מן הסתם השנה בישראל, חג החירות ירגיש פחות חירות, נרגיש פחות תחושות של יציאה מעבדות לחירות, פחות שמחה. קשה לשמוח כשלוחמים מסכנים את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחגוג את חג הפסח, קשה לשמוח כשיש 133 שבויים שנחטפו ושוהים במרתפי מערות החמאס. קשה לשמוח בתקופת חוסר הוודאות שאנו נמצאים בה, כמו האם יהיו טילים או לא? האם איראן תגיב ותתקיף? האם תהיה לנו הגנה של ארה"ב או נהיה מבודדים מהעולם? מחשבה מטרידה במיוחד לאור עליית האנטישמיות בעולם. אז השנה פסח ייחגג עם עננה מאוד כבדה מעל ראשינו, וזה אפילו נורמלי. במלחמה קשה לחגוג".

האם אתה רואה התאוששות באופק?

"אנחנו העם היהודי. היינו 2000 שנים בגלות ועברנו פרעות ואינקוויזיציה. סבי וסבתי היו בשואה וחוו את מחנות הריכוז. עברנו גיהינום, ושמד, בכל זאת, העם היהודי גילה תמיד חוסן ושרידות ויכולנו וצלחנו כנגד כל הסיכויים. אז אני מאמין בעם היהודי, אני מאמין בגנום היהודי, אני מאמין בכוח שלנו. אני לא פסימי, אני אופטימי. ואני לא אופטימי סתם, אני אופטימי ריאליסטי לאור ההיסטוריה של העם היהודי שהצליח לשרוד דברים שאף אומה אחרת ואף עם אחר לא יכלו לשרוד לאורך ההיסטוריה. אימפריות קמו ונפלו ונכחדו ולא נותר מהן זכר, ובכל זאת העם היהודי חי וקיים. אנחנו הוכחנו את עצמנו תמיד כעוף החול. אז כן, אני מאמין שגם מזה אנחנו בסופו של דבר נצא.

"אני גם חייב להגיד דבר אחד בתור רופא-פסיכיאטר שעובד מהשבעה באוקטובר כמעט 24 שעות ביממה וחי את מצוקות עמי: אני מתעודד מאוד מהגילויים של 'ואהבת לרעך כמוך', הערבות ההדדית, התחושה שביחד ננצח, שיש בכל זאת משהו במכנה המשותף הקולקטיבי שלנו שהוא חזק מהכל. בלי משמעויות פוליטיות, בלי קוטביות, זה לא משנה מה ולמי אתה מצביע. הייתי אתמול בכיכר החטופים בתל אביב ושם ראינו אלפי אנשים שרים בקריאה גדולה ומתוך תקווה גדולה שהבנות והבנים יחזרו הביתה. היה שם קהל מאוד הטרוגני וכולנו שרנו שירי תקווה והתרוממות רוח. אז כן, אני מאמין בעם היהודי ובחוזקה היהודית, ומאמין שאנחנו ננצח, כמו שניצחנו כל השנים מכשולים בלתי אפשריים.

ד"ר רבינוביץ' מסכם בנימה אישית: "במישור האישי שלי, אחי נהרג חודשיים לפני מועד בר המצווה שלי בתאונת דרכים מחרידה - רכבת דרסה אותו. אני אבא לשלושה ילדים: דנה הגדולה קפצה כיתה והיתה מפקדת יחידת סייבר מובחרת בצבא וסיימה תואר שני בהצטיינות יתרה בביולוגיה חישובית, ויש לי גם שני ילדים אוטיסטים בתפקוד נמוך, אוטוטו בני 30. הם גרים בבית ולא מדברים פרט למילים בודדות. הם סיעודיים על מלא וחסרי שיפוט ותובנה. אז אם אני אופטימי, ואני מאמין שהחיים יפים מרבית הזמן, אז כולם יכולים להיות".