דו"ח משרד הבריאות חושף: נתונים מזעזעים על החטופים מעזה

משרד הבריאות חושף בדו"ח חדש עדויות רפואיות מצמררות על מצבם של החטופים שחזרו משבי חמאס, הכולל דיווח על פגיעות פיזיות חמורות ותסמינים נפשיים עמוקים. הדו"ח, שממצאיו הוגשו לאו"ם ולארגוני בריאות בינלאומיים, מבקש לעורר מודעות ציבורית ולהניע פעולה בארץ ובעולם לשחרור החטופים בעזה. הדו"ח מציג את התנאים הקשים ואת החוויה הקשה שעברו החטופים, ובין השאר התעללות מינית ופיזית, מניעת מזון ותרופות, קשירות, צריבות ואיומים, שהיו מנת חלקם של החטופים, בהם ילדים ונוער.

סא"ל (מיל.) ד"ר אמיר בלומנפלד, ממערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, לשעבר ראש ענף טראומה בחיל הרפואה, מתאר בשיחה עם זאפ דוקטורס מהו מצבם של החטופים ששבו מעזה ומעריך את מצבם הבריאותי של מי שעדיין נמצאים בשבי.

מימין, דניאלה אלוני ומשמאל אגם גולדשטיין-אלמוג שחזרו משבי החמאס. כיכר החטופים, תל אביב 2024. צילום: שאטרסטוק

על הסיבה שאנחנו נחשפים לפרטים המזעזעים בדו"ח רק עכשיו, אומר ד"ר בלומנפלד: "הדו"ח נכתב ופורסם על ידי משרד הבריאות, ואין לי מושג מדוע פורסם דווקא עכשיו. בתפקידי במערך הבריאות של מטה המשפחות החטופים, שאינו חלק ממשרד הבריאות, נחשפתי לחלק מהממצאים במסגרת עבודתי עם המשפחות, אך אינני מעורב בתהליכי הכתיבה והפרסום של הדו"ח עצמו. אמנם קיים שיתוף פעולה בין הגופים, אך כל ארגון פועל בתחום אחריותו הנפרד."

אמרו שהילדים לא עברו תקיפה מינית, ועתה קיימות גם עדויות לתקיפה מינית של ילדים ובני נוער.

"זו הזדמנות טובה להבהיר משהו חשוב. יש המון שמועות והדלפות מכל כיוון, ולעתים מילה או סיפור מסוים הופכים לנרטיב מקובל גם אם אין לכך בסיס. לדוגמה, היו שמועות שוטרינר ביצע ניתוח במיה שם, אך זה פשוט לא נכון – הניתוח בוצע על ידי רופא. הרשתות החברתיות תורמות להפצת שמועות ומעצימות אותן, ולכן, בין אם מדובר בשמועה חיובית או שלילית, אני ממליץ בחום לא להסתמך עליהן. חשוב להמתין עד שהאמת תתברר בצורה מסודרת. המידע שנכתב בדו"ח הנוכחי אמין יותר מהשמועות, ואני סבור שאכן התרחשו מקרים כאלה. חשוב גם להדגיש כי שמירה על פרטיותם של הילדים היא קריטית ביותר, ויש לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי להגן עליהם".

מהו מצבם של הילדים ששבו משבי החמאס כיום?

"לצערי, המצב של הילדים אינו טוב. הם מתקשים לחזור לשגרה ולחיים הרגילים וסובלים ממגוון תופעות פסיכולוגיות והתנהגותיות. אצל רבים מהם, הטראומה עדיין לא נגמרה בשל העובדה שיש להם בני משפחה שנותרו בשבי. אחרים מתמודדים עם אובדן של קרובי משפחה או חברים שנרצחו. כל אחד מהם חווה חוויות קשות והדרך להחלמה ארוכה ומורכבת".

מהו הנזק הפיזי הנפוץ ביותר שזוהה אצל החטופים ששבו משבי החמאס?

"הנזק הפיזי הנפוץ ביותר הוא ירידה דרסטית במשקל. אנחנו לא מדברים כאן על ירידה קטנה של קילו-שניים, אלא על אובדן של 20% עד 50% ממשקל הגוף – דבר בלתי נתפש. הירידה במשקל היתה משמעותית גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים. מדובר בתת תזונה חמורה, שכן בשבי הם קיבלו בקושי 300 קלוריות ביום – כ-20% מהדרוש לאדם בוגר, ללא חלבונים, ויטמינים או מרכיבים חיוניים אחרים.

סא"ל במיל' ד"ר אמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף טראומה בחיל הרפואה. "מדובר בפצע לאומי עמוק שמאיים על תחושת הערבות ההדדית והאחדות שלנו כחברה". צילום: פרטי

"הירידה במשקל אינה רק עניין חיצוני. היא גורמת לפגיעה רחבת היקף במערכות הגוף השונות ובאה לידי ביטוי בחולשה קיצונית ובקשיים בתפקוד. גם השיקום התזונתי אינו פשוט ועלול להסתבך בתופעה שנקראת 'תסמונת האכלה מחדש -Refeeding Syndrome - שמתרחשת כשמנסים להחזיר אנשים במצב של תת תזונה לתזונה רגילה. התהליך הזה דורש זהירות רבה ומעקב רפואי צמוד.

"בנוסף, ישנן השפעות נפשיות קשות. חלק מהחטופים מסרב לאכול, אחרים אוכלים באופן מוגזם או מחביאים מזון. ההתמודדות הזו מורכבת מאוד, והחזרה למשקל תקין ולתזונה מאוזנת היא תהליך ארוך וקשה. כל זה קרה אחרי 50 ימים בשבי, וסביר להניח שכיום, 450 ימים לאחר השבעה באוקטובר, המצב מורכב עוד יותר".

איך מתמודדים השבים מבחינה רפואית ונפשית עם הטראומות האלו?

"הטיפול והשיקום הפיזיים בדרך כלל פחות מורכבים מהשיקום הנפשי. מרבית השבים טופלו במחלקות ייעודיות, מרכזי שיקום ומערך הבריאות בקהילה. לעתים לא ניתן להגיע לשיקום מלא, אך התוצאות בדרך כלל משביעות רצון. ברוב המקרים מצליחים לשקם את הפגיעות הפיזיות בצורה משמעותית.

"עם זאת, יש מקרים יוצאי דופן שבהם הטיפול הרפואי המסור אינו מספיק. לא מזמן התבשרנו על מקרה טראגי של חטופה שנפטרה כשנה לאחר שחרורה. בנוסף להחמרה במחלתה הבסיסית שנבעה מחוסר טיפול הולם במהלך שהייתה בשבי, ניתן להעריך כי האובדן של בעלה שנרצח בשבעה באוקטובר ובנה שנרצח בשבי השפיע באופן משמעותי על מצבה. לעומת זאת, חטופה אחרת שהגיעה במצב קריטי עם דופק נמוך (40) וטמפרטורה של 28 מעלות בלבד, אושפזה לתקופה ממושכת ביחידה לטיפול נמרץ ולאחר תהליך שיקום ארוך התאוששה ושוחררה מבית החולים.

"מבחינה נפשית, ההתמודדות מורכבת וקשה לא פחות, ולעתים אף יותר מההתמודדות הפיזית. כמעט כל החטופים שחזרו סובלים כיום מתופעות נפשיות משמעותיות: חרדות, דיכאון, אשמת הניצול ובעיות שינה קשות. רבים מתקשים לישון ולחזור לתפקוד תקין.

"ראוי להזכיר כי תופעות נפשיות לא תמיד מופיעות מיד ולעתים מופיעות רק לאחר זמן, בשל מנגנוני ההגנה שמונעים התמודדות מיידית עם הטראומה. במחקרים שנעשו על פוסט טראומה מאוחרת (Delayed PTSD) אצל פדויי השבי ממלחמת יום כיפור, התברר שהתופעות יכולות להופיע גם 15–20 שנים אחרי האירוע. חשוב לבצע מעקב ארוך טווח על החטופים שחזרו כדי להעניק להם תמיכה מתמשכת ולאבחן מוקדם שינויים במצבם.

"גם נושא האוכל הפך לרגיש מאוד עבור חלקם. הוא מתקשר באופן ישיר לחוויות השבי. ישנם חטופים שמחביאים אוכל, חלקם מקיאים אחרי האכילה, אחרים מסרבים לאכול בגלל זכרונות מהשבי, ויש כאלה שעוסקים באוכל בצורה אובססיבית.

"ההתמודדות עם כל אלה דורשת מערך תמיכה מקיף ומעקב מתמשך, הן עבור המבוגרים והן עבור הילדים שחזרו מהשבי, במיוחד אלה שנאלצים להמשיך להתמודד עם אובדן קרובי משפחה או עם קרובים שעדיין נותרו בשבי."

מהי החשיבות של תיעוד העדויות הרפואיות?

"תיעוד העדויות הרפואיות הוא בעל חשיבות קריטית, הן בזירה הבינלאומית והן ברמה המקומית. בזירה הבינלאומית, העדויות מספקות תיאור אמין ומפורט על חומרת המצב ועל הפגיעות הקשות של החטופים. התיעוד מאפשר להעלות את הנושא לסדר היום העולמי וליצור מודעות למציאות הכואבת והדחופה. בעולם יש נטייה לעבור מנושא לנושא במהירות, ולכן תיעוד העדויות מסייע להיאבק באדישות ולהבטיח שהסוגיה לא תישכח.

"ברמה המקומית, בישראל, תיעוד ופרסום העדויות והממצאים הוא כלי חשוב לשמירה על מודעות ציבורית. יש נטייה טבעית וצפויה של החברה להתרגל למצב ולנרמל אותו – החטופים בעזה הופכים לעובדה יומיומית כמו כל תופעה אחרת. התיעוד משמש תזכורת כואבת לכך שהמצב אינו נורמלי ואסור להשלים איתו. הוא מזכיר לציבור שמדובר במציאות בלתי נסבלת המחייבת פעולה מיידית לשינוי. העדויות האותנטיות והקשות יכולות לעורר את הציבור בישראל לפעולה, ולחזק את ההבנה שחובתנו המוסרית והחברתית היא להחזיר את החטופים".

ד"ר בלומנפלד מציין כי "עצם קיומו של ויכוח בחברה הישראלית לגבי הצורך להחזיר את החטופים אינו לגיטימי בעיני. כפי שהיה קונצנזוס ברור בתחילת המלחמה על הצורך להילחם ולהכניע את החמאס, כך חייב להיות קונצנזוס חד משמעי על החובה להחזיר את החטופים".

לסיום הוא מבקש להדגיש כי "הפגיעה אינה מוגבלת לחטופים עצמם או לבני משפחותיהם – היא משפיעה על החברה כולה. מדובר בפצע לאומי עמוק שמאיים על תחושת הערבות ההדדית והאחדות שלנו כחברה. זה לא עניין פרטי של משפחות החטופים בלבד – זו בעיה לאומית שאנו, כחברה, מחויבים להתמודד עימה ולפעול לפתרונה".

(צילום ראשי: שאטרסטוק)