בצל משברים לאומיים: כיצד הקורונה ומלחמת חרבות ברזל העצימו את מגיפת הדיכאון בגיל השלישי

"הם לא מתים מדיכאון – הם מתים ממחלות לב, מאירועים מוחיים, מהזנחה עצמית ולעתים מהתאבדות, אך ברקע עומד דיכאון שאיש לא זיהה ולא טיפל בו". כך פותח ד"ר יבגני מירושניק, מומחה לגריאטריה, את הדיון על מה שהוא מכנה "המגיפה השקטה של הגיל השלישי".

הנתונים מטרידים: מעל ל-50% מהאוכלוסיה בגיל השלישי חווים סימפטומים דכאוניים, כאשר כ-4% מאובחנים עם דיכאון קליני מלא. עם זאת, רק כשליש מהם מקבלים טיפול הולם. מדובר בתופעה רפואית מסכנת חיים שאינה זוכה למודעות ציבורית ורפואית מספקת למרות היותה גורם מרכזי לתחלואה, להידרדרות תפקודית ולתמותה מוקדמת באוכלוסיה המבוגרת.

"דיכאון בגיל השלישי הוא רוצח שקט", מתריע ד"ר מירושניק. "המחקרים האפידמיולוגיים העדכניים ביותר מצביעים על תת אבחון ותת טיפול קטסטרופליים. בעוד שבאוכלוסיה הכללית כ-20% חווים דיכאון במהלך חייהם, בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי המספרים מזנקים ל-50% עם סימפטומים דכאוניים. הנתון המטריד ביותר הוא שמבוגר הסובל מדיכאון קליני נמצא בסיכון מוגבר לתמותה מוקדמת, וזאת ללא קשר למחלות הרקע שלו. למרות זאת, אנו מתייחסים לתופעה כאל 'חלק טבעי מההזדקנות', וזו טעות קטלנית".

מדוע דיכאון הופך למסוכן כל כך בגיל השלישי?

לדברי ד"ר מירושניק מדובר בשילוב של גורמי סיכון מצטברים: מחלות כרוניות, כאבים מתמשכים, פוליפרמקולוגיה (ריבוי תרופות), בידוד חברתי הולך וגובר, אובדנים תכופים ושינויים ביולוגיים במוח המזדקן. בניגוד לדיכאון בגיל צעיר, דיכאון בגיל השלישי מפעיל מנגנונים שפוגעים ישירות במערכות חיוניות בגוף - מערכת החיסון נחלשת, מערכת הלב וכלי הדם מתפקדת בחסר, התיאבון והתזונה נפגעים והמוטיבציה לנטילת תרופות חיוניות נעלמת. זהו תהליך שמתדרדר במהירות - מדיכאון לחולי פיזי, מחולי פיזי להידרדרות קוגניטיבית, ומשם לאובדן עצמאות ולעתים אף למוות מוקדם".

ההשפעה הרב מערכתית של דיכאון בגיל השלישי

דיכאון בגיל השלישי אינו מסתכם רק בתחושות עצב וחוסר תקווה. "זוהי מחלה מערכתית שמשפיעה על כל היבט בחייו של האדם המבוגר," מסביר ד"ר מירושניק. "אנחנו עדים להשפעות מרחיקות לכת על הבריאות הפיזית, התפקוד הקוגניטיבי ואיכות החיים". לדבריו, התוצאות המטרידות של תת אבחון ותת טיפול בדיכאון אצל מבוגרים ניכרות בכל תחומי החיים. "מטופלים עם דיכאון בגיל השלישי מראים ירידה משמעותית בתפקוד היומיומי", מציין ד"ר מירושניק. "הם מתקשים בפעולות בסיסיות כמו רחצה, הכנת אוכל ואפילו נטילת תרופות. התוצאה היא תלות גוברת בבני משפחה או במטפלים, והידרדרות נוספת באיכות החיים".

אולם, מעבר לפן הפיזי, דיכאון בגיל השלישי משפיע גם על היבטים חברתיים ומשפחתיים. "המבוגר עם דיכאון נוטה להתבודד, להימנע ממפגשים חברתיים ולהתנתק מפעילויות שבעבר הסבו לו הנאה", מסביר מירושניק. "הבידוד החברתי מזין את הדיכאון, וכך נוצר מעגל קסמים שקשה לפרוץ אותו".

אירועים טראומטיים לאומיים כזרז להחמרת דיכאון

אירועים טראומטיים לאומיים מהווים זרז משמעותי להחמרת מצבים דכאוניים בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי. ד"ר מירושניק מתייחס במיוחד לשתי תקופות משבר שהשפיעו באופן דרמטי על בריאותם הנפשית של קשישים בישראל: מגיפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל.

"מגיפת הקורונה", הוא אומר, "היתה שילוב קטלני של מספר גורמים שפגעו באוכלוסיית הקשישים: בידוד חברתי כפוי וממושך, פחד מתמשך מהידבקות במחלה קטלנית, אובדן פתאומי של מערכות תמיכה חברתיות ומשפחתיות וירידה חדה בפעילות גופנית". לדבריו, ההשלכות ארוכות הטווח של הבידוד החברתי בתקופת הקורונה היו חמורות במיוחד. "מצאנו", הוא אומר, "שגם לאחר הסרת המגבלות, רבים מהקשישים לא חזרו לרמת הפעילות החברתית הקודמת שלהם. תופעה זו באה לידי ביטוי בחשש מוגבר מיציאה מהבית, הימנעות ממפגשים חברתיים וירידה בהשתתפות בפעילויות קהילתיות. כל אלה הם גורמי סיכון מובהקים להתפתחות ולהחמרה של דיכאון".

מלחמת חרבות ברזל הוסיפה שכבה נוספת של טראומה וחרדה. "האוכלוסיה המבוגרת חווה את המלחמה באופן ייחודי ומורכב", מדגיש ד"ר מירושניק. "ניצולי שואה חוו הצפה מחודשת של טראומות ישנות. קשישים רבים התקשו להגיע למרחבים מוגנים בזמן אזעקות בשל מגבלות תנועה, וההתמודדות עם אובדן של ילדים, נכדים או בני משפחה אחרים היתה טראומטית במיוחד".

הקשר המסוכן שבין דיכאון, דמנציה והפרעות התנהגות

אחד הממצאים המטרידים ביותר שמציג ד"ר מירושניק הוא הקשר בין דיכאון בגיל השלישי לבין התפתחות דמנציה. "מחקרים מראים שמטופלים הסובלים מדיכאון בגיל מבוגר נמצאים בסיכון מוגבר לפתח דמנציה מסוג אלצהיימר או דמנציה וסקולרית", הוא מדגיש. הקשר בין דיכאון לדמנציה הוא מורכב ודו כיווני: "מצד אחד, דיכאון ממושך גורם לעלייה ברמות הקורטיזול, שעלולה להוביל לנזק בהיפוקמפוס - האזור במוח האחראי על זיכרון ולמידה, ומצד שני, השינויים המוחיים המתרחשים בשלבים המוקדמים של דמנציה עלולים לגרום לתסמינים דכאוניים".

"נדרשת התאמה קפדנית של תרופות אנטי דכאוניות בגיל השלישי". צילום: שאטרסטוק

בעוד שהירידה הקוגניטיבית היא המאפיין המוכר של דמנציה, ד"ר מירושניק מדגיש כי דווקא הפרעות ההתנהגות והשינויים הנפשיים מהווים את האתגר הגדול ביותר למשפחות המטפלות. "אנחנו מדברים על אגיטציה, תוקפנות, שוטטות, הפרעות שינה, הזיות ומחשבות שווא", הוא מפרט. "הצירוף של דיכאון ודמנציה יוצר מצב מורכב במיוחד המחייב התערבות מקצועית מקיפה".

המפתח לטיפול אפקטיבי – אבחון נכון

"האבחון המדויק של דיכאון בגיל השלישי הוא האתגר הראשון בדרך לטיפול אפקטיבי", מדגיש ד"ר מירושניק. "אנחנו נדרשים לגישה פעילה יותר מהרגיל באיתור סימפטומים דכאוניים באוכלוסיה זו". לדבריו, סימנים שיש לשים אליהם לב הם ירידה בריכוז ובזיכרון, שינויים בהרגלי השנה, ירידה בתפקוד היומיומי והתרחקות מפעילויות חברתיות. הדיכאון הקליני בגיל השלישי פעמים רבות מדמה מצב של דמנציה", הוא אומר. "בני המשפחה ישימו לב שהמבוגר הפך מבולבל יותר, זכרונו ירד וריכוזו נמוך. בנוסף, חשוב במיוחד להתייחס ברצינות למחשבות על מוות. למרות הסברה הרווחת, מחשבות על התאבדות קיימות בגיל המבוגר ואף שכיחות".

איך מטפלים בדיכאון בגיל השלישי?

ד"ר מירושניק: "הטיפול האופטימלי בדיכאון בגיל השלישי ובהפרעות התנהגותיות בדמנציה דורש גישה רב תחומית. אנחנו מדברים על שילוב של התערבויות פרמקולוגיות, פסיכולוגיות וסביבתיות. בטיפול בגיל השלישי נדרשת התאמה קפדנית של תרופות אנטי דכאוניות, תוך התחשבות בתרופות אחרות שהמטופל נוטל ובמחלות הרקע. בשל השינויים הפיזיולוגיים בגיל מבוגר, יש להתחיל במינונים נמוכים ולהעלות בהדרגה, תוך ניטור קפדני של תופעות לוואי. חשוב לשלב את הטיפול התרופתי עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המותאם למגזר הזה".

כיצד מתמודדים עם התנגדות לטיפול תרופתי לדיכאון?

"זוהי שאלה מצוינת שמתמודדת עם הליבה של עבודתנו היומיומית. ראשית, חשוב להבין את מקור ההתנגדות. לעתים קרובות זו אינה סטיגמה בלבד, אלא גם חששות לגיטימיים מתופעות לוואי, חשש מאינטראקציות עם תרופות אחרות, או פשוט עומס של כדורים שהמטופל כבר נוטל. אני מקדיש זמן משמעותי להסברה, ומציג את הדיכאון כמחלה ביולוגית, בדיוק כמו יתר לחץ דם או סוכרת, ומסביר את המנגנון הביוכימי של התרופות. אני רותם את המשפחה כשותפה. בני משפחה שמבינים את חשיבות הטיפול יכולים לעודד היענות ולסייע בניטור תופעות לוואי. לעולם איני כופה טיפול", מדגיש ד"ר מירושניק. "זו חייבת להיות החלטה משותפת. לעתים דרושים מספר מפגשים עד שנבנה האמון הדרוש להתחלת טיפול תרופתי. הסבלנות משתלמת - רבים מהמסרבים בתחילה הופכים למטופלים מחויבים לאחר שהם חווים הקלה בסימפטומים".

לנצח את הדיכאון

דיכאון בגיל השלישי אינו גזירת גורל, אלא מצב רפואי הניתן לאבחון וטיפול יעיל - כך אומר ד"ר מירושניק את הנושא. "הנתונים והממצאים מצביעים בבירור על פער קריטי במערך הטיפול הלאומי בבריאות הנפש של האוכלוסיה המבוגרת. זוהי מגיפה שקטה הגובה מחיר כבד בחיי אדם, באיכות חיים ובמשאבים לאומיים". לדבריו, חוסר פעולה מערכתי בנושא יגרור הלשכות כלכליות על המדינה כולה, וכמובן על המשפחות המטפלות ביקיריהן.

"דיכאון", הוא מסכם, "אינו חלק נורמטיבי מתהליך ההזדקנות. בכל גיל, ובמיוחד בגיל המבוגר, יש לנו את הידע, הכלים והיכולת להקל את הסבל, לשפר את איכות החיים ולמנוע הידרדרות. הגיע הזמן שנתייחס לדיכאון בגיל השלישי כאל בעיה רפואית-חברתית בעלת עדיפות לאומית, בדיוק כמו מחלות לב, סוכרת או דמנציה ונייצר מודעות לבעיה. חברה נמדדת בדרך שבה היא מטפלת באוכלוסיה הפגיעה והמבוגרת שלה והגיע הזמן שנעשה זאת טוב יותר".