ציסטות בשחלות – גורמים, תסמינים ואפשרויות טיפול

ציסטות בשחלות הן תופעה נפוצה המשפיעה על נשים בכל הגילאים, אך לא תמיד גורמת לתסמינים או דורשת התערבות רפואית. שכיחותן גבוהה במיוחד – הערכות מצביעות על כך שכמעט כל הנשים בגיל הפוריות מפתחות ציסטות קטנות מדי חודש כחלק מהמחזור הטבעי. ציסטות הן למעשה מבנים דמויי שק המכילים נוזל, אשר יכולים להתפתח בתוך או על גבי השחלה, עם מגוון רחב של גדלים וסוגים. התופעה מעוררת לעתים חששות בקרב נשים בשל השפעתה האפשרית על פוריות וחשש מממאירות, אולם חשוב להבין כי כ-95% מהציסטות בשחלות הן שפירות.

בשורות הבאות נבחן את הגורמים להתפתחות ציסטות שחלתיות, נבדיל בין הסוגים השונים, נסביר כיצד משפיעים גיל האישה ומצבה ההורמונלי על אופי הציסטות, נסקור את שיטות האבחון המתקדמות ונציג את מגוון אפשרויות הטיפול – מגישה שמרנית של מעקב בלבד ועד להתערבות ניתוחית במקרים המתאימים.

מהי ציסטה בשחלה ומה גורם לנפיחות ציסטית ברחם?

ציסטה בשחלה היא מבנה דמוי שק מלא נוזל המתפתח בתוך או על גבי השחלה. שכיחותן של ציסטות בשחלות גבוהה מאוד. גודלן של הציסטות נע ממילימטרים בודדים ועד לממדים של סנטימטרים רבים. במקרים חריגים הן מגיעות לגודל של 30 ס"מ.

השחלות הן חלק מרכזי במערכת הרבייה הנשית ותפקידן העיקרי הוא שחרור ביציות והפרשת הורמוני המין הנשיים – אסטרוגן ופרוגסטרון. במהלך המחזור החודשי הרגיל, זקיקים (שקיקים קטנים) מתפתחים בשחלות ומכילים ביציות מתבגרות. כאשר ביצית בשלה, הזקיק נפתח ומשחרר אותה – תהליך הנקרא ביוץ. במקרים מסוימים, הזקיק אינו נפתח לשחרור הביצית או אינו מתכווץ לאחר שחרורה, וכך נוצרות ציסטות בשחלות.

חשוב להבדיל בין ציסטה בשחלה לבין ציסטת רחם או נפיחות ציסטית ברחם – מדובר במצבים שונים הקשורים לאיברים שונים במערכת הרבייה הנשית. בעוד ציסטות בשחלות מתפתחות בשחלות עצמן, גוש ציסטי ברחם מתייחס לנפיחות המכילה נוזל המתפתחת ברחם, כאשר גורמים להתפתחותו עשויים להיות שונים.

סוגי ציסטות בשחלות

יש שני סוגים עיקריים של ציסטות בשחלות:

ציסטות פיזיולוגיות (פונקציונליות) - הציסטות הפיזיולוגיות, המכונות גם פונקציונליות, מהוות את הסוג הנפוץ ביותר של ציסטות בשחלות. הן מופיעות כחלק טבעי מתפקוד השחלות במהלך המחזור החודשי ובדרך כלל חולפות מעצמן ללא התערבות רפואית תוך מחזור או שניים. הציסטות הזקיקיות נוצרות כאשר זקיק בשחלה אינו נפתח לשחרור הביצית בזמן הביוץ וממשיך לגדול, וברוב המקרים הן נעלמות ספונטנית תוך שבועות ספורים. ציסטות גופיף צהוב מתפתחות כאשר נוזל מצטבר בתוך המבנה הנשאר אחרי שחרור הביצית, הקרוי "גופיף צהוב", שתפקידו להפריש הורמונים התומכים בהריון פוטנציאלי. למרות שגם ציסטות אלו נוטות להיעלם מעצמן, במקרים מסוימים הן עלולות להתבקע, מה שגורם לכאב חד ולעתים אף לדימום פנימי.

הציסטות האפיתליאליות, או ציסטאדנומות, מתפתחות מהתאים המצפים את פני השטח החיצוניים של השחלה. צילום: שאטרסטוק

ציסטות פתולוגיות - הציסטות הפתולוגיות שונות מהפיזיולוגיות בכך שאינן מהוות חלק מהתפקוד הטבעי של השחלות. הן מופיעות בתדירות נמוכה יותר, אך לרוב מצריכות התערבות רפואית. בקבוצת הציסטות הפתולוגיות ניתן למצוא את הציסטות הדרמואידיות, המכונות גם טרטומות, שהן גידולים שפירים המתפתחים מתאי הנבט השחלתיים ועשויים להכיל מגוון רקמות כמו שיער, שיניים ורקמות שומן. ציסטות אלו מהוות את הסוג הנפוץ ביותר של ציסטות פתולוגיות בקרב נשים צעירות מגיל 40. האנדומטריומות, הידועות גם כ"ציסטות שוקולד" בשל צבען החום-כהה, מתפתחות כתוצאה מאנדומטריוזיס, מצב שבו רקמה דמוית רירית הרחם גדלה מחוץ לרחם.

הציסטות האפיתליאליות, או ציסטאדנומות, מתפתחות מהתאים המצפים את פני השטח החיצוניים של השחלה וכוללות שני תת סוגים: הנסיוביות, שנוטות להישאר קטנות יחסית אך עלולות להתפוצץ, והמוצינוטיות, שעשויות להתפתח למימדים גדולים במיוחד ולהפעיל לחץ על איברים סמוכים. בנוסף, ציסטות שחלתיות עשויות להתפתח בהקשר של מצבים רפואיים אחרים כמו תסמונת השחלות הפוליציסטיות, המאופיינת בריבוי ציסטות קטנות בשחלות, מחלות דלקתיות של האגן העלולות לגרום לציסטות מזוהמות, ותת פעילות של בלוטת התריס, מצב שנמצא קשור להתפתחות ציסטות שחלתיות בכ-75% מהנערות הסובלות ממנו.

ציסטות בשחלות - גורמים

הגורמים להתפתחות ציסטות בשחלות מושפעים באופן ישיר מסוג הציסטה ומגיל האישה. במקרה של ציסטות פיזיולוגיות, השינויים ההורמונליים המתרחשים במהלך המחזור החודשי מהווים את הגורם המרכזי להופעתן. שיבושים בתהליך הביוץ הטבעי, כמו אי שחרור של ביצית מתוך הזקיק, חוסר יכולת של הזקיק להתכווץ לאחר שחרור הביצית, או הצטברות של דם בתוך הגופיף הצהוב, עשויים להוביל להיווצרות ציסטות מסוג זה.

בניגוד לכך, הגורמים לציסטות פתולוגיות מגוונים יותר ותלויים בסוג הספציפי של הציסטה. למשל, ציסטות דרמואידיות מושפעות בעיקר מגורמים גנטיים, בעוד שאנדומטריוזיס משמש כטריגר ישיר להתפתחות אנדומטריומות. חוסר איזון הורמונלי, כפי שנצפה בתסמונת השחלות הפוליציסטיות, מהווה גורם משמעותי נוסף.

טיפולי פוריות הכוללים רמות גבוהות של הורמון HCG עלולים גם הם לעודד היווצרות ציסטות. זיהומים באזור האגן יכולים להוביל להופעת ציסטות מזוהמות בקרבת השחלות, וכן נמצא קשר בין בעיות בבלוטת התריס, במיוחד תת פעילות של הבלוטה, לבין התפתחות ציסטות שחלתיות.

האם ציסטה בשחלה מסוכנת?

בחלק הארי של המקרים ציסטות בשחלות אינן מהוות סיכון בריאותי משמעותי ונוטות להיעלם באופן ספונטני ללא כל התערבות טיפולית. עם זאת, חשוב להיות מודעים למספר סיבוכים אפשריים שעלולים להתרחש במצבים מסוימים: תסביב שחלתי, או פיתול, מהווה אחד הסיבוכים המדאיגים יותר, במיוחד בציסטות שקוטרן עולה על 4 ס"מ. בתרחיש זה, השחלה מסתובבת על צירה, מה שעלול להפריע או אף לחסום לחלוטין את זרימת הדם אליה ולגרום לאוטם רקמתי. תסביב שחלתי מתבטא בדרך כלל בכאב בטן פתאומי וחד, המלווה לעתים קרובות בבחילות, הקאות ותחושת חולשה כללית ומחייב התערבות רפואית דחופה למניעת נזק בלתי הפיך לשחלה.

תסמינים של ציסטות בשחלות

ציסטות בשחלות עשויות להיות אסימפטומטיות לחלוטין ולהתגלות במקרה במהלך בדיקות גינקולוגיות שגרתיות. עם זאת, כאשר מופיעים תסמינים הם עשויים לכלול תחושת כבדות או לחץ באזור האגן, כאבים באזור הבטן התחתונה, במיוחד מצד אחד, שעלולים להחמיר במהלך פעילות גופנית או יחסי מין.

במקרים של ציסטות גדולות במיוחד, עלולה להופיע תחושת נפיחות או מלאות בבטן התחתונה. ציסטות הלוחצות על שלפוחית השתן עלולות לגרום לתכיפות במתן שתן או לקושי ברוקן מלא של השלפוחית, וציסטות הלוחצות על המעי עלולות לגרום לעצירות או לקושי בהתרוקנות.

נשים רבות עם ציסטות בשחלות חוות שינויים במחזור החודשי, כמו מחזורים לא סדירים, דימום כבד יותר מהרגיל או דימום בין מחזורים. במקרים נדירים, כאשר ציסטה נקרעת או גורמת לתסביב של השחלה, עלול להופיע כאב בטן חד ופתאומי המחייב טיפול רפואי מיידי.

במקרים מסוימים, ציסטות הקשורות לבעיות הורמונליות, כמו תסמונת השחלות הפוליציסטיות, עלולות להיות מלוות בתסמינים נוספים כמו גדילת שיער עודף בפנים ובגוף, פריחות אקנה ובעיות פוריות. בעיות הורמונליות אלו עלולות גם להשפיע על המשקל ועל הרגלי השינה, ולגרום לתחושת עייפות כרונית.

אבחון ציסטה בשחלה

האבחון של ציסטה בשחלה מתחיל לרוב בתשאול מפורט על תסמינים ובדיקה גינקולוגית מקיפה. בדיקה פיזית של הבטן והאגן עשויה לזהות נפיחות או גושים אך אינה מספיקה לאבחון מלא של ציסטות.

בדיקת האולטרסאונד האנדו-וגינלית (דרך הנרתיק) מהווה את כלי האבחון העיקרי לזיהוי ציסטות בשחלות, שכן היא מאפשרת הדמיה ברורה של מבנה ותוכן הציסטה. באמצעות בדיקה זו ניתן להעריך את גודל הציסטה, את מיקומה המדויק, את תוכנה (נוזלי, מוצק או מעורב) ואת מבנה המעטפת שלה - מאפיינים המסייעים בהבחנה בין ציסטות שפירות לבין ציסטות שעלולות להיות ממאירות.

במקרים של ציסטה עכורה בשחלה או בציסטות עם מאפיינים לא טיפוסיים, עשויות להתבצע בדיקות נוספות כגון CT או MRI לקבלת תמונה מפורטת יותר. בחלק מהמקרים, במיוחד אצל נשים לאחר גיל המעבר או כאשר יש חשד לממאירות, יתבצעו גם בדיקות דם לבדיקת רמות סמנים סרטניים כמו CA-125. עם זאת, חשוב לציין כי רמות גבוהות של סמן זה אינן ספציפיות לסרטן השחלות ועלולות להיות מוגברות גם במצבים אחרים כמו אנדומטריוזיס, מחלה דלקתית של האגן, ציסטות שחלתיות שפירות ואפילו במהלך המחזור החודשי.

מהו הטיפול בציסטה בשחלה?

הגישה הטיפולית לציסטות בשחלות תלויה בגורמים רבים, כולל גיל האישה, סוג הציסטה, גודלה והתסמינים הנלווים אליה. עבור רוב הציסטות הפיזיולוגיות, הגישה המקובלת היא מעקב שמרני, שכן רובן נעלמות מעצמן תוך מחזור או שניים. במהלך תקופת המעקב, הרופא עשוי להמליץ על ביצוע אולטרסאונד חוזר לאחר מספר שבועות או חודשים כדי לוודא שהציסטה אכן נעלמת. עבור נשים הסובלות מכאבים, ניתן להשתמש במשככי כאבים כמו איבופרופן או פרצטמול להקלה על אי הנוחות.

במקרים של ציסטות חוזרות, הרופא עשוי להציע טיפול הורמונלי, לרוב באמצעות גלולות למניעת הריון, כדי למנוע ביוץ ובכך להפחית את הסיכון להיווצרות ציסטות חדשות. חשוב לציין כי גלולות אלו אינן יעילות בטיפול בציסטות קיימות אלא רק במניעת היווצרותן של חדשות.

ציסטות דרמואידיות, המכונות גם טרטומות. גידולים שפירים המתפתחים מתאי הנבט השחלתיים ועשויים להכיל מגוון רקמות. איור: שאטרסטוק

כאשר מדובר בציסטות פתולוגיות, בציסטות גדולות במיוחד (מעל 5-10 ס"מ), בציסטות הגורמות לתסמינים משמעותיים או כאשר קיים חשד לממאירות, עשויה להיות המלצה להתערבות ניתוחית. הניתוח נעשה לרוב בגישה לפרוסקופית (זעיר-פולשנית), שבה מוחדרים כלים כירורגיים דרך חתכים קטנים בבטן. במהלך הניתוח, המנתח עשוי להסיר רק את הציסטה עצמה (ציסטקטומיה) או, במקרים מסוימים, את השחלה כולה (אובופורקטומיה).

עבור נשים לאחר גיל המעבר או נשים עם גורמי סיכון לסרטן השחלות, כמו היסטוריה משפחתית או נשאות של מוטציות BRCA, עשויה להיות גישה ניתוחית אגרסיבית יותר, כולל הסרה של שתי השחלות והחצוצרות (סלפינגו-אופורקטומיה דו-צדדית) כאמצעי מניעתי.

האם ציסטה בשחלה יכולה לחזור?

שאלה נפוצה בקרב נשים שאובחנו עם ציסטה בשחלה היא האם הציסטה יכולה לחזור לאחר שנעלמה או הוסרה. התשובה לכך תלויה בסוג הציסטה ובגורמים המובילים להיווצרותה. ציסטות פיזיולוגיות, המתפתחות כחלק מהמחזור החודשי הרגיל, עשויות להופיע מחדש בחודשים עוקבים, במיוחד אם קיימת נטייה לשיבושים בתהליך הביוץ. הסיכוי להופעה חוזרת של ציסטות פיזיולוגיות מוערך בכ-50%, אך חשוב לזכור כי מדובר בציסטות חדשות ולא בחזרה של אותה ציסטה.

ציסטות פתולוגיות, כמו ציסטות דרמואידיות או אנדומטריומות, עשויות גם הן לחזור לאחר הסרה ניתוחית, אם כי בשיעור נמוך יותר. במקרה של אנדומטריומות, הסיכוי לחזרה קשור ישירות לנוכחות וחומרת האנדומטריוזיס שבבסיסן. טיפול הורמונלי לאחר הניתוח, המכוון לדיכוי פעילות האנדומטריוזיס, עשוי להפחית את הסיכון לחזרה.

נשים הסובלות מתסמונת השחלות הפוליציסטיות עלולות לחוות הופעה חוזרת של ציסטות רבות בשחלות, כחלק ממהלך המחלה הכרוני. במקרים אלה, הטיפול מתמקד בניהול התסמונת הבסיסית, בדרך כלל באמצעות שינויים באורח החיים ותרופות המכוונות לאיזון הורמונלי.

בעוד שאין דרך מובטחת למניעת הישנות של ציסטות בשחלות, ביקורים סדירים אצל רופא הנשים ומעקב קבוע באמצעות אולטרסאונד עשויים לסייע באבחון מוקדם של ציסטות חוזרות, מה שמאפשר התערבות מהירה במידת הצורך. כמו כן, שמירה על אורח חיים בריא, הכולל תזונה מאוזנת, פעילות גופנית סדירה והימנעות מעישון, עשויה לתרום לבריאות הכללית של מערכת הרבייה הנשית.

האם כדאי להסיר ציסטות בשחלות?

ההחלטה האם להסיר ציסטות בשחלות באמצעות ניתוח היא מורכבת ותלויה במספר גורמים. עבור רוב הציסטות הפיזיולוגיות, שנעלמות מעצמן תוך מספר חודשים, אין צורך בניתוח. במקרים אלה, הגישה המקובלת היא מעקב באמצעות אולטרסאונד כדי לוודא שהציסטה אכן נעלמת ואינה גדלה או משנה את מאפייניה. עם זאת, קיימים מספר מצבים שבהם התערבות ניתוחית עשויה להיות מומלצת:

גודל הציסטה - ציסטות גדולות מאוד, בדרך כלל מעל 5-10 ס"מ, עשויות להיות מועמדות להסרה ניתוחית, גם אם הן נראות שפירות, בשל הסיכון לתסביב, לקרע או ללחץ על איברים סמוכים.

תסמינים - ציסטות הגורמות לכאבים משמעותיים, להפרעות בתפקוד השלפוחית או המעי, או לדימום לא סדיר, עשויות להצריך התערבות ניתוחית.

חשד לממאירות - ציסטות עם מאפיינים חשודים בבדיקות הדמיה, כמו חלקים מוצקים, מחיצות מרובות או זרימת דם מוגברת, עשויות להוות אינדיקציה לניתוח לצורך אבחון וטיפול.

גיל האישה - אצל נשים לאחר גיל המעבר, הסיכון שציסטה חדשה תהיה ממאירה גבוה יותר, ולכן הגישה הניתוחית עשויה להיות אגרסיבית יותר.

היסטוריה רפואית - נשים עם היסטוריה משפחתית של סרטן השחלות או נשאיות של מוטציות גנטיות המגבירות את הסיכון לסרטן, כמו 1/2 BRCA עשויות לקבל המלצה להסרה מניעתית של ציסטות, גם אם הן נראות שפירות.

ההחלטה האם להסיר ציסטה בשחלה צריכה להתקבל בשיתוף פעולה בין האישה לבין הרופא המטפל, תוך שקילת הסיכונים והיתרונות של הניתוח אל מול המעקב השמרני. חשוב להביא בחשבון גם את רצונה של האישה בשימור פוריותה, את גילה ואת מצבה הבריאותי הכללי.

לסיכום, ציסטות בשחלות הן תופעה נפוצה המשפיעה על נשים רבות בשלבים שונים של חייהן. בעוד שרוב הציסטות הן שפירות ונעלמות מעצמן ללא התערבות, חשוב להיות מודעים לתסמינים אפשריים ולפנות לייעוץ רפואי במקרה הצורך. האבחון המדויק, המבוסס על בדיקות קליניות ואמצעי הדמיה, מאפשר גישה טיפולית מותאמת אישית, החל ממעקב שמרני ועד להתערבות ניתוחית במקרים הנדרשים. חשוב לזכור כי רוב הציסטות השחלתיות, גם אלו הפתולוגיות, הן שפירות. הסיכון לממאירות נמוך יחסית במיוחד אצל נשים בגיל הפוריות, אך עולה לאחר גיל המעבר. מעקב רפואי סדיר, כולל בדיקות גינקולוגיות שגרתיות, מהווה את המפתח לאבחון מוקדם ולטיפול יעיל בציסטות שחלתיות.

עבור נשים המתמודדות עם ציסטות שחלתיות חוזרות, חשוב לדון עם הרופא המטפל על אסטרטגיות ארוכות טווח, שעשויות לכלול טיפול הורמונלי או, במקרים מסוימים, התערבות ניתוחית. בסופו של דבר, הגישה הטיפולית הטובה ביותר היא זו המותאמת באופן אישי לצרכיה, לערכיה ולמצבה הרפואי של כל אישה.