הזנה אנטרלית

לחולים שאין צפי לגמילה מהנשמה עדיף לבצע טרכאוסטומיה [ קדח בגרון כלשונך] . אם היא מתבצעת כמו שצריך זו אינה פעולה מסובכת והיא הפיכה בהמשך . היא מאפשרת הנשמה וטיפול בטוחים יותר בחולה ובמידה שזה רלוונטי גם גמילה קלה יותר ובטוחה יותר מהנשמה . בנוסף לכל חסרונותיה להנשמה אנדוטרכיאלית [ רגילה עם טובוס כפי שעכשיו אצל חברכם ] סכנות נוספות כגון פצעי לחץ של קנה הנשימה .

לצערי, הפורום עוסק ברפואה דחופה ופחות ברפואת טיפול נמרץ. יש להפנות את השאלות לפורום מתאים במידה ונמצא, ולקיים דיון עם המחלקה ואף לבקש חוות דעת שניה של מומחה בתחום. בחולה מאושפז תקופה ארוכה קשה מאוד לענות על שאלות מורכבות על בסיס נתונים שניתן באינטרנט בלבד. כל טוב

שלום, אני מבין את החששות אבל אין נבואה ברפואה ואי אפשר לבצע חישובים לפחות לפני שעברו 3 שנים 1) קצב הגדילה והעליה במשקל במקרים רבים יכול להשתנות לאחר 2-3 השנים הראשונות 2) אין יכולת לדעת מראש עד מתי כדאי כדאי לתת האכלה בזונדה. אם יש צורך חיוני לתת הזנה מלאכותית למשך תקופה מאד ארוכה יש לשקול לאחר תקופה ממושכת להאכיל דרך פתח בקיבה (גסטרוסטומיה). במקרים מספר, כאשר ההזנה דרך הפה לא היתה מספקת, המשכתי האכלה דרך פתח בקיבה עד גיל 6 שנים. והגדילה היתה מצויינת. ככל שמתחילים את ההזנה המלאכותית מוקדם יותר (במידת האפשר) התוצאה טובה יותר. 3) אין שום יכולת בילדים אלה לדעת מה תהיה התגובה לטיפול בהורמון גדילה. מתחילים טיפול ואחרי 6 חודשים וגם אחרי 12 חודשים מבצעים צילום כף יד ובעזרתו ובעזרת קצב העלייה במשקל וקצב העלייה בגובה בוחנים את יעלות הטיפול. אם הטיפול אינו יעיל מספיק מפסיקים אותו.

לפני שהתינוק יציב על כלכלה קבועה שעליה הוא עולה במשקל, לא ניתן לאמר דבר. נתתי הסברים ואת מתעלמת מהם. התינוקת הרבה מתחת לגיל 3. תזונתה עדיין אינה יציבה. אני מטפל בתינוקות כאלה מ 1986. לא מוצדק ואין לי חשק להמר. על גסטרוסטומי, האכלה מסודרת וקבועה ועליה במשקל בגיל לפחות שנתיים אפשר לשער. עדיין לא לחשב במדוייק

איחולי הצלחה מקרב לב

לסבטה שלום רב, השאלה, מה נכון לעשות כאשר חולה עם דמנציה מגיע לשלב של מחלתו אשר בו הוא ממעיט לאכול ולשתות אינה פשוטה. כפי שראית - הגישה האינטואיטיבית - להכניס זונדה - אינה מביאה, בהכרח, לרווחת החולה. גם שאלת הכנסת PEG אינה שאלה קלה בנסיבות אלה. הבעיה משלבת היבטים טכניים ( האם תועלת שווה את הסיכון) עם הבנת מהות התועלת, במושגים של אדם עם מחלת מוח נוונית שעתידה להמשיך ולהתקדם. על כן - עולה בנסיבות אלה שאלת האוטנומיה של החולה על גופו. גם הכנסת זונדה וגם הכנסת PEG הן פעולות חודרניות או פולשניות, כואבות, המלוות בסיכון ואי נוחות, כאשר קיימת ראיה לפיה יש סבירות שתגרומנה, בנסיבות אלה, יותר סבל מאשר תועלת, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בצוען בנסיבות של מחלה מוחית נוונית, ובנסיבות שהחולה לרוב אינו יכול להביע את הסכמתו לפעולות, מחייבת התיחסות זהירה. השיקולים שונים מחולה לחולה, בהתאם למצבו ולהבנת רצונותיו לגבי המנעות מסבל. המסגרת החוקית לקבלת ההחלטות שונה ממקום למקום בעולם, ויש להביאה בחשבון. בברכת בריאות, כרמל ערמון

וכעת לפינתנו "מה זה"..... זונדה הינה צינור חלול, אותו מחדירים דרך האף לאורך הלוע ואל הושט והקיבה. הסיבה לשימוש - סיבות שונות - באדם שאינו בהכרה המטרה היא לנקז נוזלי קיבה, לתת מזון דרך הזונדה ישר לקיבה ולמנוע חזרה של נוזלים מהקיבה אל הושט ו"נשימתם" לריאות. בנסיונות אובדניים על ידי בליעת כדורים - המטרה - שטיפת הקיבה מהתרופות ומניעת ספיגתן ככל שניתן. במקרים אחרים הסיבה להכנסת זונדה הינה חסימת מעיים, דימום ועוד.