חוסר שמחת חיים

היי, בת 30, לפני כשנה הכל התחיל...דפיקות לב בלתי מוסברות,סחרחורות תחושת ריחוף, "היי" של ממש, חוסר אנרגיה מטורפת, דופק באיזור הגרון חנק ממשי, בכל פעם מרגישה ורואה את הסוף שלי ממש... בפנייתי לרופא המשפחה טען שזהו התקף חרדה, הפנה לבריאות הנפש, קיבלתי רמוטיב...שאיך לומר.. לא ממש עזר. עשיתי בדיקת ct+mri ראש שיצאו תקינים ב"ה,ביצעתי הולטר לב, אקו לב, בדיקות דם תקינות, אק"ג תקין, שדה ראיה o-ct , תקין... בדיקת ראייה שמיעה קלינאית תקשורת אא"ג הכל תקין...ב"ה! אבל עדיין עם הסחרחורות הבלתי פוסקות היומיומיות, חוסר איזון מטורף...אין לי חיים אין שיגרה!אין שמחת חיים וחשק לכלום!רק למצוא פתרון ולחזור לעצמי במהרה... אשמח לקבל עצה... עזרה... הכוונה.. לפתרון. אבודה ממש. בקושי עובדת ורק מחפשת פתרון

החתולה שלי בת שנה קיבלה חיסון מרובע. כחמישה ימים לאחר החיסון היא הפכה מחתולה שובבה שרק רוצה להסתובב בחוץ לחתולה ששוכבת הרבה, ללא שמחת חיים, לא משחקת ומעין אדישה אך אוכלת, שותה ועושה צרכים כרגיל. התקשרתי לוטרינר ואמר לי לעקוב אחרי זה . עכשיו כבר עברו שבועיים והיא אותו הדבר ולפני יומיים גם התחילה לצלוע וכואבת לה הרגל. לקחתי אותה היום למרפאה. מדדו לה חום ואין לה, עשו ספירת דם והכל תקין.... נתנו לי משכך כאבים.... יש לי תחושה חזקה שזה מהחיסון! האם ייתכן שזה פגע לה במערכת העצבים או משהו כזה? אני ממש מודאגת

האם החיים שווים לחיות עבורם ללא זוגיות ? האם החיים שווים לחיות עבורם ללא מסגרת,ללא עתיד,ללא ציפיות,ללא שמחת חיים? זו הרגשתי וראיתי הודעות דומות באתר. אין סיבה לקום בבוקר. אין סיבה לחיות. אין ציפיה יותר לכלום מכלום. אין יותר רצון. הדיכאון אוכל כל פינה טובה וגם טיפולים לא עוזרים. אז מה הטעם בחיים? לחיות בשביל לחיות? אני לא רואה שום סיבה לחיות כאשר כל הדברים שציינתי נמצאים ובמצטבר. אם מישהי/ו מרגיש את אותה ההרגשה אשמח אם ייצרו קשר. אני במצב קטטוני של חוסר באהבה,חוסר רצון לחיות,חוסר רצון לקום בבוקר,חוסר טעם בחיים. אין שום פרספקטיבה לכך שמשהו עומד להשתנות וכך התיסכול הולך וגובר ללא שום מוצא. אנשים חיים ומתנועעים כל היום בשביל כסף ובתוך תוכם,מהיכרות ומשיחות,אינם מאושרים ועושים הכל בעל כורחם ללא אושר ושימחת חיים. מצג שווא של אושר מדומה שלא קיים במציאות אלא הכל העמדת פנים אחת גדולה שיחשבו שהם מאושרים ואת התוצאות רואים בקופות החולים,אצל הפסיכיאטרים,פסיכולוגים,עורכי הדין,בתי המשפט ,מוסדות צדקה,מוסדות רווחה,מעונים לנשים מוכות, ער"ן,סה"ר. עשרות אם לא מאות ואלפי גמח"ים לעזרה לאנשים. לאן העולם התדרדר? למצב שאין אושר ואין חיים מאושרים ותמיד המחשבה שהדשא אצל השכן ירוק יותר ולא היא. אנשים "מאושרים" שבתוך תוכם הם אומללים ובמיוחד נכונים הדברים לאותם אלה הרגישים בינינו שאינם בעלי עור של פיל ואשר מצפצפים על החיים ובסוף החיים מתאכזרים אליהם. מה יותר נכון? חיים תחת אמונה דתית? חיים חילוניים? התשובה היא לא זה ולא זה. צריך להגיע לשלמות עצמית עם מה שהאדם עושה אולם זה כה קשה ללא המרכיבים של אהבה ואושר אשר אינם בנמצא וכך עובר לו עוד יום ועוד יום עד למוות המיוחל שכל כך הרבה אנשים מייחלים לו וביניהם אני. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? אין דרך מוצא נראית לעין וגם המוסדות שרויים באפלה ומאכלסים אותם אנשים שכביכול אמורים לעזור אך המערכות מסורבלות,לא מקצועיות ובצע הכסף מנהל אותן. האם יש מישהו שמזדהה עם כל האמור לעיל? בטוח שיש ואם כך הוא הדבר צריכה לצאת זעקה גדולה לרחמי שמיים כי לא נותר יותר מאומה. חוסר אמינות,חוסר מוסר, חוסר לויאליות, העמדות פנים,שקרים,הונאות ,קמצנות,רדיפת בצע,חוסר הסתפקות במועט או אי יכולת להסתפק במועט אשר מובילה לאותה רדיפת בצע באשר אין יותר דין ואין דיין ושאר מרעין בישין הגורמים לרציחות נשים ע"י בעליהן,חבריהן,פריצות ששולטת בכל פינה,,אנשים שעוטים עליהם מסכות להסתיר את מי שהם באמת,חיוכים מזויפים והמצב רק הולך ומחמיר מיום ליום ותהליך ירידת הדורות נמשך לו ללא הפסקה כאשר אותם אנשי מקצוע כביכול,הם בעצמם נמצאים באחד המצבים שתוארו והם כביכול היועצים בנוסף לחברה הסובבת אותך של חבר יועצי אחיתופל שבעצמם נמצאים במצב דומה אך הם תמיד יודעים לייעץ לאחרים ללא משוא פנים ומה שמניע אותם לא תמיד ברור אך יצר הרע משתלט על כל פינה והתוצאות של אותם ייעוצים גורמת לא אחת וכמעט תמיד לפירוד והרס זוגיות,הרס משפחות וניתן לראות את התוצאות בבתי הדין הרבניים ששם התורים הינם עצומים וכך נהרס המוסר,נהרסים הערכים הקדושים ביותר של הבית היהודי וכשנהרס בית מדמים אותו להרס בית המקדש. יותר מכך- מאריכים את החיים ע"י תרופות כי האדם פוחד מהמוות אך אם המוות היה דבר ברור והייתה אמונה בגלגול נשמות או אמונה כלשהיא שישנם חיים אחרי המוות ודבר זה היה ברור אזי בטוחני כי הרבה מאוד אנשים היו בוחרים במוות וכמה שיותר מוקדם על-מנת לשים קץ לייסורים המתמשכים ןהבלתי פוסקים והיו בוחרים לשים קץ לחייהם צריך לעשות משהו בנידון אך כיוון שלהיות דון קישוט נראה בעיני האחרים כדבר שלילי,כך נראה לו המצב כאשר הפרט מאבד תקווה לשנות את העולם והאמירות כגון -מי אתה שתשנה את העולם גוברות ואתה שומע זאת מכל פיה ומכל עבר,הרי גם הסיכוי שתאזור כוחות לשנות ולו במעט את המוסכמות החברתיות השליליות שקיימות, אף כוחות אלו נעלמים ואז גם הרצון לשנות שקיים באם קיים, גם רצון קטן זה יורד לו לטימיון מאפיסת כוחות מושלמת והרצון להמשיך לחיות עוד פוחת יותר ויותר. אלוהים רואה,בוחן לב וכליות ונותן סימנים כמו נפילת הסיטי בנק(הבנק השלישי בגודלו בארה"ב,אסונות טבע,התמוטטות אימפריות ועוד והאדם לא רואה,לא מבחין ולא שם לב וכך כעס השם גודל והולך כבמעמד הר סיני,הסגידה לעגל הזהב וההתהוללות של בני ישראל אשר עונשם הגיע בדמות 40 שנה במדבר. זו מהילה בין הדת לבין החילוניות כאשר החילוניות פשטה את הרגל וגם הרבה מהמגזר הדתי משועבדים במסכה של אנשי דת לאותה חילוניות בהבדל של מסווה(אני דתי ברמה זו או אחרת). מדוע לא להיות אמיתיים ללא השתייכות להגדרות של דתי-חילוני ולהיות בראש וראשונה בן אדם ולהתנהג בכבוד,להסתפק במועט ולחיות חיים שלווים ומאושרים? אין דבר כזה. העולם פשט את הרגל מבחינות המוסר והערכים וביחוד עכרי המשפחה והכבוד בין אדם לחברו. תוצאה של כל השחיתות הפושטת והולכת וגוברת מידי יום ביומו.

שלשום הרדמתי את כלבתי האהובה לאחר 14.9 שנים, הקשר ביננו היה מאד צמוד, עברנו יחד תקופות בהן היינו רק היא ואני, עברה איתי את מחלת הסרטן שהייתה לי, ישנו יחד צמודות זו לזו, לפתע חלתה בכשל כליות והתדרדרה במהירות, בתי ואני על אף הקושי הנוראי סמנו את עצמנו בצד והחלטנו לגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד. מאותו היום אני עם מועקה שעולה מהבטן ועד לגרון, אין לי תיאבון, מרגישה זרמים בכל הגוף, עצב ובכי בלתי נשלטים ומן תחושה שאני שוקעת, פוחדת לשקוע לדיכאון. הקושי הגדול ביותר הוא להגיע הביתה והיא איננה, תחושה של בית ריק ללא שמחת חיים. פוחדת שלא אצליח לצאת מהאבל הנוראה הזה, לא הרגשתי ככה כשאבי נפטר.

הי, גידלתי כל ימיי חיות מחמד ומכירה את הפרידות מהם. צורבות מאד. החיה היא חלק ממך. כמעט בלתי נפרד. לאחר מותם, חוויתי לפחות חצי שנה של כאב רגשי עוצמתי. זעקתי זעקות שבר ושוטטתי אבודה ברחוב מנסה ללטף חיות של אנשים אחרים. כל כך מובן. את לא הראשונה שאני שומעת ממנה שאובדן בעל חיים נחווה קשה אף ממות אדם אהוב. איתך ביגונך, מאד קשה. סוריקטה