אובססיה לניקיון

שלום רב, אשתי אובססיבית לניקיון באופן החורג מהנורמה. הדבר מתבטא בכך שכשהילדים חוזרים מהגן או מביה"ס אז ישר חייבים לשטוף ידיים, לאחר שמסיימים לאכול אסור לגעת בכלום ובמידה שאחד הילדים נוגע בטעות בספה או בחפץ כלשהוא מייד הוא מקבל מטר של צעקות וכעסים המופנים אליו.כמו כן במידה שמגיעים אלינו אורחים אז לאחר מכן אשתי מנקה את כל הצעצועים שהילדים שלהם נגעו בהם ואת הספות וכך הלאה והלאה. מה שמעניין הוא שהאובססיה הזו אינה מפריעה לה לא לנקות את החלונות של הבית או אבק שבבית אפילו מעל חודש. הנושא מאוד מטריג אותי מהסיבה שבמידה ואחד הילדים או אני במקרה לא שטפנו ידיים או לא שמרנו על ניקיון מייד אשתי הופכת ל"מפלצת" ומשנה את עורה ואז מתחילה לצעוק וממש לגעור בילדים עד כדי מצב של ריב איתי ועם הילדים. הסברתי לאשתי מספר רב של פעמיים שהמצב לא יכול להמשיך כך ( יש לנו 3 ילדים) ושהיא חולת ניקיון שצריכה טיפול לדעתי. אך תמיד היא מתכחשת וסוטה מהנושא וטוענת שאני מדבר שטויות. אודה לך באם תייעצי לי מה עליי לעשות. אני ממש אובד עצות ומרגיש כי חוסר המזל רודף אחרי (אמי הייתה גם חולת ניקיון שהבריאה רק לאחר אשפוז במוסד ונטילת כדורים)עד כדי כך שאין ביכולתנו לנהל אורח חיים נורמלי והכי חשוב אני רואה השפעה שלילית על הילדים והפיכתם לחסרי סבלנות. תודה מראש.

בתי, בת 25, חולה בטרשת נפוצה, מתנהגת בצורה אובססיבית במספר נושאים : אובססיה כנגד אשתי (לא אוכלת את התבשילים שלה, לא אוכלת בכלי הבית,...), אובססיה לנקיון (המון כביסות, שימוש בסבון רחצה בכמות מופרזת, שימוש בנייר טואלט בכמות מופרזת). היא גם חושדת שגונבים לה פריטים אישיים ונועלת את דלת חדרה גם בבית המשפחה. בנוסף, היא לא לוקחת את הטיפול התרופתי למחלת הטרשת הנפוצה. אודה באם תוכלי להפנות אותנו לטיפול מתאים באיזור חיפה-קריות. איזה טיפול לדעתך ה

מבקשת עזרה לבני בן ה23 הסובל מהפרעת אכילה מזה שלוש שנים וכן אובססיה לניקיון וסדר. הפרעת אכילה שמתבטאות בשבוע לא לאכול ואז התנפלות והקאה מאולצת . אי תקשורת עם המשפחה והסובבים לא מוכן לקבל טיפול. תודה

הי. מראש מצטערת שהארכתי, יש לי בעיה עם בןהזוג שלי ואיכשהו אני מובכת ולא מוצאת דרך לשתף משפחה וחברים בקושי הזה, ולכן אני פונה לכאן ומקווה לשמוע עצה או סתם מה חושבים. אני נמצאת בקשר מזה 3 וחצי חודשים. אני בת 23 וחבר שלי בן 25. הקשר בינינו טוב ודואג ואוהב, למרות שיש לנו גם בעיות כמו שלפעמים הוא נהיה חסר סבלנות אלי או מתעצבן עלי, סביב מצבים שבהם הוא לחוץ מאוד (כמו נגיד טיסה לחו"ל) או חסר בטחון. ולפעמים אני מרגישה שהוא חסר בטחון בקשר ואני חסרת בטחון בקשר ושאנחנו קצת עושים שטויות והקשר לא לגמרי פתוח ופשוט. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי אחרי שלושה שבועות בלבד, ורב הזמן הוא מגלה הרבה חיבה ואהבה.. הוא לא חוסך ממני או משחק איתי. אני אוהבת אותו והוא חשוב לי, וטוב לי איתו. ביחד עם זה יש קשיים כי הוא לא בנאדם קל ויש לו כל מיני עניינים (כמו קצת אובססיביות לניקיון, הוא מגלה לפעמים יחס לא טוב אלי כמו שכתבתי, ראיתי אותו עצבני במצבי לחץ על משפחה וחברים שלו, יש לו כלמיני 'בעיות' כמו שהוא לא יכול לישון עם אנשים זרים, רעשים מפריעים לו בצורה קיצונית, ניקיון גם ועוד.) כילד הוא גדל במשפחה מאוד קשה עם הורים לא כלכך נורמליים ומתפקדים לדעתי, אבא שלו היה מכה אותו. אני לא לגמרי שלמה עם הקשר שלנו כי יש דברים שמכבידים עלי אבל אני אוהבת אותו ואני מרגישה שאנחנו מתקרבים ושאני לומדת להכיר אותו ולומדת איך להיות איתו. ואני מבינה את הקשיים שלו. לפני יומיים דיברנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושטוב לי מאוד שהוא קרוב אלי ושאני רוצה שהוא יהיה קרוב אלי, והוא הגיב במשהו כמו "גם אני, אבל אני לא יודע אם 24/7" וכששאלתי אותו על מה הוא מדבר, הוא אמר לי "את מתכוונת שאת רוצה שנגור ביחד לא?" ואמרתי לו שלא, שלא אמרתי שום דבר שקשור לזה, ושאני לא חושבת שזה מתאים ושאלתי אותו למה שהוא יחשוב שאמרתי את זה, והוא סתם נראה נבוך והעביר נושא. יום אחר כך דיברנו והוא (אני לא זוכרת איך) הגיע לדבר על זה שהוא חושב שזוגות לא צריכים לחיות ביחד, שהוא חושב שהמצב האידיאלי הוא שזוג, גם זוג שנמצא הרבה שנים ביחד, יגור נגיד באותו בניין או רחוב אבל לא ביחד, ש"בטבע חיות לא חיות ביחד" (מטומטם, אני יודעת) ועוד כלמיני. היה לי קשה קצת לדבר איתו כי הרגשתי שהוא כאילו אומר משהו כללי אבל בעצם אומר לי משהו אישי. היה לי קשה לדבר ישירות כי זה עניין רגיש, כמה אתה רוצה אותי וכמה אנחנו מחוייבים ומה יהיה בהמשך... כשניסיתי לדובב אותו הוא לא אמר דברים עם משמעות מדי. אני מבחינתי לא הייתי רוצה לגור איתו כרגע, אבל כן הייתי רוצה לחשוב שזה הכיוון ושזה משהו אפשרי שיקרה אם נראה שהדברים טובים לנו. זה לא משהו שרמזתי או דיברתי עליו אף פעם חשוב לציין. אני נשארתי מבולבלת ודחויה ומאוכזבת ופגועה. אני לא יודעת אם אני מגיבה חזק מדי? אני לא מבינה למה שהוא יגיד לי דבר כזה בשלב כזה של הקשר? מה הוא מנסה להגיד לי? האם הוא אומר משהו על הקשר שלנו – שהוא לא בטוח בו? שהוא לא כ"כ רוצה אותי? "תתרחקי ותרגעי"? "תנמיכי ציפיות"? "אני אף פעם לא ארצה יותר ממה שיש לנו עכשיו"? או שהוא אומר משהו על עצמו – שהוא צריך ורוצה להשאר לבד תמיד? מה אני אמורה לעשות? ושאלה חשובה מאוד – האם לדבר ולהציף את זה? האם לפנות אליו ולהודות שהיה לי קשה לשמוע את זה? ושזה השאיר אותי מבולבלת? או שפשוט לעשות כאילו זה לא קרה ולראות מה יקרה בהמשך. אחרי שהוא אמר את זה היה לי מין רגע מוזר שהרגשתי במין וודאות מוזרה שזה איזה חוסר בטחון שלו ואיזו פגיעה שלו ואיזה קושי שלו ואז הסתובבתי אליו ואמרתי לו שיחבק אותי, ואמרתי לו שאני מחבקת אותו. והוא אמר לי, "איך ידעת, אני לא מאמין שידעת, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, חיבוק." ואחר כך הרגשתי בלי להבין למה אני מרגישה את זה מאוד קרובה אליו. לא יודעת מה זה היה... אבל עכשיו הרגשות האלו דעכו ונשארתי מרגישה דחויה ופגועה ובעיקר מאוד מבולבלת. לא מבינה מה הוא אומר לי, לאן הקשר הזה הולך, מה נסגר. למה שבחור יגיד דבר כזה לבחורה שהוא נמצא איתה ואוהב אותה. תודה רבה :)