מקרה של "תסמונת מינכהאוזן באמצעות מתווך": אישה בת 26 אשפזה...
פרשת "ילדי הגזזת" היא פצע כאוב מימי קום המדינה: רבים נפגעו...
בעיות של פוריות ניתנות לטיפול באמצעים אלטרנטיביים -...
שלום , אני נמצאת כעת בהריון ראשון, בשבוע 29+3 מאז ילדותי אני מתמודדת עם פוביה קשה מאוד של בחילות והקאות. הבנתי שיש לזה שם ברפואה אך זה פחות העיניין.. אני מונעת את עצמי מהמון חוויות\בדיקות\נסיעות\טיולים וכו' רק בגלל ההתמודדות הזו. כעת אני צריכה לעשות חיסון לשעלת וחוששת עד מוות שיהיו לי תופעות לוואי שמכילות בתוכן גם בחילות או הקאות. קראתי קצת והבנתי שהתופעות המשמעותיות יותר הן כאבים ביד ואולי חום. אך במקום אחר קראתי שיש תופעות כלליות של בחילות, סחרחורות, הקאות, שלשולים ועוד. האם זה באמת נכון שזה קורה מהחיסון? מתחננת לתשובה כנה מכם.
היי, החיסון לשעלת נועד להעביר נוגדנים דרך השלייה ולהגן על היילוד מפני מחלת ילדות קשה, אוסיף כי לאחרונה יש דיווחים על התפרצות שעלת בישראל ואנחנו הרופאים ממליצים בחום להתחסן. עיקר תופעות הלוואי הן כאבים באזור ההזרקה ואולי חום, עם זאת לכל חיסון יכולות להיות תופעות לוואי של כאבי ראש, בחילות, הקאות וכ'ו, ההתייצגות הזו נדירה. בהצלחה!
שלום ד"ר לוסטיג עברתי ילדות בעייתית והוגדרתי בגיל 23 כסובלת מפוסט טראומה. עד אז השתדלתי להיות מצטיינת בכל מה שעשיתי ולכן סבלתי ממתח אם לא עמדתי ברף הציפיות שהצבתי לעצמי. בגיל 23 התחילו בעיות שינה. נטלתי נוקטורנו 7.5 מ"ג במשך 11 שנים. הכדור עזר מאוד בשנים הראשונות ואז הפסיק. חייבת לציין שברקע היו חרדות ודכאון שלא הגיבו טוב לטיפול תרופתי. כשהנוקטורנו הפסיק להשפיע ניסיתי נוגדי דיכאון מיישנים כמו מירו שגרם לי לתופעות לוואי ולכן הפסקתי ואלטרולט שלא עזר. בחמש שנים האחרונות לקחתי שני כדורים של טרזודיל עם כדור של בונסרין ושני כדורים של פרותיאזין. זה עזר לי לזמן מסוים לישון אבל ההשפעה נחלשה עם הזמן. בגלל ריבוי התרופות והעלייה במינונים החלטתי על דעת עצמי ובצורה הדרגתית לרדת במינונים. קרוב לחצי שנה אני בלי תרופות ולא ישנה בכלל. החיים גיהינום. אין לי דרך לתאר כמה סבל כרוך בלא לישון. הראש שלי לא מתפקד. אני מבולבלת ולא זוכרת מה עשיתי לפני שנייה. אפילו לכתוב לך דרש ממני מאמץ עילאי. בדיעבד זו הייתה טעות ללכת מקיצוניות אחת לאחרת. ניסיתי שוב את הנוקטורנו שעזר לי להירדם אבל למעט מאוד זמן. הלכתי לפסיכיאטר פרטי והוא נתן לי סרוקוול. ישנתי ממנו למספר שעות אבל בבוקר הייתי מטושטשת והתקשיתי לתפקד. האם יש כדור שיעזור לי לעוררות היתר ולדריכות שאני נמצאת בה כי אני חווה סטרס מטורף, חורקת שיניים ואני מניחה שבעיית השינה נובעת גם מזה.
אבל דווקא בשל הכרוניות במצב וחוסר תגובה מספק לתרופות אני מציעה לפנות לרופא שינה לאבחון הבעיה בראש ובראשונה. יתכן שתדרשנה גם בדיקות שינה כל שהן. בברכה ד"R מיכל לוסטיג
הייתי לפני מספר שנים. לא עזר. בכל מקרה תודה.
אודי. הייתה לי ילדות קשה ואפילו לא הייתי מודעת לזה שזה לא טבעי לשנוא את המשפחה שלך ולראות בהם 'אוייבים' מרוב אטימות והתעללות רגשית בילדות. והיו לי הפרעות אכילה והמיניות שלי הגיחה לאויר העולם בצורה של סיוטים שפקדו את הכרתי.. לא הייתי פעילה חברתית בתיכון. התבודדתי והתמקדתי בהצטיינות בציונים. לקראת הבגרות המוקדמת נשטפתי חרדות והיו לי קשיי תפקוד. פיתחתי סימפטומים של בולימיה ופציעה עצמית, הכל בסתר. לצד זה הייתי הישגית ושאפתנית וניסיתי ללמוד בכל מיני מסגרות, גם מקצועיות וגם אקדמיות. זה לא החזיק. התמדה בתפקוד היתה לי קשה. הזהות החברתית שלי לא הייתה מגובשת ומחשבות על הפרעות אכילה מלאו את עולמי הפנימי לצד ניסיון לתפקד בעולם החיצוני. לא יצרתי או שמרתי קשרים, דחיתי אנשים שניסו להתקרב ואפילו לא ידעתי שזאת בעיה . פשוט התנהגתי באופן הגנתי אוטומטית. בלי מודעות. תמיד שאפתי לתשוקה מקצועית שתהיה לי ולהתממש בתחום כלשהו שאוהב. והשקעתי זמן וכסף בניסיונות ללמוד אך לצערי החרדות התפקודיות היו חזקות ממני ולא הצלחתי לממש בפועל באופן מקצועי ותעסוקתי תחומי עניין שלמדתי. נראה שהייתי מתאימה יותר לתחומים אחרים שכרוכים בפחות לחצים וללא יותר מדי התמודדויות דינמיות מול אנשים. הגעתי לטיפול פסיכולוגי. זאת הייתה פעם שניה בחיי. היו לה 'תעריפים'. היה לה בית בצפון ת"א ורמת חיים מאד גבוהה וזה ניכר. וגזרת גוף שקינאתי בה.. קצת איירוני מטפלת 'חתיכה במיוחד' למופרעות אכילה. היא גם לא ניסתה להכחיש. כשחשתי צביטה מכל הפערים שהשתקפו שם בינינו היא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני היום'. אודי, אני לא יודעת מה איתך , אבל לדעתי ההתנשאות והצביעות שגלומים במשפט כזה כאשר לוקחים בחשבון את ההקשר החברתי ההיסטורי-התפתחותי המלא זה הופך את הביזוי והאטימות לא לחוויה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית לחלוטין! בתור פסיכולוג בוודאי ידוע לך היטב שיש אנשים עם מזל התפתחותי וכאלה עם פחות. אדם עם הקשרות לא בטוחה שעסוק ב'דחפי שימור עצמי הגנתיים מפני התפרקות פסיכולוגית' ותפקודים ניהוליים פגועים יהיה פחות פנוי לנצל הזדמנויות שפתוחות בפניו בחיים ללמוד דברים חדשים ולתפקד באופן יעיל כדי להתקדם. אם פסיכולוג אומר 'עבדתי קשה' כאשר מולו אדם פגוע שכזה זה כאילו הוא פשוט משתין בקשת על כבודו של האחרון (הוא כמובן בונה על חוסר מודעותו לעניין ההשפעות בשנים המוקדמות על גורלו ההתפתחותי. אבל לי כבר הייתה מודעות לפחות לעצם העובדה שלא כל האנשים סובלים מקשיים חרדתיים ותפקודיים שכאלה באותה רמה) . כפסיכולוגים אתם מודעים היטב לעובדה זו. אז איך אפשר לטעון שהחוויה שלי שאמירה כגון "עבדתי קשה" למטופל כמוני להצדקת פערים היא צבועה ומבזה נשענת על תחושה סובייקטיבית גרידא? הצביעות זועקת לשמיים כאן. להפוך את הכל לסובייקטיבי. זה פשוט לא נכון. אתה אומר זאת כפסיכולוג, ואני? מי אני בכלל... אז יש לך יותר כח. אז אם תגיד שהכל סובייקטיבי כנראה יותר אנשים ייטו להקשיב לך ולהסכים איתך ולראות בי איזה אומללה תמהונית שמחפשת להתקע בחוויות הסובייקטיביות שלה. אבל זה לא הופך את זה לנכון. תפיסה אמיתית ואובייקטיבית היא דבר שמתקבל מתוך התבוננות על ההקשר המלא של דברים. הפסיכולוגית לא אמרה דבר שקר. אני בטוחה שהיא עבדה קשה. אבל היא יושבת שם מולי כאדם שתפקידו לעזור לי! ואני בטח לא בחרתי בקשיי התפקוד או במשברים שעברתי . לכן שמטפלת פסיכולוגית בכירה אומרת 'עבדתי קשה' ואף חוזרת על כך גם לאחר שהבעתי מורת רוח, אז בהקשר שבו אנחנו פועלות היא אכן מתנהגת בצורה מבזה אטומה ופוגענית וזה לא סובייקטיבי בכלל. זה אובייקטיבי מאד כאשר בוחנים את ההקשר המלא של הנסיבות. פגיעה 'סובייקטיבית' מספר 2- שאמרתי לה שאני רוצה להיות פסיכולוגית ולמעשה בכלל לא הבנתי מה טיבעו של המקצוע. היא לא הבהירה לי 'מימה. זה לא רק שנותנים אמפתיה פה לאנשים ומבריאים אותם מסבל והכל ורוד טוב ויפה. מתסכלים אותם, אוכפים גבולות, מתמודדים עם דכאונות וכעסים ושחזורים וסערות רגשיות..'. לא היה לי מושג. כמובן שבפועל גיליתי זאת כשחוויתי על בשרי אבל אם אמרתי 'אני רוצה להיות פסיכולוגית' בלי להבין על מה אני בעצם מדברת כי לא הבנתי מה מטרותיו של טיפול פסיכולוגי באמת - היא הייתה צריכה לכבד את החלק של האדם הבוגר שבי ולהסביר יותר טוב. לא רק לכפות עליי את התהליך עצמו בזמן שהחלק הילדי 'מתחרפן' שם. גם זה פגיעה נרקיסיסטית בכבודי ולא משהו סובייקטיבי. נגיד אודי אתה מגיע לאיש מקצוע בתחום כלשהו עם ידע והבנות משלך והוא מתוקף מקצועיותו מזהה שאתה בעל ידע חסר/שגוי ולא טורח להסביר לך. מותיר אותך בבורות. מכשתגלה זאת בשלב מאוחר יותר לא תכעס? וודאי שתכעס! ואם שלמת לו כסף אז בכלל. בקיצור היו שם כל מיני טעויות שהיא עשתה זה כבר ברור. לא הכל סובייקטיבי שלי. אבל המזעזע מכל עבורי היה שנכנסתי על תקן 'רוצה להיות פסיכולוגית' ויצאתי על תקן 'בעלת הכרה בנכות נפשית'. זה זעזוע אדיר מאין כמוהו לתחושת הזהות! ואם הגברת כבר עשתה את הסיפתח האטום הפוגעני של 'עבדתי קשה' תאר לעצמך כמה היא חיבלה ביכולת לתקן פה משהו ולאפשר לי להשלים עם השתלשלות העניינים כפי שאירעו. האם הביזוי הנרקיסיסטי הזה היה הכרחי? לא. אם מלכתחילה הייתה רגישה יותר אולי היה אפשר לעכל הכל אחרת. למשל התגלגלתי לעוסית שהסבירה לי אחכ מהי פגיעה על רקע נפשי וכיוב. יחס הרבה יותר מותאם ואנושי. והיא גם העבירה ביקורת על כך שהפסיכולוגית לא טרחה בעצמה להתייחס לחרדות התפקודיות שלי וליידעני שיש זכויות סוציאליות שניתן לממש. סתם הורתה לי בפטרנליסטיות סמכותנית 'תמצאי עבודה'. במקום לשוחח 'דוגרי' על קשיים וזכויות הפסיכולוגית הייתה עסוקה בלומר 'עבדתי קשה'. אולי היא רצתה להוות מודל? אולי היא ניסתה להעצים? איני יודעת מה היא ניסתה אבל היא בבירור שגתה בגישה שלה וזה עלה לי ביוקר. צרם ומירר. ואתה יודע שסחבתי הרגשת הפגיעה בתוכי המון זמן כתוצאה מזה ואת הכעסים פלטתי בין היתר כאן.. ונטילציה. ועכשיו לחלק הסוביקטיבי - השחזור עצמו שהיה שם. הוא סובייקטיבי. הזעקות לעזרה. ההרגשה שהיא רוצחת אותי עם אטימותה ולא אנושית. כל הדברים האלה שרגשית יצאו לי לחלוטין מפרופורציות. השנאה, הזעם הנקמני.. זה הכל סובייקטיבי ו'משוחזר' כנראה. כי ההגיון מצביע שאין התאמה בין גירוי לתגובה. גיליתי שיש לי פצע בנפש והיא לחצה עליו. הוא דימם מכאב וכך הגיע למודעותי. פצעי נטישה. היות ילד לא רצוי. שאין זמינות עבורו. שהוא בר תחליף וכיוב'. כל זה ההשלכות והסובייקטיבי שבי שכנראה עשוי להשתחזר בכל קשר רגשי ולא רק איתה. פצע שהוא בתוכי.. שגיליתי אותו שם, וזה כאב נורא.. אז לא מספיק שטרם זכיתי למימוש תעסוקתי מספק , גם גיליתי שבענייני קשרים וזוגיות ואהבה הכל בי מסובך ופצוע. לא התעסקתי בכך יותר מדי לפני הטיפול. פשוט הכחשתי צרכים והזדהיתי עם סימפטומים. אבל מה שתארתי לפני כן- פגיעות אובייקטיביות ומתוך התבוננות בהקשר הן מאוד ברורות ומובנות. בשביל להבין שיש להן מימד אובייקטיבי לא צריך להיות גאון. רק בן אדם חף מצביעות.
מימה, ההתחלה הייתה מבטיחה: כתבת על ילדותך ועל חוויות קשות שחווית. זה לא החזיק מעמד וגלשת שוב למלל אובססיבי, שבחווייתי שלי ובצורה הכי לא צבועה - היה סלט של מלים. אינטיליגנטיות אמנם, אבל בכל זאת סלט. את מערבבת בין הסובייקטיבי שלך לאובייקטיבי, אבל כל הווייתך (כפי שכבר כתבתי לך לא פעם) נמצאת בפנטזיה מושלמת וסימביוטית שלא קיימת בחיים האמיתיים. וזה כל כך חוזר על עצמו שבאמת איני יודע מה אני יכול להוסיף לך ומה תרוויחי מזה... אודי
שום סלט לא היה שם הפעם. הסבר מסודר ומנומק . זה שאתה לא מוכן להסתכל מהזוית שלי לא הופך את הכל לסלט וכ' . ובאמת אין הרבה מה לומר חוץ מלהבין ולהכיר כיצד עם גישה טיפולית לא נכונה וצבועה אפשר לפגוע מאד במי שכביכול אמורים לעזור להם. חבל שלא קראת בצורה 'נקייה' מה שרשמתי שם. הכל מאד מאד ברור. קצת שכל אנושי ישר ובקלות אפשר להבין.
תפני הכל לטיפול.
היי, אני בת 29 ויש לי אחות בת 27. גדלתי בבית שבו מערכת יחסים בין ההורים הייתה לא תקינה בלשון המעטה- אמא בתסמונת האישה המוכה מאוהבת באבא עד עמקי נשמתה, ואבא שלא אוהב את אמא, בעל עולם תוכן רחב משלו )מאןד מוכשר( ולא מעריך אותה. היו אינספור ריבים אלימים בבית מאז שאני זוכרת עצמי. אמא תמיד לקחה את תפקיד הקורבן ואבא תמיד ההיה כביכול האיש הרע. לא ידע לשלוט בעצמו והיה צורח בקול רועם, שובר דברים בבית ופעם אחת הרים עליה יד. גם עלי. לא יודעת למה אבל תמיד התחברתי יותר לצד של אבא )גם את עולם הכישרונות קיבלתי ממנו( אמא שהייתה אז שבד כלי, מתוסכלת אבל יחד עם זאת מאוד מניפולטיבית, הייתה מתעללת בי כדי לפרוק את תסכולים שלה מאבא. כמובן שאת זה הבנתי בדיעבד. בזמנו חשבתי שזה מגיע לי. הרגשתי אשמה כל הזמן ורציתי למות כי חשבתי שאני כתם של המשפחה. זה מה שגרמו לי לחשוב על עצמי כל הזמן. זה היה מתבטא באפליה ביני לבין אחותי, ניכור, ביקורתיות יתר הרסנית מאוד, אמירות חוזרות ונשנות שאני לא שווה ושאני לא טובה, עונשים מאוד לא פרופרציונלים שרק אני הייתי מקבלת וריסוק הביטחון העצמי לחתיכות- תיוג שלי כילדה בעייתית, ממש עד לפני שנתיים וחצי. אבא שלי כן ראה את הנפש שלי ואולי בגלל זה התחברתי אליו יותר למרות שהוא היה אחראי על "האבחון" שלי בפני בני הבית למרות שבבית הספר אובחנתי בכלל כילדה מחוננת .כצפוי עזבתי את הבית בגיל מוקדם )20( ואחותי לקחה את תפקיד הילדה הטובה, היסמנית. כילדה/נערה הייתי מאוד מרדנית, לוחמנית, שצועקת את הרגשות שלה החוצה ורק מחכה שיכירו בהם לשניה ולא יבטלו אותם כאילו הם לא חשובים. כבוגרת גדלתי להיות בעלת חוש צדק מפותח מאוד,)כצפוי( פיתחתי מודעות מאוד גדולה, לעצמי, לסביבה, הבנתי איך דברים עובדים, למה יש לנו דפוסים מסוימים, מה לשמר ומה לזרוק לפח בדפוסים שקיבלתי כי הבנתי כמה הם הרסניים. הבנתי הכל. הבנתי למה עשיתי כל דבר שעשיתי, למה חשוב לי כל דבר שחשוב לי היום, והכל התחבר לי. הבנתי גם אותם פתאום, הבנתי שגם להם היו חיים לא קלים וגם הם עברו ילדות קשה ומשם זה מה שהם הכירו. הבנתי למה אמא בחרה דווקא בבחור כמו אבא ולמה אבא התעלל בה. הבנתי הכל. )בשנים האחרונות לאבא פרצה מחלת נפש של הפרעה דלוזיונלית, מה שעוד יותר חיבר את הכל. סלחתי לאמא אחרי שנים של כעס וטענה כלפיה על מה שעברתי, על אבא אף פעם לא באמת כעסתי ואף עזרתי לה לשפר את עצמה דרך התנהגות חדשה שלי ואי שיתוף פעולה עם הדפסים הישנים. למדתי לא להקשיב למניפולציות שלה יותר ושמה שהיא אומרת לא תמיד נכון לגבי, היא מצידה הבינה שאני לא אזין לה יותר את המעגל הוצאת אגרסיות והחדרת תגיות שגויות על מי שאני והתחילה להרפות. ככל שהיא הרפתה יותר כך היא התחילה לראות אותי באמת. היום היא בתחילה של עבודת מודעות גם על עצמה ולקיחת אחריות מה שעוזר לנו להחלים יחד. כמובן שהם התגרשו לפני עשר שנים. העניין הוא אחותי. אחותי לקחה את הקיצון השני וכנראה בגלל שראתה יחסים כל כך לא מפרגנים ותומכים בבית היא פחדה לחשוף את עצמה באמת ובחרה לנעול את העולם האישי שלה ורק לציית. הרי אצלנו בבית אם היית משתף משהו זה מיד היה הופך לנשק נגדך. אז היא צפתה בי מהצד ומהריקושטים שאני חוטפת ובחרה בהפך הגמור. אחותי בחורה משכמה ומעלה, תואר, תפקיד מפתח בעבודה, כסף, אבל פוחדת מאינטמיות פחד מוות. מאוד פחדה מאבא שלי בילדות והייתה תמיד בצד של אמא. סולדת ממנו היום וכועסת עליו, אבל שמה את זה בצד כי הוא חולה ונמצאת שם בשבילו במקרים דחופים. כשהוא בריא היא בנתק ממנו. לא מעריכה אותו. בתור ילדה היא פחדה ממנו מאוד. היום בתור בוגרת יש לה קושי מאוד גדול באינטימיות. היא לא יכולה להסתכל בעיניים כמעט, לא לשתף איך היא מרגישה, לא מגע, לא חיבוק, צינית מאוד וסגורה, למרות שבסביבה שהיא לא המשפחה היא מאוד חברותית ואהובה. ליד המשפחה היא נסגרת עד אפז ברמה שלעולם לא שמעתי אותה שרה, מזמזמת, רוקדת, או מזמינה פיצה בטלפון. אגב היא בתולה. כמובן שהיא לא סיפרה באופן ישיר- אמא גילתה ממקור עקיף. היא מאוד משפחתית כביכול אבל לא מסוגלת לדבר על דברים אישיים. לא להגיע לשום אינטימיות עם אף אחד. מיותר לציין שהיא ממשיכה את הדפוס שאימי הפסיקה ומתייחסת אליי כמו שאימי הייתה מתייחסת אליי עד לא מזמן. אני לא יכולה להגיע אליה כי היא להבדיל ממני פחות מודעת, פחות נגישה, ואי אפשר לדעת מה עובר עליה היא גם לא תספר גם אם נשאל, אלא תגיב בציניות או בבכי כדי שנפסיק לשאול אותה דברים אישיים. אז אנחנו לא שואלים. אני נורא רוצה לעזור לה להשתחרר מהעוצר הרגשי ואני לא יודעת איך. חבל לי על כולנו שככה היינו צריכים לגדול, גם על ההורים שלי. הם לא אשמים. אבל ההשלכות קיימות. אשמח אם יש לכם איזשהו פתרון שלא כולל לפנות אליה באופן ישיר ולהציע טיפול כי היא לא במקום שהיא מוכנה להודות שיש בעיה. מה גם שהיא לא מאמינה בפסיכולוגיה כמוני. ממש ממש אודה לעצה
שלום בת אל, תודה על המאמץ הגדול שהשקעת בתיאור של המצב המשפחתי שלך ושל אחותך והוריך. אכן , אפשר לראות שהמודעות שלך גבוהה לפי הנושאים שדנת בהם. מערכת היחסים שהייתה בין הוריך משפיעה עליך וכמובן על אחותך. תמיד אנחנו מושפעים יותר מהאם או מהאב. את רואה את הפגיעות של אחותך , כמו גם את הכישורים והיתרונות שלה. למעשה , קשה לעזור לאדם שאין לו רצון לשנות דברים אצלו. יתכן שאחותך חוששת מיחסים אינטימיים משום שהיא ראתה את התוקפנות ואת ההרס שאביך גרם לאימך. היא ראתה בסופו של דבר , כמה שההרס שהוא זרע נבעו מתוך החולשה שלו. להיות בזוגיות, זה במידה מסוימת לתת לאחר להשפיע ולכוון את חיינו. טבעי שאחותך לא מוכנה לתת לגבר כל אפשרות של הכוונה את חייה . אני מציע שתשתפי אותה בזה שהתייעצת איתי בפורום. חשוב שתדע שעשית זאת בעילום שם וכי ההמלצה שלי שאכן תפנה לטיפול פסיכולוגי. אני גם יכול להמליץ על הספר שכתבתי שחלקו הראשון עוסק בבניה של זוגיות. שם הספר הוא זוגיות והורות. מה דעתך? אהוד גלבוע