פחד מתלות

קודם סוריקטה יקרה, קראתי למטה. וצודקת זה טוב שאודי נותן מרחב שיח...מצד שני עדיין זקוקות ומחכות לתשובות שלו. יש התבגרות כלשהי בפורום אבל עדיין נזקקות ותלות. עובדה שיש פה קבועות שכותבות בכלל גם אני. עכשיו אודי, זה מוזר..אם יש פחד מתלות אז למה אני זקוקה כל כך לתלות הזאת????? אנחנו מנסות שלא אכתוב בין פגישות, משהו שתמיד התאפשר ונוסה כבר בעבר. עכשיו היא ביקשה שאחשוב מה אני צריכה ממנה כשאני כותבת. בדרך כלל זה די אימפולסיבי כשקורה משהו......לא יודעת. מנסה להבין את האמביוולנטיות הזו וההגיון שעומד מאחורי הכל...פחד מתלות ומצד שני תלות רצינית???? סתירה לא???

הי מיכלי, בוודאי שגם אני תלויה גם באודי, וכך גם כתבתי. אל דאג, אני לא מתכוונת לקחת את זה לאף אחד. וחוצמזה זה כנראה אינו תלוי בי. יש את אודי והוא מחליט. שלך, סוריקטה

ברור שתלויות באודי ...זה מהות של הקשר בכל קשר יש תלות ... אני אפילו גאה בזה שאני מצליחה להיות תלויה באודי ומאפשרת לעצמי את המקום הזה ...של עזרה ...מבחינתי להצליח לכתוב להגיד אני זקוקה ...זה כל כך לא מובן מאליו .. זה כמו ילד קטן שבהתחלה נותן יד כדי ללכת ולאט לאט עוזב את היד ועדין נעזר במקומות אחרים של למידה וצמיחה ... וכמו שאני נוטה לומר עצמאות לא אומרת להיות לבד ...

זה מה שכתבת לי "את רוצה לעזוב בדיוק בגלל שאת כל כך צריכה אותה. זה פחד מתלות ומהזדקקות... ומול פחד, כידוע לנו - מתעמתים." אז...איך מתעמתים? ממשיכים לבוא לטיפול...כלומר אתה בעד המשך..היא לא נחרצת כמוך. היא לא אומרת לי שאני מפחדת מהזדקקות...או מתלות. אתה כן ויש משהו בדברייך. בכל מקרה ממשיכה ללכת אליה, גם אם לא נכנסת לעובי הקורה, כרגע יש כל מיני בדיקות רפואיות לבן שלי, הכל נעשה בבוקר ואני עובדת עוד בעיתיות במערכת החינוך הדפוקה שלנו..אסור לנו לקחת ימים או שעות..זה רק מצב של יום מחלה, אז בעלי יותר משתתף בזה..במקום שיהיה עם אמא שלו :( כלם חושבים רק על החופש הגדול :( אחרים הרבה יותר גמישים בעבודה מאיתנו, מה עושים מתפטרים מהעבודה??? (ושנת שבתון אנחנו משלמים את הכסף שלנו שחסכנו בקרן השתלמות ולא יכולים להוציא אותו בשבילנו כמו כל מקום עבודה, משתמשים בו על הלימודים בשבתון, אבסורד!! השתלמויות על חשבון הזמן הפרטי שלנו, לא מקבלים שעות נוספות או משהו... ולעולם זה לא יהיה על חשבון העבודה, גם זה זמן! )אוףףףףףףףףףףףףף קשה לי הכל..וכן זקוקה לטיפול הזה וכנראה עוד אזדקק לו בגלל הסיבוך הרפואי הזה..לך תדע מה יהיה איתו בעתיד? אוףףףףףףףף עצוב לי הכל..צרות באות בצרורות, צדק מי שאמר את זה...וכן מודה שזקוקה בסדר? גם לכאן לחיבוק לעודד אותי במשהו :( אוףףףף מצטערת.

מיכל יקרה מרגישה בתוך המילים שלך את העומס והכאב לפעמים כל מה שעוזר זה לאפשר את זה להיות.. לתת מקום לכאב ונראה לי שעשית את זה קצת כאן שולחת לך יד תומכת ומרגיעה איתך בלב

תודה ינשוף יקרה..

מיכלי ...רק להגיד לך שקראתי אותך ...אתך בקושי מול הבעיות של הילד .. הכי מבינה שאת רוצה לעטוף אותו ולהיות איתו . ועד כמה זה קשה לך .. והטיפול ברור ומובן שאת ממשיכה .....לא היה לי ספק 😊 זה בסדר יקרה ההתלבטות היא חלק מהתהליך .. ואל תחמירי עם עצמך כל כך את מתקדמת נהדר .. חיבוק

כותבת פה במקום אליה...בעצם אומרים להעביר לטיפול ואז אני חושבת "איזה טיפול?" אני רוצה לעזוב לא? אז איך יתכן שאני עצובה אוטומטית חושבת עליה..על לדבר איתה ולא על התעמלות, לעלות רמת סרטונין או לעשות משהו שאני אוהבת? אוףףףףףףףףף אכלתי עוגה,אמנם עוגה בריאה ולא מהמשמינות אבל חצי תבנית...טפשי, אני שומרת על משקל רגיל ונורמאלי אחרי הורדה רצינית כבר כמעט שנתיים...אוכלת בשליטה גם בשעות משבר....אז עצוב לי בגלל הודעות של נשים שנפגעו..שכלם חייבות לפרסם וכאילו זה הפך ל...משהו כזה של אומץ או לא יודעת..... מדברים על אנשים בכירים...במשפחה זה אחרת ומסובך הרבה יותר...ולא יודעת פשוט עצוב לי נורא..עוד מיום ראשון לא עבר, שיתפתי אותה בטיפול קצת מה שהיה ביום א...אבל כאילו אני בסדר כזה ואל תדאגי לי כי נפרד...ו...עדיף כבר לגמור טיפול ולא אולי/ כן /לא/ שחור/לבן...נמאס לי. אני פוחדת להשאר לבד. אז זהו. אני לא אמיצה כמו הנשים האלו..אני פחדנית לוזרית ורכרוכית, לעולם לא אתעמת..הכל מורכב......ובכלל שום איש חזק או בעל עמדה לא התחיל איתי.....סתם....רע לי עכשיו. ומזמן מזמן זה לא קרה.ובטח זה עוד יקרה...פוחדת שכשנפרד אני אוכל ואוכל עד שאעלה 25 קילו לפחות....מה עושים? שוב מדברים איתה??. לא מסוגלת יותר ככה....זה משגע אותי שאני עצובה ככה ולא רואה את כל התמונה............

אודי, אני כותבת הרבה על פחד מתלות וקושי בנתינת אמון. הבנתי ממך ומהמטפל שבשביל ליצור קשר טיפולי משמעותי ומיטיב נתינת אמון זה MUST, ובכל זאת אני שומרת על עצמי. זה משהו הישרדותי אצלי. לתת אמון מבחינתי זה לאבד שליטה וזה מתקשר אצלי לחוסר אונים ולחוויה של שיתוק. בחיי בני אדם הוכיחו שוב ושוב שהם לא ראויים לאמון. כולל פסיכולוג אחד. אני גם לא בוטחת בעצמי ובתחושות הבטן שלי. כיצד אדע שהפסיכולוג שלי ראוי לאמון? כיצד אהיה בטוחה (או כמעט בטוחה כי הרי אין דבר וודאי בחיים מלבד המוות) שהוא לא יפגע בי? כיצד אהיה בטוחה שהוא לא ייבהל מהפגיעות ומהנזקקות שלי? שהוא יידע להתמודד ולשמור על הקשר, לשמור עלי? נטע.

את העקרון שאמון הוא כלי מדגי משתנה גישה מאמינה היא חלק מגישה חיובית לחיחם אמון טוטאלי הוא כסילות ואינו רצוי מאיפה הגעת לערך האמון המוחלט כתנאי אותו את בודקת? יש תקשורת מדס אמון הכל יחסי זמני הפרתו ברמה של סבירת צריכה להביא להורדת ההתקשרות לרמה מתאימה תואמת! הנחת היסוד בדבר אמון מתחיל באמון העצמךפנימה! להקשיב לתחושות הבטן ללכת איתן ולרות שהן עובדות טו דלא העיקר להתנסות בהרגשים מהבטן!