פדופוביה

ביתי בת שנה ותשעה חודשים. נמצאת אצל מטפלת חצי יום 4 פעמים בשבוע ( ללא ילדים נוספים) מגיל חצי שנה ועד היום. בשאר הזמן היא איתי ( אמא שלה). המטפלת מדווחת לי כי היא לא מוכנה להיפגש עם ילדים אחרים בגן המשחקים, ומוכנה לעלות על המתקנים רק כשהילדים האחרים הולכים מהמקום. בזמן שהילדים שם היא לא מוכנה לשחק ונצמדת למטפלת. אציין שיש לילדה אחות גדולה בכיתה א' עימה היא מאוד אוהבת לשחק ולרקוד. אציין כי המעגל החברתי והמשפחתי שלנו לא כל כך גדול ( גם בגלל נסיבות הקורונה) וגם בגלל שיש לנו משפחה מצומצמת. ככלל היא לא נפגשת עם הרבה ילדים ובכלל אנשים חוץ מאחותה, המטפלת ועוד דמויות בודדות. האם העובדה שהיא מפחדת מילדים בצורה כזו תקינה או מצריכה בדיקה? תודה מראש

שכחתי לציין כי הילדה לא בגן מאחר ואנחנו עוברים דירה עוד כמה חודשים ולא מצאתי טעם לרשום אותה לגן בעיר הנוכחית. ניסיתי למצוא "גן עם אמא" ואין בתקופת הקורונה.

שלום רב, הבת שלי בת שנה ו 4 חודשים נמצאת איתי בבית מהיום שנולדה עד ספטמבר הקרוב שהיא תיכנס לגן. יש לה אחים (תאומים ) בני 4 . לאחרונה היא התחילה ממש להירתע ולפחד מילדים בגיל שלה ואף קטנים יותר דבר שהתחיל ממש להלחיץ אותי בטח לפני הכניסה לגן. אני לוקחת אותה פעמיים בשבוע בבקרים לפעילות עם עוד ילדים בגיל שלה. עד גיל שנה הייתה רוקדת ושמחה מאוד בפעילויות האלה לאחרונה כל ילד שרק מתקרב אליה היא בורחת בריצה אלי ולא משחררת גם אחהצ שאנחנו הולכים לגינה עם האחים שלה כל ילד (בגיל שלה) שרק מתקרב אליה היא בורחת . בדרך כלל היא ילדה מלאת שמחה, מצחיקה וכעת כל פעילות שכוללת עוד ילדים יש לה ממש פחד מהילדים שאיתה. האם התנהגות כזו תקינה? מה עלי לעשות כדי לגרום לה להשתחרר והאם אני יכולה לעשות משהו כבר עכשיו כדי לגרום לה לכניסה קלה לגן? לפי איך שאני רואה את ההתנהגות שלה כיום רק המחשבה על הגן מלחיצה אותי אני לא רוצה שהיא תהפוך להיות ילדה סגורה שנרתעת מילדים חשוב לי לציין שגם עם ילדי בני ה 4 נשארתי בבית עד גיל שנה ו 7 ולא נתקלתי בכזו חרדה .. תודה רבה

שלום רב, מילדותי אני סובלת מפוביה הנקראת פדיופוביה. עברתי טיפול פסיכולוגי ואיתרנו את שורשי הפחד. אולם לצערי הטיפול לא כלל חשיפה לפחד, ולכן לא התגברתי עליו. בהגיון אני מבינה את כל הסיבות. אך מבחן המעשה- הפחד עדיין קיים ומלווה בכל הסימפטומים של חרדה. בעוד זמן קצר אני עתידה להפוך לאמא. אני רוצה לפתור את הבעיה לפני הלידה, אחת ולתמיד. אשמח לקבל המלצה על פסיכולוג ירושלמי המתמחה בתחום זה. כמן כן אשמח לקבל הפניות לקריאת חומר בנושא, וכמובן כל מידע נוסף בתחום יהיה לי לעזר. רוב תודות

שירן, תגובתך "קלאסית" ומלמדת עד כמה חשוב, לעיתים.. "להשלים" את התובנה והמודעות עם מעשה ושינוי "בשטח". אם תטלפני למוקד המכון או אליי לנייד נסייע לך להגיע למטפל מתאים בי-ם. עקרונית, הטיפול ב"פוביית הבובות" אינו צריך להיות שונה מכל טיפול דיירקטיבי ( התנהגותי-חשיבתי ) אחר בפוביות. תוכלי לקרוא על כך באתר של ד"ר ברוך אליצור, או בספרו של פרופ' יואל גולדברג = "פאניקה וחרדה".

בתנו בת 3 ועשרה חודשים. בת יחידה. בד"כ היא ילדה מאד חברותית , מתסדרת מצויין עם בני גילה וגדולים ממנה, אך מאז ומעולם ובעיקר לאחרונה - מגלה התנהגות מאד תוקפנית ולא נעימה כלפי תינוקות וילדים הקטנים ממנה. בעיקר זה בא לידי ביטוי אצלנו בבית , כאשר מתקרבים לחפצים שלה ונוגעים בצעצועים שלה וכו', אך גם בחוץ היא יכולה להיות מאד תוקפנית כאשר "מפריעים" לה במשהו- היא צועקת, דוחפת, חוטפת , מעליבה וכו'.. ושוב- אני מדגישה , זה מופנה בעיקר כלפי תינוקות !! לא ברור לנו מה גורם לכך, ממה נובעת ההתנהגות הזו ובטח איך אפשר להתמודד עם זה בדרך הכי טובה ??? מיותר לציין כמובן עד כמה התנהגות זו גורמת לאי נעימות .

תודה רבה על ההתייחסות. השאלה שלי היא מה יכולה להיות הסיבה לכך שאותו חשש מופנה דוקא כלפי תינוקות ??