טיפול במשחק

שלום רב בני בן כמעט 6 סובל מחרדת כישלון המתבטאת בהימנעות מפעילויות מסוימות כגון משחק כדורגל כי אולי לא ינצח, מגיב לביקורת או נזיפות בביטויים מאוד חריפים כלפי עצמו, לעיתים נמנע ממשחק עם חברים לגן כי "אולי לא ירצו לשחק איתי". מכל בחינה אחרת הוא בתפקוד גבוה מאוד: חכם מאוד (קורא וכותב בגן חובה), מאוד ורבלי, רגיש גם לזולת ותמיד היה אהוב ע"י צוות הגנים בהם היה. אשתי ואני שוקלים עבורו טיפול כהכנה להתמודדות עם אתגרי בית הספר בשנה הבאה (למשל ציונים). שאלתי היא כיצד לבחור בין מגוון סוגי הטיפולים המוצעים: רגשי / טיפול במשחק / באומנות / ברכיבה וכן הלאה? איך לדעת מה יתאים לו ויהיה האפקטיבי ביותר?

שלום אילנה אני בת 50. בצעירותי (תקופת האוניברסיטה גיל 23 והלאה) הייתי בטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאד בנושא הזהות המינית שלי אבל היה מאד קשה לי כיון שפיתחתי תלות במטפלת, חייתי מפגישה לפגישה ומאד סבלתי מהריחוק שמאלצת המסגרת הטיפולית. בנוסף הטיפול נקטע ,לא ביוזמתי, כמה פעמים לתקופה של כמה חודשים מה שגרם לי סבל נוסף ורב. חוויתי שם מעין התרוקנות מרגשות, היו לי רגשות בעוצמה חזקה מאד ואחר כך נוצרה מעין חומה, מאז כל הרגשות שלי קהים . התחתנתי עם גבר מאד מופנם, הולדנו 2 בנות (לא לפני שטופלתי על ידי סקסולוג בוגיניסמוס שהיה לי) לגדולה היתה תופעה של אילמות סלקטיבית. כשהיתה בכיתה ב' התחילה טיפול במשחק והמטפלת הפנייתה אותנו ל"הדרכת הורים" בעלי לא רצה לשתף פעולה ואני התחלתי בעצם טיפול פסיכולוגי נוסף עם מטפלת נוספת. רציתי חוויה מתקנת לטיפול הקודם דיברתי המון על הטיפול הקודם וגם על כל הנושאים בחיי. תוך זמן קצר הרגשתי שאני תלויה גם במטפלת החדשה. מעריצה אותה, רוצה להיות כמוה כלומר כמו שהיא בדמיון שלי, מדמיינת שהיא רואה אותי בחיי היום יום וחושבת מה היתה אומרת, מרגישה נחותה כי אני לא כמוה, סופרת את הדקות עד לפגישה הבאה (תוך זמן קצר עברנו לשתי פגישות בשבוע ועדיין..), בכל זאת הטיפול היה יעיל מאד, בזכות האמון שלי בתמיכתה הבאנו לעולם עוד בן שהתברר שהוא על הרצף האוטיסטי והיא עזרה מאד להתמודד עם ההכרה בכך וכמובן גם עם הבת הגדולה והבת האמצעית שיש לה שני אחים "מיוחדים". מאז תחילת הטיפול הזה עברו כ 11 שנים (!), בשנתיים-שלוש האחרונות אני מרגישה שהנזק והקושי שלי בטיפול (התלות, ההתמכרות, התשלום, ההסתרה מאנשים בחיי את עצם הטיפול) גוברים על התועלת. אבל לא הצלחתי להפסיק. פחדתי שלא אוכל לחיות בלעדיה ונכנסתי למעגל איום של בושה, אשמה חוסר אמון בעצמי. לאורך כל השנים סיפרתי לה על הרגשות האלה והיא נתנה לי להמשיך, לא ממש התייחסה לכך. בקיץ האחרון הגעתי פשוט לנקודת שפל בה התייאשתי מהכל ורציתי למות. גם על כך סיפרתי לה. היא הציעה לי לקחת כדורים מה שלא רציתי. לאחר מכן ביקשתי בכוחותי האחרונים להפסיק את הטיפול. היא הסכימה בתחילה אך שכנעה אותי שניקח עוד זמן כדי שהפרידה תהיה ממקום "יותר נינוח". מאז עברו 8 חודשים בהם דיברתי בעיקר על התלות שלי בה (את מבינה כמה זה קשה לספר למישהו שלא מספר לך כלום על עצמו שאת תלויה בו?) ואני מרגישה שהנושא הזה לא מטופל ואני צריכה לטפל בעצמי. אחרי הכחשות רבות הודייתי בפני עצמי ובפניה שאני מאד כועסת עליה. היא לא מתרגשת מזה יותר מדי. אני רוצה להפסיק כבר, ואני יכולה כי הצלחתי לגמול את עצמי ממנה אבל קשה לי נורא לעזוב בהרגשת אכזבה והחמצה . אני מרגישה שבורה, חלשה (גם כלכלית) אשמה ובודדה. יש לי משפחה וחיים שיכולים להיות טובים אבל אני לא מסוגלת להשתמש בכל זה. סליחה שהארכתי בתיאור, זה באמת הכי קצר שאפשר לתאר את מה שעובר ועבר עלי. קראתי כמה מהכתבות שלך בבלוג (אחת מהן - אהבה תמורת כסף - הבאתי לטיפול והקראתי למטפלת שלי) ומאד התרשמתי מהתובנות שלך ובכלל מזה שאת כותבת את דעותייך. מאד יעזור לי לדעת מה דעתך על קשר טיפולי כמו שתיארתי. אני מרגישה שהתופעה הזו לא טופלה כמו שצריך. וגם- האם לעזוב את הטיפול הארוך הזה מיד או לנסות להלחם ולפתור בכל זאת את הכעס והרגשת האכזבה? אני מרגישה שאני עם כוחות אחרונים ואין לי עם מי להתייעץ. תודה מראש.

הי, בתי בת 7 אובחנה לפני כחודשיים במבחן מוקסו שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות. אנו ידענו זאת מגיל צעיר אך העדפנו לחכות עד תום שנה א' לראות כיצד היא מסתדרת. בנוסף לכך היא ילדה ביישנית מאד, ואף בנושא זה טילנו בה בטיפול רגשי (טיפול במשחק) למשך שנה וחצי. השנה היא התחילה כיתה ב' . נפגשתי היום עם היועצת והמחנכת על מנת ליידע אותן על המבדק ותוצאותיו ולהתייעץ עמן האם לתת ריטלין. המחנכת הופתעה מאד כי היא חשבה שבאתי לבשר להן כי היא לוקחת ריטאלין מתחילת השנה. טענה שקיים שיפור ניכר בריכוז לעומת שנה שעברה. עדכנתי אותן שכנראה בביה"ס היא מחזיקה את עצמה ומתאמצת מאד אך בבית היא "פורקת" כל עול... שאלתי היא האם זה בסדר שהילדה תתאמץ כל כך 8 שעות ביום? אם היא מצליחה לווסת את ההפרעה במהלך שעות הלימודים, למרות האיבחון, האם אני לא גורמת לה נזק? לשעות אחר הצהריים לרוב אני דואגת לפעילות של הוצאת מרץ - קנינו טרמפולינה והיא בחוג התעמלות קרקע פעמיים בשבוע. אשמח לדעתך. זהר

שלום זהר, נשמע שאתן מסתדרות מצויין! אין סיבה לשים את הילדה על כדורים. לגבי "המאמץ" של הילדה - היא למדה לשלוט בעצמה, ואין טוב מכך; היא לא צריכה כדור ממריץ, היא יכולה לבד.

"יש התוויה ברורה לטפל" - מה זה אומר? שהיא מאובחנת ע"פ הפורום? לגבי "למה לא להקל עליה" - השאלה היא למה לשים אותה על "תרופה ממריצה" שתגרום לה לתופעות כמו: * עצבנות * נדודי שינה * אובדן תיאבון * בחילה * סחרחורת * כאבי ראש * נמנום * כאבי בטן * הרזיה ??

מחפשת המלצה על פסיכולוגית ילדים לילד בן 9 ,טיפול באמצעות משחק באזור נס ציונה, חברת מכבי