הפרעת דחק פוסט טראומטית

אני בן 28 בריא בדרך כלל לפני כ5 חודשים התחילו לי כאבים בפין שגם יצרו בעיה בזקפה, האורולוג קבע שיש לי דלקת בערמונית והדריך אותי מה לעשות כדי שתוך חודשיים הדלקת אמורה לחלוף. אחרי חודשיים הדלקת חלפה אבל הכאבים נשארו (הם כן טיפה השתנו מכאב רק בעת מתן שתן הכאב ניהיה קבוע בלי קשר למתן שתן או פליטת זרע ולכן אין תסמיני לדלקת) והמצב של הזקפה רק הולך ומחמיר ועם הזמן אני רק יותר ויותר מתקשה להגיע לזקפה מלאה אם בכלל, לרוב אם אני ממש מתאמץ היא מאוד רכה. מבחינת כמה אורולוגים אין תופעה כזאת ואין שום סיבה אורולוגית שלא תיהיה לי זקפה, גם אם יש כאבים כרגע וזה גם מוזר בכל מקרה זה לא אמור להשפיע על הזקפה ולכן הפנו אותי לפסיכיאיטר בטענה שהכל נפשי, אני מצידי מרגיש ממש צריבה וכאב בפין וגם כאשר הוא מזדקף מרגיש שכאילו חסר לי משהו בפנים כדי להתקשות ולא מצליח להבין איך הנפש משפיעה עד כדי כך על המערכת הזאת. האם יכול להיות שכל הכאבים שלי למטה הם נטו נפשיים? כאילו יש משהו בנפש שעדיין אומר שיש דלקת למרות שהיא חלפה? לגבי הזקפה הרבה פעמים אני מרגיש רגוע ומשוחרר ועדיין לא עומד לי. ובכללי איך אפשר לבדוק אם הסיבה היא באמת נפשית? (בדיקת NPT האורולוג אמר שלא כלכך רלוונטי כי כן יש לפעמים זקפות גם בערות) מציין שבהתחלה כשעוד הייתה לי דלקת היא צרבה לי כלכך והייתי בטוח שלא אתחתן לעולם.... בנוסף יש פוסטטראומה על רקע השירות הצבאי שלי (מציין שהיו לי לילות עם חרדות ומעולם הזקפה שלי לא נפגעה מזה למרות שהרגשתי לחוץ, אפילו הפוך מצאתי בזה פורקן)

בעיקרון אורולוגים שללו דלקת בערמונית ואין לי כאב בעת מתן שתן פשוט שורף לי באיבר כל הזמן ואין זקפה. איך מאבחנים את התסמונת הזאת לאיזה רופא ללכת? מה הטיפול והאם זה חולף?

שלום, אני בת 26 עם עבר של חוסר תפקוד חוזר מילדות/נעורים. חשוב לציין שיש היסטוריה משפחתית של חוסר תפקוד ובעיות נפשיות )אבא עם ptsd ברמת תפקוד נמוכה ומשפחה שסובלים מדיכאון( אני סובלת מדיכאון קשה, חרדה, אנחדוניה, מחשבות אובדניות ללא סיכון מיידי ואני מוכרת בביטוח לאומי וזכאית לסל שיקום. יש לי פגיעה קלה בזיכרון לטווח קצר כתוצאה מהטיפול בחשמל אבל לא ברמה של בלבול קשה או חוסר התמצאות. הייתי במסגרות שונות במהלך החיים )אשפוז נוער שנמשך 8 חודשים, פנימיה פוסט אישפוזית, אשפוז יום, טיפול ect, dbt/נזעי חשמל( בשל חוסר תפקוד שכולל הזנחה עצמית בשל "חוסר כוחות". למשל אי יכולת לקום מהמיטה, לצחצח שיניים, להתקלח או לצאת מהבית. אני על תרופות וליווי פסיכולוגי+פסיכיאטרי מגיל 14 אך עדיין לא מצאתי טיפול או מסגרת שמתאימה לצרכים שלי ולתנודות התפקוד. אני כן חווה תקופות טובות שבהן הצלחתי להתנהל באופן כמעט עצמאי לחלוטין )לעבוד ואפילו לסיים צבא( אבל הן לא נמשכות יותר משנה ולאחריהם יש נפילה מאוד קשה בתפקוד. כרגע אני מחפשת מסגרת שתתאים לצרכים שלי מאחר ואמי מן הסתם כבר לא יכולה להמשיך לתמוך בי. ביקרתי בקהילה תומכת אך הבנתי שהם לא מעניקים מספיק תמיכה וליווי. הלכתי גם לראות הוסטל אחד וגם שם אני מבינה שאין סיוע ברמת התפקוד שאני זקוקה לו. האם קיימת מסגרת שמסוגלת לתת תמיכה או ליווי פיזי לאורך זמן ? אחרי הכל אשפוז הוא נחשב קצר טווח. חשבתי גם על כלב שירות לצורך הליווי הפיזי אבל אין ממש הכרה בארץ בנושא. אני מרגישה חסרת אונים ומפחדת שבלי סביבה תומכת אני אתמוטט שוב. רוב המקומות שבהם רמת התפקוד היא ממש ירודה מזהירים אותי שהם יותר מתאימים לאנשים עם בעיות שכליות ועם "מנת משכל יותר נמוכה". אני כן מעוניינת לנהל חיים עצמאיים אבל זקוקה למעטפת תמידית. אני שומעת מהרבה גורמים שאני אצטרך "להנמיך" את עצמי למקרים יותר קשים בגלל שאלו המסגרות היחידות שמסוגלות לענות על הצרכים שלי. אני לא רואה פתרון אחר. אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא ולשאול האם שמעת על מסגרת אחרת/שיטת טיפול או ליווי חדשה.

שלום, שמי יפית מאז הלידה שלי אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהעובדה שאני רוצה להיות מיילדת! החוויה של הלידה פשוט גרמה לי להבין שאולי סיעוד זה העולם שלי! אני אוהבת אנשים ואני חושבת שזה יכול להתאים לי מאוד לעבוד בתחום הזה. אך יש משהו שקצת מטריד אותי, אני תוהה איך אני אתמודד עם מוות, מראות קשים וכד'. וכשאגיע למטרה ואהיה מיילדת אני תוהה איך אתמודד עם לידות שקטות או אפילו מוות של היולדת אני מניחה שזה משהו שמפתחים אליו חסינות אך אני באמת תוהה אם אני אצליח לעשות את ההפרדה בין העבודה לבין החיים האישיים שלי , שזה לא ישפיע עליי ברמה כזאת שזה יהרוס לי את החיים! אבל מצד שני אני חושבת שיש כל כך הרבה טוב במקצוע הזה וכל כך הרבה סיפוק וזה החלק היותר חשוב! אני יכולה לעזור לאנשים ברגעים הכי משמחים והכי קשים שלהם ! אין סיפוק כזה! אבל אני רוצה להיות בטוחה עם עצמי שהחלק הפחות נעים בעבודה לא יגרום לי לטראומה. איך מתמודדים עם זה? יש טיפולים? מדברים על הדברים? אם זה מטריד אותי כבר מעכשיו יכול להיות שאני לא מתאימה לזה?

שלום אני נשואה להלום קרב מזה 5 שנים (מכירים 7 שנים), ויש לנו 2 ילדים. מערכת היחסים שלנו התקדמה די במהירות והובילה להרבה שינויים לטובה - נישואים, ילדים, מעבר לקיבוץ בדרום מהעיר בתל אביב וסוג של התחלה חדשה עם עבודות חדשות (שלקח הרבה זמן למצוא). בעלי הלום קרב שרק השנה הודה בכך אך ממאן בכל תוקף לעבור טיפול- אישי או זוגי. קשה לו להתמודד עם הרבה שינויים ולחץ, ובזמן האחרון (עם לידת הילד השני)- אני רואה שהעצבים שלו ואופן ההתמודדות שלו עם הבית והסוגיות שלו- התדרדרו. הוא ממש עצבני, תוקפני מילולית, חסר סבלנות, מתרחק ועוזב את הסיטואציה הרבה פעמים, מעליב ומקלל אותי ועוד. אין אלימות פיזית, אך המילולית די קשה ופוגעת. יש לציין שעם הבנות הוא מושלם, אך כשאנחנו רבים- לא נוקף אצבע ופשוט מסתגר בחדר. אם אני אשים אצבע על נקודה שבה אני חושבת שהכל התחיל להתדרדר מעבר למה שאני מסוגלת להכיל- כשעברנו דירה לקיבוץ וילדתי את בני הבכור כ3 חודשים לאחר מכן. הוא ממש מנסה לדאוג שהכל יהיה בסדר וזה מכניס אותו ללחץ ומכאן לאי יכולת להתמודד ביומיום ברוגע וסבלנות. הגעתי למצב שאני לא יכולה יותר לקבל את הצעקות והקללות בבית והוא גם אמר שמבחינתו שאעזוב. אני חוששת שהאגו שלו והסירוב לקבל עזרה יוביל לפירוק המשפחה. מצד שני- אני כבר לא מצליחה לספוג הכל ולהישאר חיונית ואופטימית. אשמח לעצה..