הקהיה שיטתית

שלום, אני רגישה לשומשום - לא אלרגית, בדיקות האלרגיה תקינות אבל אלרגיולוג אישר שזו רגישות לפי העדות שלי. אחרי כל אכילה של שומשום במידה מסוימת, מתחילות לי כעבור 6 שעות בערך סחרחורות עם חולשה ובעירה ברגליים. קרה לי הרבה פעמים ובוודאות משומשום. התחלתי לפני כחודש וחצי חשיפה הדרגתית על דעת עצמי. התחלתי משני גרגרי שומשום, עליתי בשבוע בשניים כל יום, אח"כ באררבעה בשבוע לאחר מכן, אח"כ בחמישה שבועיים ועכשיו אני עולה ב- 10 גרגירים ביום. היום אכלתי 130. במהלך התקופה בשלוש נקודות זמן קרה שהיתה לי סחרחורת כמה שעות אחרי האכילה, אז למחרת חזרתי אחורה בכמה גרגרים וכך התקדמתי יפה. עד מתי להמשיך את החשיפה ובכמה גרגרים להעלות בקרוב לדעתך? תודה!!

שלום דוקטור,לפני חודשיים וחצי חלפתי התקף חרדה מאוד חזק שנמשך שלושה ימים ומאז החרדה בא לימים ארוכים ויש הפוגה לעיתים של יום או יותר. היו לי מחשבות מאוד מוזרות על בעיקר מחשבה של למה אנחנו חושבים כלומר עצם זה שיש לנו מחשבות נהייתי חרד זה נשמע מוזר אבל כך זה היה לאחר מכן של כמעט חודשיים איכשהו התעסקתי במשהו אחר והיה לי שבוע טוב ואז עמדתי בתור לחנות וחיכיתי ואני שונא לחכות מתעב והמחשבות התחילו לרוץ עוד פעם והפחד מהחיים כאילו חזר. מחשבות על זה שלא משנה מה נעשה בחיים תמיד נשאר עם הראש של עצמנו והמחשבות של עצמנו וכמה שהחיים הם אותו דבר שכול יום דומה לשני. הייתה לי תקופה קשה לפני ההתקף חרדה הגדול שלי ושנאה לשגרה החדשה שהייתה לי. עקב המצב הגיעה לי דיסוציאציה ודה פרסונליזציה וזה ריאליזציה. ועכשיו אני שרוי בדיכאון קיומי מאוד מוזר ומפחיד והתפתחה שנאה לחיים כאילו. לא יודע מה זה מרגיש כאילו אני לא חי יש לי חולים נפשית במשפחה שגרים איתי דודים. לא יודע אם מישהו בכלל יכול להבין אותי

אני לא יודעת איך להיעזר בסטינג שהשתנה אני יוצאת ממנה וחייבת להגיע לעבודה אני נשארת אסופה מפחדת להתפרק לא נותנת כל כך מקום לאף חלק. והבאסה הכי גדולה זה ארוך להם המרווחים בן הפגישות היא פשוט נמחקת ...לאט לאט הם לא מכירים אותה יותר ... עבודה של שנים הולכת לי לאיבוד בתוך הסבך הזה שאני נמצאת בו כן אני חזקה אבל החוזקות שלי באות מהניתוק הזה מחלקי הפנים שלי מהרגש ... אני לא יודעת מה לעשות .. זה פשוט נורא, מצד אחד זה יצמיח למעלה התחלת הפרדות מטיפול של 13 שנים ומצד שני ...אני חוזרת לנקודת התחלה של ניתוק מהחלקים שלי .... האמת עייפתי ....

הי אביב, באמת נשמע שממש בעייתי, עד כדי בלתי אפשרי וגרוע מכך, להסתגל. העבודה, לדעתי, נשמרת, אבל הגישה לכלים אולי חסומה יותר, כי איכשהו מרגישים שאם אינם מופעלים תדיר הם נעלמים ונמחקים. ימים יאמרו אם היטיב עימך, או החמיר, או משהו אחר. מוכר ועצוב. איתך, סוריקטה

אביב יקרה פרידה מעורר מכלל של רגשות... מובן מאליו שאת יותר מתרחקת המרווחים בין הפגישות ארוכים יותר ודרך אחד להתמודד זה שאת חשה שהמטפלת נמחקת.. האמת שכך זה אצלי מאז ומתמיד - הנתק הזה ממנה זה ממש מקשה ומרגיש שאין עוגן לאחז בו.. מבינה שזה שיקול כלכלי ובגלל זה אתם נאלצים להפרד זה כל כך כואב אני מבינה שולחת חיבוק מנחם ומרגיע

אביבוש יקרה!!! כלום לא הולך לאיבוד. כך למדתי.. זה מרגיש כך. אבל לא! היא כאן, איתך.. סטינג,שמשתנה- אני אלופה בזה..וברגש שתארת..מובן.

אביבוש לא מבינה בחלקים כבר אמרתי בעבר אך מה שמצמיח אותך למעלה כנראה זה הניתוק מחלק מהחלקים שמפנה מקום לצמוח הלאה אם כתבתי שטויות תזרקי לפח אוהבת חג שמח חטולית

אביב יקרה, מאוד מורכב וקשה לאזן בין חיים בתפקוד גבוה בחוץ לבין החיים בעולם הפנימי, כל כך מבינה את המתח הזה והמעברים החדים כל כך בין מה שמתרחש בתוך הפגישה להפלטות ממנה החוצה אולי לאודי יש רעיונות איך ניתן בכל זאת לאחוז בשני הקצוות... איתך שירה

'אנחנו' נוטים להרבות במילים - ומכולן שומעים איזה שלם שניתן לאגד במילה אחת או מילים ספורות. אמנם השבת לאביב, אודי, אך כולנו קוראות, אם כן, תודה, אודי, על האופטימיות, גם מכיווני. מקווה שגם אביב יכולה לראות את היופי באותן מילים ממש והן טובות בעיתוי בעיקר עבורה. עבורך, אביב יקרה. סוריקטה

עכשיו נכנסתי ... הבנתי שסוג שנאבד לי יום ... בקושי זכרתי שכתבתי אני מניחה שכמו שכתבתם הכלים ישארו כרגע זה בהחלט מלחיץ את המערכת בעיקר שזה הגיע בתקופה לא פשוטה בחיי אני עוד מקווה שאצליח לחזור לפגישות סדירות ,אני לא חושבת על פרידה זה מאוד מלחיץ אותי .

נער בן 15וחצי ברקע טורט ocd שמתבטא בנגיעות ומחשבות adhd באופן כללי אין לו שום תחומי עניין לא סרטים לא סדרות לא ספרים וחא לימודים מה שכן לאחרונה החל לשים לב למראה החיצוני שיער צמידים ובגדים בהשפעת חבריו .לאחר הקורונה החל להראות חרדה ללכת לביהס לא רצה לרדת מהאוטו לא להכנס לכיתה ועשינו תכנית חשיפה הדרגתית שנה שלמה לא הלך רק איתנו לחצי שיה לפי תכנית החשיפה כשהיינו צריכים להתקדם חלה ריגרסיה לא רצה ללכת בכלל וורשמתי אותו למסגרת קטנה אחרת שהלך אליה בסוף שנה שעברה לאחר חודשיים הגיע חופש גדול והחליט שהוא חוזר לביהס המקורי עם כל חבריו היה לו מאוד קשה לחזור חזר לכיתה קטנה והתגבר והיום הוא הולך כנגד כל הסיכויים למרות שכבר הולך כל יום עדיין יש סימני סלידה שמתבטאים בכל שאיך שמגיע לוקח את התיק ושם מאחורי הדלת ועליו שם דברים שיסתירו אותו לא עושה מערכת לא מוכן ללבוש את חולצות סמל ביהס לא מוכן ללכת לביהס עם נעל או מכנס חדש שקנו לו לא מוכן לעשות שיעורים או עבודות לא מוכן לאכול בשטח ביהס מבריז המון מבקש הרבה לצאת בשיעורים או ממני לא ללכת אבל אני לא מוותר ת לו רק אם יש יום טיול או משהו בסגנון אבל יש שיפור קל מוציא במבחנים בלי ללמוד ציונים טובים אבל הסלידה הזו אני לא מצליחה להבין אם זה ממקור ocd כי הוא אהוב ויש לו חברים ולא קרה משהו חריג...מה עושים?איך גורמים לו להתגבר על הסלידה הזו?לאחרונה ציוניו עלו והשתפרו אבל לא משקיע בכלל תודה

היינו בהדרכה הורית בשביל החשיפה ההדרגתית כרגע לא בשום הדרכה לגבי טיפול תרופתי הומלץ בתקופה הקשה לטפל בתרופות פסיכיאטריות נתנו לו שבועיים שלושה וזה עשה לו רע מאוד פשוט הפסקנו ונתנו רק לוריול להרגעה לפי המלצת הפסיכיאטרית היום לא נוטל כלום והוא גם הוא לא רוצה