התמכרות לעבודה

שלום,עד לפני מספר שנים הייתי מנהל פרוייקטים, בחברהכאשר צורת עבודה היא שכר אחוזי עמלה. פרפקציוניסט, עד הפרט האחרון. בחברה נוצר משבר מדומה, ועזבתי, בלי באמת שהדברים נסגרו לגמרי כולל כספית מבחינת דקדוק סופי. אבל זה נשכח. כלומר גם ענינים כספים נשארו באוויר. בעת האחרונה ראיתי שיחות מלקוחות העבר, כאשר עברו כבר 3 שנים בערך!, ואז חלמתי חלום שדמויות העבר והחברה עולות בו בזמן עכשווי,שכביכול המצב שמהעבר מתעורר ויביא סכסוך על כל המשתמע מכך. לוגית יש לי הבנה והסבר מסודר לכל. אבל רגשית זה עורר בי סוג של התעוררות, וזה בגלל הפרפקציוניזם שלי, החזיר אותי לפרטי פרטים, של מה שהיה, הסברים לעצמי מחדש לגבי התהליכים מה קרה סדר הדברים מיקוד בכל שלב, נימוקים. בקצור ברור לי שזה לא תואם את המצב למציאות במרחק ונקודת זמן זה, אבל זה שטף עצום בגלל הניתוח והדקדקנות שלי. זה מפריע לי, והכל בגלל שחלמתי חלום די מציאותי שעורר אותו. שאלתי איך להתייחס להתעוררות מצב של עיסוק בפרטים שזורמים למח בעקבות חלום שיצר התעוררות כזו, כאשר בפועל לא ממש קרה דבר חמור במציאות. מה שמפריע בכך בעיקר, זה הצורך לדייק כל פרט בניתוח התהליך שהיה בעבר לפרטי פרטים. כתבתי טיוטה לשחרר. זה נעצר מעט. אבל בא בגלים. אני מניח שזה יתמתן אבל התופעה די מפריעה לי. וקרתה לי בעבר גם במצבים רגילים של ניתוח פגישות שיחות בעבודה, תודה

היי, אני בת 23 ומאז שזוכרת את עצמי אני אדם מאוד הישגי, פרפקציוניסט, חשוב לי לדייק, לעמוד בסטנדרטים מסוימים. בשנתיים האחרונות התחילו להופיע לי מחשבות שזה לא תמיד כ"כ טוב כמו שזה נשמע... אני מרגישה שבמושגים מסוימים זה תוקע אותי. בבית ספר תמיד היה חשוב לי להשיג את הציונים הכי טובים, לא מוכנה לקבל כישלון - היה וזה כן קורה, זה מדכא אותי מאוד. בעבודה חשוב לי למלא את כל המשימות, אני עושה המון רשימות... אם לא הספקתי לעשות משהו זה מקשה עליי מאוד. אני מנהלת צוות שברובו בוגר יותר ממני (מבחינת גיל), אני המנהלת הכי צעירה במקום העבודה שלי. והרבה פעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על אנשים שלא עומדים בסטנדרטים של מקום העבודה, עד כדי שלפעמים נדמה לי שאלו יותר סטנדרטים שלי... אני ממש עובדת לאחרונה על הנושא הזה, זה המון פעמים הכל או כלום - בן אדם יכול להיות עובד מצוין ואם שכח לעשות משהו אני אוטומטית רואה את זה כהקטנת ראש ועד שלא מציגים לי את התמונה המלאה אני מתקשה לחשוב עליה. הכל אצלי מאוד מתוכנן, מסודר לפי רשימות, מטלות שצריך לבצע בכל יום. עכשיו אני גם סטודנטית וזה מקשה כי מצד אחד העבודה היא די מרכז חיי, מצד שני חשוב לי להצליח בתואר. מצד שלישי, אני לא תמיד מצליחה לשלב בזה דברים אחרים. יש לי כמה חברות טובות מאוד (כולן עובדות איתי או עבדו איתי בעבר), אבל אלו אנשים שבררתי בפינצטה ומאוד לא קל לי להתחבר לאנשים באופן כללי, הרבה פעמים תופסים אותי כסנובית או אנטיפתית חוץ ממי שבאמת מכיר אותי. אני לא יודעת אם זה שייך, אבל לא הייתי מעולם בזוגיות ולא בגלל שמעולם לא נמשכתי או הייתי מעוניינת במישהו אלא כי יש לי תבנית מסוימת ומאוד קשה לי להתפשר על אדם שחורג ממנה, ובאופן כללי מרגישה שקשה לי לסמוך על אנשים (גם אם נגיד יש מטלה בלימודים ומתחלקים לזוגות וכל אחד צריך לעשות חלק, אני אבדוק את החלק שלא אני עשיתי ואעדיף לעשות אותו בעצמי.) אני לאט לאט מתחילה להבין שהתפיסה הזו צריכה להשתנות איכשהו אבל זה מרגיש לי שזה אשכרה מקיף אותי בכל תחום חיים... אשמח לקבל קצת עזרה כי על פניו ה"תכונות" שאני מציגה נשמעות חיוביות, וכולם בסביבה רואים בי בן אדם מצליח, מצטיין, מסור לעבודה שלו ואני מצדי אף פעם לא מרוצה מעצמי לחלוטין וגם לפעמים מקנאה בחברות שלי ש"זורמות", שיש להן גמישות מחשבתית, יכולת לשנות תכניות. אין לי כאן שאלה ספציפית, יותר חוות דעת (שאני יודעת שאין באמת אבחון דרך האינטרנט), אבל מעניין אותי לשמוע האם זה דבר נפוץ? האם פרפקציוניזם זו הפרעה מסוימת ולא פשוט תכונה?

בגיל 48 הבנתי שאני מוצלח אבל וורקהוליסט. התחילו ניצני בעיות בריאות. השמנה טיפה שינה לא כמו פעם ובכלל. זה היה ברטרוספקט סוג של מאניה! עליה עם שיאים ללא הפסקה זה תאור נכון להגדיר וורקהוחיזם כמאניה עם הרבה שיאים ללא הפסקה? בכל מקרה, החלטתי להוריד הילוך וכמעט ל20 ווליום עבודה. זו היתה החלטה קשה נגד האוטומט החברתי. הרגשתי שאני חייב לפעול ככה. וזה די עובד המשקל אוזן וגם הגוף בכלל. שאלתי נוגעת לתהליך שהתרחש בעקבות השינוי, הרבה חלונות חברתיים אישיים נמוגו ונעלמו. ואני ממש לא מרגיש חוסר. כן נהנה מחברת אנשים שלא במסגרת עבודה. האם במצב אופטימלי ניתן להגיד שהנוגד מאזן ורקוהליזם זה סכיזואידיות מסוימת בעניני עבודה? אם לא מה המאפיין הנפשי שנוגד את התופעה הוורקהוליסטית? כזה שיכול להגדיר מצב שמנטרל את השורש של הוורקהוליזם. דרך אגב ברור לי שוורקהוליסטים הם אצל הרבה סוגי אנשים אבל משהו מאחד אותם לא? ומה נוגד או התופעה?

שלום פרופסור, תודה על תשובתך שעזרה לי להבין את שתי הגישות של הטיפול בocd. האם תןפעת הocd ביטוייה הנפוץ "החיובי" כביכול הוא בוורקהליזם? בדרך כלל? או שזה נובע מעצם העובדה שרוב זמננו מוקדש לעבודה ובדרך זו זה הפך מעיין מנגנון מרכזי שדרכו הבעיה מתבטאת? אם כך האבחנה שציינת בין הגישה של להיות עסוק כל הזמן שמהווה מעין ריפוי בעיסוק , לבין הפחתת הגירויים , כולל וורקהליות וזמן עבודה, שמציב גירויים שרק מגבירים את העיסוק האובססיבי במעטה שבו למעשה מתחזקים את האובססיה רק בצורה מנותבת להצלחה כביכול. אם הבנתי נכון אז האם הגישה שבה הונחתי בהפחתת הגירויים וכן בחירה בעמידה מול החרדה שמתעוררת מבלי לברוח ממנה היא דרך חיים אמיתה יותר כדבריך, משמעותה הפחחת עומס עבודה בפועל וכן החשפות לגירויים שמעוררים חרדה, עד שהחרדה עצמה שעומדים מולה חולפת מעצמה ויש הקלה וצבירת חוויה חיובית שמשמעותה הנה זה מצליח לי- אני מתגבר. השאלה שעולה מבחירה זו אם למרות האומץ שבכך האם אין בזה סוג של מנגנון המנעות מסוים, דילול מצבים ודילול חוויות החיים? עד כמה ואיך יש לאזן בין המצבים? בין גירויים וכניסה לאובבסיה לבין החשפות לחרדתיות ועמידה מולה,אשר יש בה גם צורך בהפעלת מנגנון המנעותי מסוים מחויות החיים הנופלות עלינו מדי יום. תודה.