ברביטורטים

הגעתי אל הפורום הזה במקרה. ושמחתי כל-כך לראות ולדעת, מקריאת ההודעות פה, כי ישנם אנשים נוספים בעולם הזה - אשר חווים את הדברים אשר אני חווה. כי הדבר הכי גרוע לעיתים, במצב שלי, זו הרגשת הבדידות עם המצב. ההרגשה שאף אחד לא מבין ולא יוכל להבין אותך אף פעם. אני בן 27 וקצת, ועד לפני כחודש, הייתי סטודנט לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז ומתיד, מאיך שאני זוכר את עצמי - הייתי אדם דיי עצוב ומדוכא. וגם כילד, עברתי טראומות לא פשוטות, אשר לבטח - תרמו להחרפת המצב. אך הדברים התחילו להיות רציניים באמת, לקראת גיל 19 ככה. עזבתי את הצבא, לאחר שנת שירות אחת, היות ופשוט לא הייתי מסוגל לתפקד בצבא מרוב דיכאון. אז התחלתי במקביל גם להיות מטופל פסיכיאטרית, לראשונה, בנוגדי דיכאון ובבנזודיאזפינים להתקפי החרדה מהם סבלתי. מהמקום הזה, התחילה להתפתח אצלי התמכרות לתרופות פסיכוטרופיות, ולאלכוהול (וסתם בשביל הרקע - יש אצלנו במשפחה רקע של התמכרויות. סבא שלי מת מאלכוהוליזם, ואבא שלי שותה דיי הרבה על בסיס קבוע - אז כפי הנראה - יש בסיס גנטי משמעותי לעניין הזה אצלי). חיפשתי את עצמי בעולם הזה, ולא מצאתי. השימוש בסמים הלך וגבר, ובין השנים 2005 ל-2007, ביצעתי חמישה נסיונות התאבדות קשים ביותר, שכללו פגיעה עצמית, הרעלה על-ידי ברביטורטים ואלכוהול - וכן הייתי מספר פעמים בקומה (תרדמת) בטיפול נמרץ, ועברתי אשפוז פסיכיאטרי של כשישה חודשים. מתישהו, בתחילת שנת 2007, נכנסתי לטיפול גמילה באחד ממוסדות הגמילה בצפון הארץ. הייתי שם תשעה חודשים - וסיימתי את הטיפול בהצלחה. ואכן, במשך 4 שנים מאז תחילת הטיפול - הייתי נקי לחלוטין מכל חומר פסיכואקטיבי. מיותר לציין, כי אני בטיפולים פסיכולוגיים כבר מגיל 6 (הייתי יכול לקנות בית היום, בכסף שהלך כל השנים על הטיפולים הללו), וכן, שניסיתי כבר את כל נוגדי הדיכאון ומייצבי-מצב-הרוח הקיימים בשוק התרופות הישראלי, בכל המינונים ובכל הקומבינציות. שום דבר לא באמת הועיל. לאחר 4 שנות הנקיון - בהם עבדתי עם אנשים מכורים, למדתי את המקצוע של טיפול במכורים במסגרת הכשרה מקצועית, ונכנסתי חזק אל תוכנית 12 הצעדים (הייתה גם תקופה של שנתיים, בתוך ארבעת השנים הללו - שחזרתי בתשובה) - חזרתי שוב לשימוש בכדורים. שרדתי שנה אחת באוניברסיטה, עם הישגים מאד יפים, יש לציין (בזכות הריטלין שלקחתי. אני סמוך ובטוח שללא התרופה הזאת - לא הייתי מגיע להישגים אליהם הגעתי) - וכאמור - לפני כחודש, נאלצתי לפרוש מן הלימודים, היות ונפלתי לתוך אפיזודה של דיכאון מרכזי קשה ביותר. זה כולל, אי יציאה מן המיטה במשך ימים, רצון מתמיד לסיים את החיים האלה, אבדן עניין בכל פעילות אשר עניינה אותי מאז ומעולם (אני אפילו לא יכול לאכול כבר. אין לשום מזון טעם. אני חי על "אנשור" - שזה משקה כזה שנותנים לאנשים שלא מסוגלים לאכול). כמובן, שבזמנים בהם אני מחוץ למיטה, אני חייב להיות על כמויות משמעותיות של חומרים שונים: אלו כוללים ריטלין (שזה ממש ה"דלק" שלי. בלי זה אני פשוט לא מסוגל לעמוד על הרגליים), אופיואידים (משככי כאב נרקוטיים. בעיקר אוקסיקודון ופתידין), אשר נותנים לי קצת שקט ומרגוע בתוך הסיוט הקיומי אשר בו אני חי, וכמובן, כדורי הרגעה בנזודיאזפיניים למיניהם (אסיוול, קלונקס וכו'). אין בי אנרגיות, כוחות ומוטיבציות פנימיות לעשות משהו בקשר למצב, וגם כאשר פניתי לפניי כשבועיים לבקשת עזרת בתחנה לבריאות הנפש, נאמר לי, כי כל עוד אני משתמש בתרופות, אין אפשרות לטפל בי. מאידך, לוותר על התרופות, לא בא בחשבון כעת מבחינתי - היות והן היחידות אשר מאפשרות לי עוד להחזיק מעמד איכשהו, מבלי להתפרק לגמריי. התאבדות איננה אופציה מבחינתי, כי כבר הבנתי, שאני צריך להיות כאן, בעולם ובחיים האלה - ואף אחד לא שואל אותי אם זה מתאים לי או לא. עד למיצוי המהות \ הסיבה אשר בעטיין אני כאן - אין מנוס. אני מרגיש חוסר-אונים גדול ביותר מול המצב. ברקע גם יש לי המון חובות, אשר מחריפים כמובן, עוד יותר, את המצב, ומגבירים את תחושת היאוש וחוסר-התקווה. אני רואה את עצמי, כאדם, אשר חולה בסרטן. רק שאצלי - הסרטן הוא בנשמה. ופשוט יושב פה ומחכה למוות. אין לי כבר כוחות לכלום, ואין לי מוטיבציה גם לנסות שום דרך - כי ניסיתי כבר כל-כך הרבה דרכים בחיי - ותמיד, הגעתי לאותה הנקודה. מה שהכי מבאס זה - שהחברה, לא ממש מוכנה לקבל את זה. אדם אשר חולה במחלה קשה - לגיטימי בעייני כולם שיתנהל כפי שאני מתנהל. אבל אדם, שאצלו המחלה הקשה היא בנשמה ובנפש - אין לו לגיטימציה. רואים אותי כסתם אדם דפוק, נרקומן, שלא רוצה לעזור לעצמו, וכו' וכו'. אבל לי כבר לא איכפת. שיגידו מה שיגידו. אף אחד לא יוכל ממילא להבין - עד שלא יהיה בנעליים שלי. ה"טופ" של החיים האלה, מבחינתי, הוא סיומם. ואני מייחל ליום שזה יגיע כבר. אבל בינתיים, אני כאן. משתדל לעשות כמיטב יכולתי כדי לא לקרוס לגמריי. ונאחז באמונה, שאולי יקרה נס. אולי יקרה איזה משהו, שיביא לשינוי בתמונת המצב של חיי. תודה שהקשבתם, ושוב, אני שמח לראות ולדעת שיש עוד אנשים, אשר חווים את אשר אני חווה.

האים יש לזה השפעה כלשהי?ידוע לי כי עים הגיל יורדת הזיקפה כמעט לגמרי אבל אני טרם הגעתי לגיל 65 האים האינפוטנציה יכולה להגיע בחטף שכזה ,אני לא קם בבוקר עים זיקפת בוקר ואין לי שום דבר בראש מלבד לישכב עים אישתיהאים הגעתי לאנפטנציה מוקדמת מהרגיל?

אני שוקלת לדבר עם האחראית שלי בעבודה מחר בבוקר ולהגיד לה שלא אוכל להמשיך לעבוד בשנה הקרובה. ואז להתקשר לאונ' ולבטל את הקורסים שנרשמתי אליהם בסמסטר הבא. ככה, לא להשאיר מחוייבויות פתוחות. ואז להגיד להורים שלי (לא שבאמת אכפת להם) שלקחתי חופש מהעבודה והלימודים ואני נוסעת למדבר לכמה ימים. ואז להגיע למדבר, לבלוע כמות מאוד רצינית של כדורי שינה מסוג LUMINAL - שזה ברביטורטים אגב וזה הורג באמת לא כמו כל הבנזודזיאופינים והבונדורמין שאנשים מנסים להתאבד איתם, ויש ברשותי כמות גדולה של הכדורים האלה כי אספתי במשך חודשים. ואז, למות בשקט במדבר. ואני לא עושה את זה סתם. אני עושה את זה כי זה הגיוני. אם כולם מסביבי ויתרו והתייאשו אין בשביל מה להמשיך להילחם. השיתוק הורג אותי. אני לא מצליחה למות ולא מצליחה לחיות. .....

האם ניתן לקחת אלדוספירון יחד עם אפקסור וקלונקס? (ראיתי באינפומד - בערך של התרופה- שיכולה להיות בעייה בלקיחת מרגיעים מסויימים (ברביטוראטים) וכן במקרה של צורך בהרדמה מקומית, וכי התרופה פועלת על אפניפרין.).

תודה. האם הלסיון נחשב במשפ. הברביטוראטים? כמו כן- על האפקסור רשום בדבר הורדת לחץ דם אפשרית. האם עלולה להיות בעייה בשל כך. שוב תודה טלי.