פורום פסיכולוגיה קלינית

אולי לא הבהרתי את עצמי.. קצת מסתכנת בלדבר ככה .. (לכתוב) למה המחשבות שלי של אדישות? למה אני ככה מרגישה כלפי אמא? כולם אומרים שאמא יש רק אחת ואהבה וכו...ואצלי קשה..לא מתחברת אליה ככה.למה??? אני רעה מבין?? רגש כלפי אמא ואבא זה הרי מובן מאליו..אז אצלי לא. מבינה שלא מתווכחים עם רגש..האם באמת כל הרגשות לגיטימים???? לא מכירה אף אחד שלא אוהב את הוריו...אפילו אלו שהתעללו בהם מרגישים אהבה וחמלה והבנה כלפי הוריהם. מה דפוק בי???? היא מעולם לא עשתה לי כלום... פשוט אופי של פולניה כמו שהרבה מכירים..אופי כזה קריר קצת וחושב על עצמו בלבד גם אם שואלת איך האחרים היא לא מתענינת בתשובה כל כך..כזה.

מחד מייחלת כבר לימים האלה - כי מנוחה קצת מהטירוף של העבודה. מאידך - הבלבול וכו'. חופש נעים, אודי. שמור על עצמך, גם אתה. סוריקטה

לגמריי מצטרפת....תהנה😍

אמא בבית חולים כבר תקופה... אבא מאוד מבוגר אבל הרבה. יותר טוב ממנה...כי פולניות כל הזמן חולות. מאז,שאני זוכרת את עצמי משהו כואב/מציק/לא מרגישה טוב..כלם סביבה. ויש הרגשה שהיא "נהנית" מזה..אולי זה לא במודע אצלה..לא יודעת. שכולם דואגים לה שכולם סביבה. אבל היא באמת חולה... ואני כזה..בניגוד לאחרים שכל כך רוצים קרבה, לעזור, לחמול.. אני לא.. מה פגום בי? אודי, זה לא הגיוני... כאילו אני חושבת שהוריי יחיו לנצח. יש לי תחושה שיחיו עוד המון שנים. בעלי אומר שאימי לא תחזיק ככה הרבה שנים עם הבעיות שלה. אבל אני חושבת שעם הטכנולוגיה של היום פשוט משאירים את כולם בחיים... המטפלת אמרה םעם שאני לא אתחרט/שלא יהיה מאוחר מידיי..לצערי מרגישה שלא אכפת לי ממש מה יהיה..צריך עזרה נעזור אבל כזה . אוף ..כן יש חמלה מסויימת אבל כבר נמאס... כלם רוצים שההורים ימשיכו להיות פה..ואני באדישות כזו מה שיהיה יהיה..גורל/ הכל מלמעלה..ומה זה משנה.

אודי...אם היה אפשר למחוק את המשפט האחרון... יודעת שלא. מתביישת ברגשות האלה.מה לא בסדר אצלי? אדם פגום שכמותי..למה אני ככה?? אוףףףף

מיכלי מאמי אצל כולם ההורים מזדקנים אין מנוס גם אנחנו בדרך לשם להזדקן גם אם יש מחלות וגם אם אין מחלות אי אפשר לעצור את הזיקנה מתוקה אז כן זה בכלל לא פשוט להיות שם ולטפל בהם בין אם זה בבית או בבית חולים.. נסי לראות את הצד החיובי של הענין שתמיד תזכרי שהיית שם איתם ועבורם וזה לא מעט לא יהיו חרטות ולא רגשות אשמה חטולית

"כי פולניות כל הזמן חולות" - קורע :-) חשבתי על זה - ה'פולניות' (האולי היסטריות?), כנראה, מסוגלות להרגיש אהבה, או את המשאלה לקירבה דרך המסכנות והמחלה או הנטייה למות. כאילו שבאופן 'רגיל' הן לא תעזרנה, תיתמכנה, תישענה. המחלה כאילו מכריזה ש'הן' חלשות וכך 'הן' מזמנות חמלה, ומי שלא יירתם גם סביר שיחוש אשמה בסבל החולה. כשהעניין כרוני - הנטייה היא לגייס פחות כוחות, אולי. אפילו לכעוס ולהירתע. באשר לטכנולוגיה של היום - ניתן להיאבק על החיים (עם איכות וגם פחות), ולהחזיק את החיים בשלל אופנים, ויש היום מכשירים מאריכי חיים, שגם הם מוגבלים בסופו של דבר. מניחה שכמשפחה מאמינה לא תבחרו דרך של ויתור על שימוש בהם. זאת אפשרות שקיימת, ואפילו כשברור שהעת למות מתקרבת יש עזרי זירוז לאנשים והקטנת הסבל, לאדם עצמו ולסביבתו, בזמן שנותר עד למוות. לגמרי בישראל. ייתכן שה'אדישות' לכאורה שלך היא אולי סוג של הגנה (?) סוריקטה

כאילו המסכנות הזאת תביא אהבה....אבל זה נראה שככה היא משיגה תשומת לב. ואולי גם אני ככה???? למדתי ממנה? ולכן כשהמטפלת אומרת שאין לי צורך בטיפול..אני כאילו מתעקשת שאני רוצה 🙄

שמשיג היתמכות, ואולי אף יעילה יותר, דרך דברים חיוביים. את בטוחה שהניסוח המדויק של דברי המטפלת הוא ממש במילים ש"אין לך צורך בטיפול יותר" ? סוריקטה

היי, תשומת לב בדרך חיובית שונה מהשלילית. היא אמרה שאני לא צריכה כרגע אלא רוצה... יש הבדל בין צורך לרצון מן הסתם ;)

בס"ד שלום שמתי לב שברגע שמשפחה המורחבת שלי מדברת על חרדות ודיכאון אז אולי זה מוריד לי את החרדות והדיכאון לכמה זמן ואם הם מדברים על זה שאולי לי יש אז זה ליותר זמן בהמון המשפחה המצומצמת יודעת אז אני יכול לרמוז למשפחה המורחבת על החרדות והדיכאון שיש לי כדי שזה יעזור לי כמו שרשמתי? תודה רבה

אודי... אין לי מושג מה קורה לי.. משהו לא טוב... הלב שלי מלא באקזמה שלא מפסיקה לגרד.. מרגיש כאילו החיים שלי פתאום מסתובבים כל הזמן סביב הציר של ההיעדר שלה... והקטע הוא שעוד מעט אני אמורה ללכת אליה ומרגיש שהיא נגמרה.. לא קיימת יותר... מבחינתי, הפגישה מיותרת.. מצד שני ,כשרינדלתי באחד הפעמים סביב הקליניקה וראיתי את הרכב שלה, צילמתי את הרכב , חשתי שאולי אם אסתכל דרך הסלולרי את הרכב שלה האקזמה בלב תפחת, תרגע... כן.. שיתפתי אותה גם על הרונדלים וגם על צילום הרכב שלה... לא מרגיש לי כלפיה כלום כשאני רואה אותה.. היא כמו מתה בחוויה שלי.. זהו.. נגמרה... יודעת שכשאגיע אליה, 50 הדקות יעברו על כלום.. בראשון הבא היא שוב נוסעת.. השבוע שוב 3 פעמים במקום 4... די אודי עזוב אותי ממנה... חבל לי על הקלדת האותיות... חבל על המאמץ בכתיבה... אתה יודע שנכנסתי ל'שיחות' והקלדתי את השם שלך והגיעו הרבה קישורים למאמרים שפרסמת? קראתי בשבת את המאמר שכתבת ב 2006 'המשחק המטאפורי' מאמר כבד ומעניין... ייתכן מאוד שחלק מהמאמר לא כל כך הבנתי.. שואלת את עצמי אם יש אצלי קריסה בדיאלקטיקה בין הקונקרטי/מציאותי לפנטזיה ? אולי וכמעט ואין מרחב בין הסמל למסומל? ואולי סתם חוסר אמון בסיסי ? ואולי סתם אחת שלא ברת טיפול? הדפסתי את המאמר שלך...אולי אביא אליה.. אולי זה 'יכניס' לה אצבע לעין ? במבי.

הי במבי, אנסה לשים לרגע את הפיצול בצד ולהזכיר את היש עד היום - שאמא צביה כל כך תמכה בך משך שנים ארוכות, וקיבלה אותך אליה בתדירות גבוהה שנים ארוכות וכן הרגשת תוך רחמית אצלה, וכן שוחחתן על מגוון נושאים ברמות שונות. הפיצול אומר שעכשיו היא רק רעה ומתעוררת תוקפנות רבה והורגת אותה, ולא נזכר שום טוב אצלה. השד רע. אני ממש מבינה את זה בתפיסה של תינוק ממש קטן. אבל מנקודת מבט לוויינית - האמנם? אולי דומה לחוויה של אמא מתה, אבל אמא לא באמת מתה. גם אמא צביה לא באמת מתה, גם אנחנו לא, גם את לא. קשה לי לשמוע על רגשות הנקמה העזים שלך בה. היא אדם ממש טוב בחייך. אולי הטוב מכולם. אנא שמרי עליה. ואיני בטוחה שהשימוש במונחים המקצועיים מיטיב פה. הוא יוצר, בעיניי, חיבור לאמא המתה. נדמה לי שהבאתי לכאן מאמר בהקשר. סוריקטה

במבי יקרה, ראית את החצבים? ראית שהסתיו עוד רגע? ואיזה עולם משונה כמה עדינים החוטיפ האלה הנרקמים בין אדם לאדם בין נפש לנפש כל הנטישות והתלויות כל האמירות והחוקים כל הצריך ומה שצריך איך לנתק קורי נפש ולמה צריך ולמה עכשיו לא יודעת מה בדיוק רציתי לומר אולי רק שכל כך מבינה. ואני עצמי נאטמת בכעס ומענישה את עצמי ושותקת והולכת. אבל הלב. איתך שירה

היי במבי, פנית לאודי..ובכל זאת רק אומר שהמקום הזה מוכר לי מאוד.. פעם כשנסעה נסעתי למקום הקליניקה וישבתי על המדרכה..היא בכלל לא הייתה שם. היה לי קשה. ולפעמים סתם נסעתי לכיוון... ובכלל הנסיעות שלה וההעדר היה קשה מאוד. הרגשת נטישה כל פעם מחדש.. רצון להפרד ועוד.. עבר לי... מאמינה שגם אצלך.

אודי, סוריקטה, שירה ומיכל וכולכם ... לא יודעת אם אתם מסוגלים להבין מה אני חווה עכשיו... כן סוריקטה... דווקא בגלל שאמא צביה היתה כל כך,כל כך, כל כך מיטיבה עבורי במשך כל כך הרבה שנים.. אתם לא מבינים... מחוייבות וההתמסרות של שתינו לאנליזה הייתה באמת אולי טוטלית.. אני לא אומרת סתם... היא נתנה הרצאה בפני כל האנליטיקאים והמתמחים ולא יודעת בפני מי עוד ולאורך ההרצאה הביאה דוגמאות רק מהאנליזה שלי.. (כן, לפני כן ביקשה את רשותי ונתנה לי עותק כתוב מההרצאה שתאמר) הקשבתי להרצאה שנתנה במכון מיליון פעמים (אפשר לשמוע דרך האתר של המכון) באמת קשר מיוחד... ודווקא בגלל זה!!!! דווקא בגלל עוצמת הקשר הכאב, העלבון, הפגיעה, הבלבול, חוויית הנטישה, החוויה שאני לא ברת טיפול בגלל שאפילו עם אמא צביה שניסתה ועשתה כל מה שרק יכלה , זה התרסק לאלפי רסיסים... אם לא הייתי כל כך קשורה אליה, לא היה לי עד כדי כך זוועתי עכשיו.. והגעתי אליה לפגישה אתמול והוצאתי את המאמר של אודי שהדפסתי ואמרתי לה:"את רואה ? אודי כבר חשב וכתב על הרעיון הזה ב 2006, הרבה לפני שאת בכלל חשבת על רעיון כזה ופירסמת ב'שיחות'והוא מתמצת בכמה שורות את מה שאת אומרת.. קחי את המאמר ותקראי.. אולי גם אמרתי עוד דברים על כמה שאודי רגיש, חכם, יצירתי בטירוף.. בקיצור רבנו ממש בצעקות ואחרי זה קמתי והלכתי הביתה באמצע הפגישה... סוריקטה.. כן , נכון אני עושה ספליט.. אני חייבת להחזיק מישהו ..אני נופלת לתהום פעורה ללא תחתית... מנסה להחזיק לפחות מישהו אחד בעולם הזה.. דווקא בגלל שאמא צביה היתה כל כך משמעותית עבורי.. החוויה היא שהיא בגדה בי פתאום.. ותודה לכן סוריקטה על המילים ולך מיכל על ההבנה ושירה מקסימה!!! את יודעת מה ? ....... ..... ... וואוו... פתאום נוזלות לי דמעות מהעיניים.... אני בכזה טירוף שאני לא מצליחה אפילו לראות את החצבים והעננים בערבים וכלום... בור שחור עמוק עמוק עמוק ועוד עמוק וכלום במבי

אודי... בבקשה תבדוק אם בהודעה ששלחתי קודם אין פרטים שמזהים אותי או את אמא צביה.. ... לא יודעת מה קורה איתי... משהו ממש אבל ממש לא טוב קורה איתי... אני לא יודעת אם הייתי מספיק זהירה בהודעה ששלחתי ... ייתכן שפרסמתי פרטים מזהים ? בבקשה אודי... אם יש פרטים מזהים עלי או על אמא צביה בבקשה אל תעלה את ההודעה ההיא בסדר? שלחתי אולי לפני שעה ? לא כל כך זוכרת.. בבקשה אודי.. במבי

במבי יקירתי האהובה, נדמה שאני כן חושבת שאני מסוגלת להבין אותך, ולא רק במילים על פני השטח או מחוץ, אלא מהעומק, מהחוויה השורשית. בת של ניצולה גם אני, ואיכשהו ייתכן קשר. אינדיבידואציה-ספרציה הוא משהו שידוע ש'נדפק' בצאצאים של דור שני לשואה. ואולי דווקא עכשיו, בהקפדתי (רשמתי כאילו זו אני, אבל הכוונה גם במובן הכללי עם השלכה עליי) לשמור על נפרדות ולא רק להזדהות איתך, נוצר תסכול גדול מאד. יש לי (מניחה שלא נמוג, אלא לעתים מורגש על פני השטח ולעתים פחות) כמיהה עזה להתמזגותיות עם אמא, זו שתינוק אמור להרגיש (במונחים של מבנה המוח של עולל) ממש אחרי לידתו (וגם זה בעיתו ואמור להסתיים), זו שאמורים להרגיש לעתים בקיום יחסים אינטימיים בין בני זוג, וגם בשימוש בסמים. וכמו שקיימת כמיהה, כך, בעיניי, גם החרדה. אולי מפני התמוטטות כפי שאת מרגישה בימים אלו. עמוקה, רבת עוצמה, ממושכת. קצת כמו קריז של סמים אולי (?) הרשי לי להאמין שהיית ונותרת מטופלת הדגל של אמא צביה - יכולתי לנחש שכך הוא כבר לפני שנים שנים. מניחה שאת בת טיפול, אבל עכשיו בעיתוי הזה, המפלצות מרימות ראש ובהכי גדול שלהן ועושות הכל כדי כביכול למחוק את מה שהיה. זהירות - הרס וחורבן שיכולים לצבוע את כל הטיפול. דמעות הן סימן טוב לשחרור וחיבור. ובמבי - אני חושבת שמדבריך וגם מדבריי כאן - ניתן לזהות מי המטפלים שלנו. אבל הפחד שלך מזיהוי שלה מראה שאת גם חוששת עליה ומגינה עליה. נראה לי. גם לי יוצא לתאר כאן חוויות שליליות מול רופא הנפש (שמעידות יותר עליי, הדוברת, אניח), אבל בשורה תחתונה - הוא באמת היה אחד המטפלים הטובים עבורי. וגם הטוב בעיתו. בעל חיים, שאינו אדם, יכול לעזור לך במקרים כאלו? הם לכאורה ממש חלק ממך, ויש מהם גם פחות ציפיות (ולכן פחות תסכול), ופחות מורגשת הנפרדות שלהם. מקווה שהודעתי תיראה. סוריקטה

הי במבי - וכל מי שאולי יקרא את כל האמל"ק שלי. הי במבי, בהמשך להודעתך לקראת סופ"ש - חצי בסוד אספר (ובכן, משערת שסופר כאן פעמים רבות מאד), שגם התגובות שלי לשינויים מהסוג שאת מתארת קשות באופן קיצוני. כך שאני מבינה, אולי, את המתחולל אצלך בפנים. כשלי קשה - אז הכי אני לא יכולה להביע את זה. כך שדווקא בזמנים האלה לא אביע קול, לא אשלח מייל או הודעה. להרים טלפון במצוקה אל המטפל - מעולם לא. גם לא אגיע לסביבה של הקליניקה, או לתיבת הדואר ועוד. מבחינת ההרגשה שלי זו תוקפנות אסורה ואועף מהטיפול. גם אין ממש דמויות אחרות. אבל, אולי, אולי קצת, אל אבא, רק אליו, אבא, בעבר הרחוק, הוא היה היחיד שהייתי מנסה ליצור איתו קשר טלפוני בזמנים של התפרקות, ואיכשהו למצוא אותו זמין ולא עם משפחתו או עבודתו. זה גם סיפור. אבא - עד הסוף, היה בערך האיש היחיד שהייתי משוחחת איתו טלפונית, מידי יום, כמה פעמים ביום, וגם פנים מול פנים, כמו פעם. לא דיגיטלית. אבא דיבר שלילית ובזלזול על המטפל - ולאבא הייתי אומרת שהמטפל נתן כלים שאבא עצמו מעולם לא. למטפל - כן ניסיתי מספר פעמים לכתוב, בקושי רב. לעתים לא קיבלתי תגובה כלל, לעתים תגובות שנחוו בעיניי קרות, קצרצרות. לפעמים אולי היה משהו מעט לבבי, אבל בפגישה המציאותית - כאילו לא היה. מפנטזת אחרת, לקבל משהו שאיני יודעת מהו, לא נזכר בחוויה מבחינתי גם אם היה משהו טוב משתיארתי. על דבר אחד יש משהו בנפש שמתעקש והוא בשום אופן לא לסיים את הטיפול. לא שקורה משהו. כבר שנים שלא, או כמעט שלא. הוא כמעט נרדם מולי וכמעט אין לו מילים. אבל סיום קשה לי ממוות. בעבר, כשאבא היה נוסע לחו"ל, רק נסע לחו"ל, הייתי מתפרעת נוראית והפרעות האכילה ואחרות קפצו מדרגה. היום, על נסיעות, או חופשים של המטפל אני מתרסקת מאד מאד, אבל קוברת בפנים, כי כבר כמה פעמים הגבתי לזה חיצונית. הרגשתי שאיבדתי את כולם ואני כבר כביכול (לא, ממש לא) סוג של אדישה ומתכחשת. נו, מה כבר קרה. גם אני מקנאה שאת, במבי, מסוגלת להביע את הקושי בעוצמתו אל מול אמא צביה. חשבתי שאולי תדברו על המשאלה לבלעדיות. ואולי כבר שוחחתן,ובכל זאת - מהדברים האלה שחוזרים עליהם. בטיפול שלי - אני כבר מרגישה שנמאס מהחזרתיות על התכנים. ואין לי מושג מה עוד מנסה לסחוט מהשפופרת הריקה. חסר לי חיבוק, משהו דימיוני שלא חוויתי, ואפילו אין דמות שאני יכולה לדמיין לי בסיטואציה כזאת. לא מאמינה שאוהבים אותי. בכלל לא. יודעת שאני אומרת 'אוהבת אותך' לאנשים מסוימים בעולם מידי יום. מתמידה ואומרת. לא בטוחה שזה עוזר או שהם יודעים את זה. ומה הייעוד שלי כעת? ... לעזאזל ממש קשה לי- והחיים לא ממשיכים. ואני גם לא מרגישה הקלה, אלא הזדהמות. סוריקטה

ההמשך נכתב אתמול בבוקר. בשקיעה של סוף השבוע ויש בו חזרתיות - בוקר אור. שבת שלום. מי ער? אבא לא ער. אבא לא ער. ושקט. אני בוכה. לא אמרתי את המשפט הזה שנים. ושותקת. אתמול חשבתי שהפרעות האכילה המטורפות שהיו - חזרו. כל עוד זה 'רק' יום אחד ואפשר לשוב למסלול - ניחא. נולד לי פרפר נכה. כמה סמלי. אפשר לשמור פרפרים נכים ולהזין אותם - ובכל זאת הנחתי לטבע, וכנראה שציפורים נהנו ממנו כסעודה. כותבת לי ולעצמי. רק לי. ומתכנסת ולא רוצה אנשים. ולא חיוך, שלא לדבר על צחוק. כאילו מוזר שבגיל מבוגר - טרגדיה נוראית לא התחוללה כאן. תוהה האם הייתי האדם היחיד שכן היה שם באמת, בחיים, קרוב לאבא ברמות האלה. האנשים שנפרדו ממנו, נפרדו ממנו כמת. הם לא רצו אותו איתם בחיים. הם מרגישים הקלה. הם יאמרו שהחיים ממשיכים. נדמה לי שכבר כתבתי ואני חוזרת על עצמי. אני עוד רציתי. ואולי לא פייר לבקש שאיש נכה וכואב יישאר פה רק בגלל שאני, וגם אני ביתו, בגלל שאני כן. דמיינתי שהוא יגור לידי וכך אוכל להיות לצדו בתדירויות גבוהות יותר. אבל הוא לא רצה. דמיינתי שלכאפסיק לעבוד, אוכל לבוא לביקורים וסיוע בתדירויות ובשעות שהיו חסומות. בעבודה כמו שלי הגמישות והכוחות שנותרים אחרי מוגבלים מאד, גם בשביל דברים עבורי עצמי. מאידך, חלפה המחשבה שאם הוא יישאר אהיה חייבת למצוא עיסוקים ביומן, כי אם כל הזמן יהיה פנוי, הגבול יטשטש מידי. אבא שלי איפה אתה? ומדוע בעבר נסיעות לחו"ל היו מפחידות ממוות? אולי כי אז 'אני נשארת לבד עם אמא'. ביום של השבירה הפיזית והגיאוגרפית ביני לבין אמא התחננתי לאבא שיבוא ויציל. באותו יום הוא בא. לא היו הרבה פעמים כאלה. גם לא יכלו להיות. לאבא הייתה משפחה שנים ארוכות, ורק אחריהן, בזמנים שבהם ביקשו ממנו לפרוש מאותה משפחה - אז מצאתי נישת חילוץ. המשאלה שנשאתי מגיל חמש כאילו קרתה, הרבה מאד שנים אחר כך, כשכבר פוספס המון. כל הדברים שאנשים צעירים מתקדמים איתן נגוזו. ואחר כך כן כתבתי לרופא הנפש והוא חזר והבין את הכאב. אצלי זה הצליח ליצור חיבור לרגע. לדמעות. ואחר כך גם שיחררתי שני פרפרים מעופפים. ואחר כך גם הלכתי לעבודה. והאכילה רגילה. אבל לא נותר לי קול מרוב עומס דמע. סוריקטה

את יודעת ? אמא צביה הזמינה אותי ליצור איתה קשר כשקשה ,גם כשהיא בחופשות באמצעות הטלפון/וואצאפ/מייל, בכל דרך שיהיה לי קל יותר... כמעט ואני לא יוצרת איתה קשר בין הפגישות ,על אחת כמה וכמה כשהיא בחופשות... מאוד נדיר שאשלח לה הודעה כפי ששלחתי בשבוע שעבר. אני שומעת על הקשר העדין והמורכב שלך עם אבא שלך.... כמה שהאבדן קשה.... וואוו סוריקטה... כל כך הייתי רוצה באמת, פיזי, להיות על ידך ולתת לך יד... איתך, במבי

סוריק. אתייחס לסוף ..עצוב שכך את מרגישה וזה ממש מובן בנסיבות. אבל החיים חזקים מהכל וכן ממשיכים בקצב שלהם ולך תקחי את הקצב שלך. את אומרת לאחרים שאת אוהבת אותם. האם יש תגובה שלהם לאמירה הזאת? האם אומרים לך שאת אהובה? ואת לא מאמינה להם..מוכר לי. היום אני קצת יותר מאמינה שאפשר לאהוב. אבל עדיין חושבת שבקטע של אינטרסים..בטל האינטרס בטלה האהבה. אז לפחות כאן את מאוד אהובה. קראי את התגובות אלייך ותראי עד כמה! האם את אומרת שאת אוהבת כדי לקבל תגובה שאת אהובה? או שאת באמת אוהבת? וואו כמה שאני מזדהה עם זה.. והקטע שאי אפשר לאהוב אותך עד שלא תאהבי את עצמך. את מאמינה בזה? כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אני באמת אוהבת את מי שאני אומרת לו את זה....וכמה רציתי ועדיין רוצה אהבה אמיתית כזו..מעניין. חיבוק הייתי נותנת לך בשמחה. עכשיו. אבל יכולה רק וירטואלי. אז אחבק במילים ואומר שאת רצויה, אהובה בדיוק כפי שאת!

הי במבי מתוקה, גם אותי הזמינו בפתיחות, אני לא פורצת גבולות, או משבשת גבול שהוצב. איני משתמשת באפשרות הזו כמעט בגלל הקושי שלי. כלומר, בחרתי בגבול נוקשה מידי עבור עצמי, למרות שבפועל הוא פתוח. ואתם מכירים אותי בקטעים האלה, נראה לי. לעתים לא אוכל לקרוא לכך אפילו בחירה - כוח פנימי שאינו מתיר והוא עד כדי לא מודע ואין ציוץ על פני השטח. לא שיערתי שכך יהיה קשה עם המוות של אבא. היה סופ"ש נוראי במיוחד. וזה יבוא בגלים. ויש להניח שהגלים יהיו מתונים יותר לפעמים, וישכך. אבל תמיד יהיו הגלים האלה, כנראה. במגוון הקשרים. יהיו וישכחו (שכח אחר), וגם ההתמנות תשכח וחוזר חלילה. יכול להיות שהתיעוד החלקי נועד במקום לזכור. תודה, סוריקטה

הי מיכל, אני אומרת לאחרים רק כשאני מרגישה באמת. אם המטרה היא לקבל תגובה דומה חוזרת - המממ לא בטוח. אולי לתגובה המתקפת את רגשותיי - אני יודע/ת שאת אוהבת אותי הייתי מתחברת יותר. אומרים לי שהזאטוטים שאני איתם מאד אוהבים אותי ואני לא מצליחה להאמין. זה די טראגי. איזה אינטרס אמור להיות לי כאן? יש המון סוגים של אהבה. ואני מתחילה להסתבך. משערת שיש לב בעניין שאיני אוהבת אותי בשלם. עכשיו במיוחד. ממש ברמה של מגיע לי להיות בתנאים סגפניים. כמעט לא ישנתי הלילה, ופחות מרוכזת. סליחה. לא ברורה אפילו לי. סוריקטה

סוריקטה אהובה, האבל שלך כל כך עוצמתי וכואב ומכה בכל פינות הנפש. הכאב שלך מוחשי וזועק. את צועקת את בוכה גם אם בשקט אבל קולך נשמע כאן. ואת כאבך אני מרגישה היטב. סוריקטה, יש לך זכרון טוב מאבא שאת יכולה לשתף? טיול קטן של שבת בבוקר? זכרון של משהו? איתך שירה בעלטת אמיר גלבע אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאְמרוּ אֶבֶן. אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרו עֵץ. אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרו צֶבַע. אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ צֶבַע.

שירה של הקורים הניטווים, מה שלומך, שירה? איפה את? מאמינה שיש זכרונות טובים, נדמה ששיתפתי קצת אולי (?). לא גדלתי עם אבא. בילדות המוקדמת ממש, מנקודת הציון של פרידת השבר וההתפרקות של המשפחה, הסדרי הראייה היו של שעתיים בשבוע אצל סבתא, אימו. וכך היה שנים ארוכות. מעולם לא טיול קטן של שבת בבוקר... דברים אחרים, כנראה. אנסה לערוך רשימה לעצמי. תודה, בדיוק נשרטתי על ידי שיח ורדים. יראוני שריטות ויאמרו צבע עור... ולכולם - מצטערת על היותי. ממש כך. לילה טוב, סוריקטה

כן.... משהו משונה, מוזר ולא טוב קורה לי, קורה איתי... ואתה יודע אודי? הדפסתי את ההודעה שכתבתי ,זו עם השרוכים הפרומים.. גם את תגובתך.. כשחזרתי הביתה, הרגשתי שהלב שלי מגרד גירודים כאלו כמו שיש אקזמה בלב.. הקלדתי בגוגל 'אודי בונשטיין' ונכנסתי לאתר שלך .. פתאום שמתי לב שכתבת המון מאמרים.. רק ב'שיחות' ראיתי שיש לך שישה מאמרים.. העתקתי לדף את רשימת המאמרים שלך ואני רוצה לקרוא... היום כשאפגש איתה אני רוצה להראות לה את רשימת המאמרים שלך (בנוסף לשלושת הספרים) (וזה חוץ מכל היצירתיות ששופעת ממך באמצעות המוסיקה) לא יודעת מה לומר לכם... אני במקום קשה.. רואה שחור.. אתמול 'ברגילה' שנים, נפגשנו ברביעי ב 10:00 ב 10:17 שלחתי לה הודעה בוואצפ : "הפגישה עכשיו טובה" (כשאני מתכוונת שהיא עכשיו עם מישהי אחרת.. מתה מקנאה... מתחושת הילד המנוזל ששרוכי נעליו פרומות והוא נופל על האספלט השחור. ב 11:03 שלחתי לה הודעה: "מתנצלת" עכשיו, תבינו.. אני באמת לא אחת שמפריעה.. להיפך.. בדרך כלל היא מעודדת אותי לשלוח אם אני מרגישה משהו לא בסדר וכמעט ולא שולחת לה הודעות.. באמת ,אני ממש לא שולחת לה.. משהו רע ,קשה, כואב.. לא יודעת.. ב 11:33 היא הגיבה: "הי במבי,? אמא צביה לא מצליחה להתמודד עם השינוי בסטינג.. ושוב היא נוסעת לחו"ל ב 18/9 ואולי לא נפגש אלא רק אחרי ראש השנה... אני מרגישה שאני לא סובלת אותה.. לא מסוגלת לראות אותה הערב.. גם אין לי פתאום על מה לדבר איתה... כלום... ותודה חטוליטוש על מילותייך הטובות. וסוריקטה מותק.. את מתארת חוויה מאוד מאוד קשה... להיות שקופה..להרגיש שקופה... ותודה מיכל על מילותייך המבינות במבי

מתחברת אלייך במבי ואלייך סוריקטה ברגשות האלו...כל כך חזק הרגש של ילד עזוב, מוזנח או ילדה שקופה. אני מרגישה ילדה ניצחית..לפעמים לטוב (נראית צעירה לגילי) ושמחת חיים ומחייכת ובעלת אנרגיות ;) ולפחות טוב או לרע ילדה טיפשה שלא מבינה כלום, סתומה כזו, שלאיש לא אכפת ממנה...לא אהובה ולא אכפת ממנה בכלל. כזה. תלוי במצב רוח שלי. זה משתנה..

מרגיש כמו ילד קטן מנוזל, משוטט ברחוב ללא כוון, ללא מטרה. פתע דורכת כף רגלו השמאלית על שרוך נעלו הימנית הפרומה. משתטח, נופל על האספלט השחור. שוכב. לא זז זבובים חגים סביבו אולי בודקים אם חי ? מת ? אפשר כבר למצוץ ממנו הדם ? אודי... אני כישלון.. באמת אודי.. האמת היא שהדבר היחידי שאני רוצה זה לישון ולישון ולישון ולישון אולי זה מרגיש כך בגלל שזה השבוע הראשון שעברנו להיפגש 3 פעמים במקום 4 ? היום לא נפגשנו. אחרי הצהריים נכנסתי למכונית וחניתי ליד הקליניקה. ראיתי אותה , הלכה להיפגש עם אחרים. בגלל שמאמר שלה התפרסם בשיחות עשיתי השנה מנוי וקיבלתי חוברת שלישית לפני שבוע. קראתי את המאמר היפיפה של דנה אמיר ושאלתי אותה אם קראה. היא אמרה לי שקראה את של דוד קיטרון והמליצה לי לקרוא. קראתי הבוקר. אם הייתה בי עדיין מעט תקווה לחיים האלו המאמר שאב גם אותם. כנראה יש לי סרטן בנפש. ממאירות. כשאימא צביה ואני לא נפגשות הייצוג שלה נהרס. כנראה שאני לא ברת טיפול. ואולי גם מזג האוויר שבערבים כבר טיפונת שוב משתנה. גם בבוקר מוקדם השמיים כמו ענן אחד. במבי

היי במבי את מתנסחת כל כך שממש רואה בעיני את הילד הקטן.... מה פרוש מצב של לא ברת טיפול ? דברים ימשיכו להסתדר עם הזמן כעת כל גל הופך אותך ל...מה ? גם הגל הזה יעבור חטולית

במבי יקרה, לפי כל מה שתיארת כאן במהלך השנים - כשלון את לא, ולא תצליחי לשכנע אותי. אדרבא. אבל אולי זה לא מה שרצית לשמוע. רצית גם הזדהות - ויש ממנה הרבה מכיווני. את יודעת, את האחיינית שלי שהיא בחורה אינטלגנטית, וגם מאד בשלה רגשית לגילה הצעיר אבחנו בזמנו באיזה משהו מעליב שנשמע כמו פיגור. כי היא לא יודעת לעבור מבחנים. האבחנה, למען האמת, נבעה מתוך הצורך להתאים לה כיתה בבית הספר, אופן לימודים ומבחנים וכד'. למזלה היא הכירה מישהי שהלכה איתה יד ביד לאורך השנים והאחיינית הראתה לכולנו מה זה. אלופה. ודווקא בגלל שיש לה קושי ודברים אינם מובנים מאליהם. אני מקנאה. בכל אופן, את ההרגשה שתיארת כאן פעמים רבות, נדמה לי שאני מיטיבה להכיר. אצלי זו ילדה, לא ילד. היא גם לא מנוזלת ופרומת שרוכים, היא די שקופה ולא רואים עליה. היא אפילו נראית טוב לדברי אחרים. אבל כן, לעתים גם במהלכן של פגישות, בעיקר לפני סיומן ותמיד, תמיד אחרי שהן מסתיימות הרגשת ה'נזרקתי' חזקה מאד. כאילו נפלטת לרחוב ואז לאן? אוכל לאבד אוריינטציה גם במקומות המוכרים ביותר. ואז אני הולכת והולכת והולכת (לא הגעתי להיות ממנועת, כאמור), הולכת והולכת ליעד שנקרא הבית כברירת מחדל, הבית שלי, שגם הוא כביכול לא מוכר לי ורק מחכה שיעבור זמן ואקח את התרופות כדי לעבור עוד לילה. כפי שהזכרתי כאן אולי מאות פעמים - אני לא מצליחה לקרוא. מדמיינת שכן, אירגנתי לי ספרים - ובפועל אחרי מספר עמודים כל הטקסטים מתערבבים לי ושם זה מסתיים. המאמר שקראת לא שאב כלום (את יכולה לנסות לעיין בו שוב במרחק זמן) - לו זו הייתי אני, המטפל שלי היה אומר - שזה האופן בו השתמשתי במאמר. הוא גם היה אומר עליי שאני מייצרת באופן לא מודע את היתמות, או איך שלא יקראו לזה. האמירות מעצבנות אותי, ואני ממשיכה עדיין לצפות, כנראה מאד לא ריאלית, למשהו, מהו שיינתן לי בסיום כל פגישה שאיתו אוכל לצאת עם הטענה למוטיבציה כל שהיא. אבל הסיכוי לדייק בעיתוי ובאמירה מולי כנראה נמוך מידי מידי. והסיכוי שיחזיק אצלי בפנים גם הוא נמוך. גם לי קשה להחזיק ייצוג פנימי של דמויות. אבל אם אנחנו כותבות עליהן כאן, אולי איכשהו הן קיימות בתוכנו בכל זאת? מקווה שהסתיו שבפתח יורגש. השינויים באורך היום ובמזג האוויר הם משהו שלפחות אני מגיבה אליו חזק. ואנחנו גם ילידות סתיו, וזה בכלל יכול להעיף. שלך, סוריקטה

הי כולם, פתחתי הודעה... נדמה שהתפקיד שלי בעולם היה בחלקו הפוך. לכאורה תחזוקה של ההורים, דור לאחור, במחיר של קטיעת השרשרת קדימה מכיווני. הם מתים. ועכשיו מאוחר. אני כבר עמוק אחרי גיל המעבר. אולי אין פואנטה. סוריקטה

יפה דלי כן הם נפטרו לעולמם אך זה לא אומר שאת הבאה בתוך נהפוכו.. כעת זמנך לחיות את חייך כפי ראות עינייך !! נתת.הקדשת..ריחמת..טיפלת..היית.. אנד אוף סטורי ..! חשבי מה היית רוצה כעת הכי מהכל עבורך נשמה.. מאחלת לך את כל הטוב שיש לעולם להציע עבורך ועדיין יש! חטולית

אודי, לצערי מה שחולף לי בראש הוא היותי עקרה ואימפוטנטית. אפילו בספיגת מילים :-( סוריקטה

שמעתי את "רצועות"( כמו שכתבה במבי (אהבתי) ) המוסיקה שלך. מצחיק שהסגנון שלך כזה שונה ואחר... וציני? מתריס? וכזה זועק..עם ה"מריה" שלך.. ו"פוליטיקה".. ומצחיק אותי שיש לי רצון שתלחין אותי..שתמצא לי רצועה כזו. למרות שהסגנון שלי ממש לא מתאים למוסיקה שלך.. רק אם אכתוב משהו כמו סהרורית בלילות, משוטטת ברחובות הכל לא חשוב אבודה בכלוב ;) והקטע עם ה"חטול" אפילו גרם לי לשמץ קטן של קנאה בחטולית. אחלה איזכור של מישהיא שכותבת כאן. ;) גם אם לא התכוונת לכך. זה מעין רצון של....לא יודעת..נוכחות ב"רצועה" שלך. אנמ כותבת שטויות...אולי הכל לזרוק לפח אם לא מתאים. מיכל שהייתה פעם רק מיכ מגעיל כזה(מתחרז עם איכ) ועכשיו אחרת פחות איכ...

מיכלי מאמי הכי חדוב שאין לך יותא איכ.. מעולם לא ראיתי קישור כזה אליך מתוקה שאת חטולית

תודה חטולית... לפעמים עדיין מרגישה איכ. מגעילה כזו...איכ שאי אפשר לאהוב, לכבד, להעריך. והטיפול שאין לי צורך בו ונשאר רק הרצון. מאוד מתלבטת מה עושה בקשר איתה...עכשיו היא יוצאת לחופשה עוד שבועיים אולי נפגש שוב.

אודי יקר!! ראשית, תודה ענקית על ההזמנה להאזנה ליצירות שבוקעות ועולות מתוכך .. מתכוונת להאזין.. :) יכולתי לראות בעיני רוחי ציור ובו רצועות רצועות של 'מוסיקה' : רצועות תווים , על המחמשת זוג ציפורים 'שרות' בשני קולות.. בקצה, דלי מתכת ,מעליו ברז וממנו מטפטפים טיפות מים בקצב מונוטוני. למעלה מהברז, במרחק מה, תלויים פעמוני רוח , רוח מנשבת ,מניעה את המפרש, צלילים נשמעים.. רצועות רצועות של מוסיקה... מברוק עליך אודי! שלך, במבי

אודי בנצלחה ותודה אביב

והנה, כשאנחנו משיבות, נגלית כותרת ההודעה המקורית שלך, אודי; כותרת מנהל להודעה חדשה, שכבר שנים אינה מופיעה לעיננו בפורום. סוריקטה

איזה יופי אודי! גם אני אשמח לשמוע אותך אני תמיד תוהה איך יש לך ככ הרבה כוח/ רצון/ מוטיבציה ליצור ולעשות .. אני מרגישה מאד מרוקנת מעשייה

לא הייתה שביתה ולדעתי גם לא היה שום הישג משמעותי כמו שהוצג. לא תליתי כל כך תקוות במילא. בכל מקרה פתחתי עוד שנה, בהתרגשות ובשמחה. עם פנים חוזרות ימוכרות. כייף שמכירים :) איחולי הצלחה לחמודים ולכל מי שרלוונטי עבורו שנת הלימודים. לילדים, לנכדים, לאחיינים ;) כל ראשון בספטמבר אני מתרגשת מאוד ורק עכשיו אני מרגישה עייפה ואת נפילת המתח. טוב שאני מתרגשת ונהנת תמיד מחדש. ביום שזה לא יקרה אדע שהגיע זמני לפרוש. בנתיים כייף גדול! התרגשות יתרה. שינה קלה והתעוררות מוקדמת מאוד הבוקר..עכשיו אקדים לישון..ברוגע. שבת שלום.

הי מיכל, גם אני איחלתי הצלחה לכל מכיריי ובני משפחותיהם הצעירים שחוזרים למסגרות. רבים המשיכו הלאה לדרכם האחרת, וחל שינוי חברתי גדול מאד. פתאום מהמולת-על נהיה שקט תהומי. והשילוב של החום הכבד, השיממון ופסולת מרובה בגינות, הובילה אותי, אשת החוץ הפעילה, למצות אותו תוך זמן קצר ולשוב הביתה. רצו המון בדיחות שחורות סביב ההתחזלשות של החבריה וההורים שכבר ממש ציפו לזה. וואלה ראיתי מה הלך ב 31 באוגוסט. וואי וואי וואי. ובכן, קשה לי עם בדיחות בסגנון, ובכל זאת, מבינה למה מצחיק. סוריקטה

קראתי את תגובותיכם ואני רוצה לומר לכם שהרגש הראשון שעלה בתוכי זה האיכפתיות שלכם.. נגע ונוגע בליבי. תודה לכם יקרים! המשכנו ונפגשנו וגם שיתפתי את אמא צביה בתגובותיכם.. כן..כנראה שאמא צביה לא פעלה כל כך מתוך נקמה כמו מתוך מקום של כאב ופגיעה שלה ולכן היתה צריכה לאסוף את עצמה ופחות ראתה ושמעה את המקום שממנו פגעתי.. אגב אודי, אמרתי לה שהזכרת את 'שנאה בהעברה נגדית' שכותב וויניקוט ובעקבות זה התפתחה דווקא שיחה טובה על היותנו בני אדם עם רגשות שונים, נעימים וקשים ואנחנו צריכים להכיר בכך.. להכיר שקיימים בכולנו.. ותודה לכן מיכל, חטוליטוש וסוריקטה אהובות על שהחזקתן גם את האפשרות שזה לא בהכרח מתוך נקמה...משהו שאפשר לי טיפונת לנשום כששוטטתי ברחוב והרגשתי שאני כמו ב'שטח הפקר'.. משהו שהיה עבורי בלתי אפשרי.. וסוריקטה מתוקה, קראתי את מילותייך שנכתבו באומץ!! אכן, מדובר על שתי נשים בוגרות ולא על מבוגרת ותינוקת... בידיעה,אכן, אני יודעת. בחוויה ,זה נחווה על פני רצף שלם: לפעמים אנחנו שתי בוגרות שמדברות על העולם, פוליטיקה ובעצם על הכל... לפעמים, נחווה לי היא כמו אחותי הגדולה שמייעצת, מדריכה, מנחה מה כדאי, רצוי לעשות..התנהלות בעולם.. לפעמים, היא נחווית לי כמו אמא ואני ילדת ביה"ס שחוזרת ומשתפת, לפעמים ילדת גן וכן.. לפעמים..אפילו פעמים לא מועטות ,מרגיש שהיא אמא ואני משהו כזה כמו עובר... משהו כזה שאי אפשר לתאר.. יכולה רק להרגיש שזה כן מרגיש כזה משהו מאוד נינוח, רגוע,שקט..מאוד שקט.. חוויה נעימה... אגב סוריקטה... את מדברת על 'המציאות'.. מה היא המציאות ? וילדים שמשחקים בלגו ומישהו בא והחריב להם את המגדל ? זה 'רק' משחק? זו 'המציאות'? ואנחנו, בני האדם הבוגרים פה בעולם ה'מציאותי'..? רוכשים, קונים, בונים ועוד.. זו 'מציאות'? אולי גם זה 'רק' משחק ? רעיון 'המציאות הבוגרת' בעיני קצת בעייתית.. אולי מתעתעת..? אני מעדיפה להתבונן דרך הפריזמה של היצירתיות... כשאנחנו מצליחים ליצור, אולי זו המציאות...משהו ממשי עבורנו... ושוב, מברוק ענק לך אודי יצירתי שכמותך שיוצר ללא הפסקה... אולי לזו כוונתי..? אלו חיים ששווה לחיות!!! ושירה מדהימה!!!! תיארת בדיוק!!! בדיוק את התהליך שעברתי... הרגשתי שאת כל כך מבינה על מה אני מדברת...וואוו.. ממש נכנסת לי לתוך העור... באמת,פתאום מאוד פחדתי מאמא צביה... באמת פחדתי!!! כבר הכל התבלבל לי בעולם... תודה ענקית לכם אנשים יקרים!!! ומיכלי מתוקה!!!! 400 ש"ח לפגישה זה מחיר של לפני אולי 16 שנים.. אולי יותר.. שלכם, במבי

וכמובן מיכלי אהובה שבכותרת שמך נשמט. ואת יודעת למה? בגלל שהייתי עסוקה בלספור אותיות בכדי שההודעה תיקלט ( הרי יש את הבאג המשונה של 20 תווים, 70 תווים וכל המרעין בישין הזה..)

היצירתיות אולי קשורה למרחב המעברי? אפרופו ויניקוט... סופ"ש נעים, סוריקטה

שייתכן שאיני מכירה את מנעד הרגשות שאת מתארת כאן. איני חווה את עצמי כבוגרת, למשל. גם לא הגעתי בפועל (הייתי רושמת מציאות, אבל פחות התחברת), ובכן, נתקעתי ולא השגתי המון מקומות של מבוגרים, וזו, כנראה בעיה שלי, ולכן לי צריך להזכיר שאני כבר די זקנה (אם כי זה לא עוזר לי להבין באמת מבחינה רגשית). לא חושבת שאי פעם הגעתי להרגיש את החווייה הנינוחה והנעימה של היות עובר עטוף. לפחות לא זוכרת שום דבר מזה. המטפל שלי מאד חזק בעינייני פוליטיקה ואני נרתעת מדיבורי פוליטיקה. אולי בקשר ביני לבין אבא אפשר היה למצוא דימיון לילדה קשת יום שמסיימת את מלאכותיה ומשתפת. אבל אבא ולא המטפל. סביר שיש לי בעיה בדיוק עם המרחב המעברי הזה. בעיה מחבלת. אוסיף - שאמא פמפמה ערבוב בין מציאות לדמיון, שפיות ושגעון, ולכן , אולי המילה מציאות ואמת חשובות לי. למרות שניתן להתדיין עליהן. אולי איכשהו מזכיר את עלילת הסרט רשומון. יאללה סופ"ש נעים, או בעצם כשההודעה תפורסם אז שבוע טוב. סוריקטה

סוריקטה מתוקה! התכווץ לי קצת הלב כש' שמעתי' לגבי החסר במנעד הרגשות... ועוד יותר כאב לי על העדר החוויה של 'העוברות' -חוויה שקטה מאוד, נינוחות, רוגע.. שקט נעים.. חוייה נעימה.. החסר הזה... החוויה הזו כמו שמכניסים את התקע לשקע , אתה נטען בכוחות... לגבי המציאות... אני חושבת שאולי אני מבינה על מה את מדברת... בילדותי וגם בבגרותי, אבא שלי אמר לי המוני פעמים על משהו שאני יודעת בוודאות שקרה, התרחש : "זה לא באמת, זה רק נדמה לך"... והייתי מרגישה שאני משתגעת!!! באמת משתגעת!! בגלל שאני יודעת שקרה, התרחש וכו' אבל אבא שלי אומר שזה לא באמת.. שזה רק נדמה לי.. מה שעוזר לי להתנהלות בעולם כבוגרת אלו 'קביים': יומן שבועי -בו כתובים לי כל מה 'שצריך' מה שאני 'צריכה' לעשות בהתנהלות שלי ומה הדברים שאמורים להיות מנוהלים ו'צריכים' להיעשות.. דבר שני-בנוסף ליומן השבועי שנותן לי הסתכלות 'מלמעלה 'על כל השבוע יש לי גם את 'דף המטלות היומי'. כל ערב, לפני שאני הולכת לישון אני מסתכלת ביומן וכותבת על דף ומסדרת לי באופן נוח את כל המטלות שאני נדרשת לעשות ביום שלמחרת. האם זו המציאות ? אני בוחרת לקרוא לזה 'מה שצריך לעשות כהתנהלות' אני לא רואה את זה כמציאות.. אולי כן המציאות אבל רק כאספקט חלקי שלו.. לגבי הפריזמה בו אני רואה את 'המציאות' כבר אמרתי... שלך, במבי

הי במבי, אם כך, איני מרגישה את ההטענה שאת מתארת. להיפך, כל מגע על העולם, כל לילה, במיוחד אם הוא בעייתי, לוקח לי עוד. ובאשר לרשימות - נגיד שאני עורכת לי סוג של רשימות. שנים. על קרעי דפים מפוזרים. אז רשום ללכת לרופא, ואני לא מיישמת. אז רשום שצריך לתקן את המזגנים ששנים לא פועלים אז רשום שצריך לסדר בלטות נשלפות וקירות מתפוררים. אז רשום. בראש רשום להתקשר לאבא טלפונית - עם זה די התמדתי. ועכשיו אין למי להתקשר. חלמתי הלילה שאת התקשורת ניכס האחיין הצעיר ביותר (בן 4) שבעצם לא הכיר את סבא שלו וביקש בשמחה 'לבוא לסבא', אבל רק אחרי שסבא מת. לא יודעת לפרש כרגע. האחיינים הם המשך, אבל ממני עצמי אין המשך כזה. עדיין לא יודעת איך אני מצליחה ללכת לעבודה. יש לי עוד כמה חודשים, ואז, במכוון, עוד לפני הצטרפותו של אבא אל מעבר לעננים, אוותר ללא. כאדם מאד בודד - כנראה רע למדי העניין הזה. יכולה מאד להתבלבל כשמכניסים יותר מידי דמיון. לילה טוב, בתכלס בוקר והתחלת יום, אני מבינה שזה מה שרשום כאן. אתמול צרחתי בגלל איזה חרק מעופף. בדרך כלל מאד 'אמיצה' מולם. סוריקטה

הי כולם, מתנצלת, לא הייתי מסונכרנת בכלל עם ההודעות ואפילו פספסתי חלק. מאפיין את מצבי המבולבל לאחרונה. גם די לא סבלתי את אופן ההתנסחות שלי. ובכן. אוף. מה שנאמר, נאמר. ובכל זאת - סליחה. סוריקטה תחת אימה. פוחדת פחד אפל. לילה טוב ובכלל חשבתי לכתוב על הממממ לא זוכרת כבר...

הי מתוקה, קראתי את ההודעות והתגובות השונות שלך ואני לא מצליחה להבין על מה ולמה עלייך להתנצל... ? כשאני קוראת ו'שומעת' אותך, אני חווה מישהי שמדברת את עצמה בכנות, באותנטיות ,מתוך מתן כבוד לעצמה ולאחרים... אני חושבת שאת אדם מאוד מאוד איכותי , קוראת את מילותייך ומקשיבה להן בכל עומק הרצינות וממשיכה לחשוב עליהן... מקשיבה להערות ולהארות .. בהזדמנות זו אני שוב מודה לך !!!! את אדם יקר ביותר!! וגם נדיר בעיני... שלך, במבי

יפה שלי לא נתקלתי בדברים שיש לך על מה להתנצל ומהו בכלל הפחד האפל ממנו את פוחדת ? אוהבת חטו לית

אין על מה להתנצל. את בסדר. את מהממת בדיוק כפי שאת!

ואני עדיין חושבת ממש שאני לא בסדר. כותבת כאילו כלום - אבל אני לא בסדר. אני לא. לא רואים. אבל אני לא בסדר. מאד לא בסדר. סוריקטה

את בסדר בהחלט מתנהגת כותבת בצורה הגיונית ונכונה למצב שאת נמצאת בו את באבל עוד לא סיימת לעכל את שנת האבל שלא הסתיימה וכבר מוות נוסף כל המערכת מטלטלת , שייכות שורשיות משפחה אני ... בהחלט את מרגישה "לא בסדר" , אני מניחה ולוקחת מעולמי אז סליחה אם לא מדוייק לך מרגישה שבפנים את מאבדת אחיזה מרגישה מבוהלת , משותקת , אולי מנותקת ויחד עם זאת מאוד מחוברת למציאות לזכרונות לחוסר הקיומי במציאות ... אני מניחה שאני מבינה את מה שאת אומרת שאת לא בסדר ....תני לעצמך את המקום המתאבל הכואב המשותק המנותק ...מגיע לך , בהחלט זה בסדר כאן ואת בסדר . חיבוק ענק אביב

הי אביב, המון תודה. את ראויה (גם את) וחשבתי מאד שייפתח עבורך עץ חדש. לא בטוח שאדע לתאר בפירוט מה אני מרגישה, אלא מילים כלליות. אולי תלושה ואבודה איכשהו בכיוון. סוללה חלשה, המערכת מבצעת כיבוי, סוריקטה

אחרי שכתבתן ככה..על הסכומים אני בהלם. אני לא מכירה אנשים מטופלים בכלל. לא ידעתי שזה ככה עולה! אני בהלם מוחלט מהסכומים.... אז הבנתי שהיא נדיבה, טובת לב, מדהימה! ונוצר קשר טוב בנינו...של שנים. ולמה אני ככה??? סוגרת. נותנת לה הרגשה רעה בסוף פגישה בגלל שהעלתה סכומים... אז כתבתי לה במילה אחת סליחה. והיא שלחה לי חזרה אימוג'י של יחד..שהיא שלחה לי לפעמים כשמרגישה לבד. וכתבתי אחר כל שאני רואה את טוב הלב שלה ושנקבע אחרת. תודה ששתפתן אותי . זה גרם לי להבין שכל השנים שילמתי סכום באמת נמוך ומעולם לא העלתה אותו...מדהים בעיני המסירות הזו שלה. ומה שמגיע מגיע לה.. הפעם הסכום יהיה גבוהה בהרבה אבל עדיין לפי מה שאתן מספרות נמוך מהרגיל....וואו... טוב. נראה. תודה. ואודי- הכסף זה באמת לא רק כסף...כמה התלבטותיות..יואו.

הי מיכל, כתבתי לך תגובה בעץ אחר, כנראה לא התפרסמה עדיין. בכל אופן רשמתי שם, בין השאר, שאני שמחה לראות את הערכתך למטפלת. סופ"ש נעים, סוריקטה

היי. סוריקטה???? ברצינות?? יותר מ400שח?? דיייי. מטורף! בכל אופן...נכון אודי, זה יותר מסובך מרק כסף. אבל לדעתה אני לא זקוקה לה יותר כרגע באופן קבוע בעצם היא צודקת. בכל מקרה היא תמיד חשבה שבעלי צריך לדעת..אני חושבת אחרת. היא לא מכירה אותו...לא הכל אפשר לשתף עד כדי כך. מבחינתה הכללללל צריך להיות מדובר בין אנשים. אני לא מבינה אף אחד לא שומר לעצמו כלום??? קשה לי כרגע כי אולי סגרתי בפני עצמי את הדלת. עצבים של רגע. כי נמאס לה כנראה מתשלום נמוך שלי. אז זהו המחיר גבוהה. והמחיר הנפשי? כרגע אין ממש כזה. אז זהו. סיימתי שוב איתה ;)

יותר מכפול. גם ידידיי, אנשי המקצוע, לוקחים יותר. 400 זה כל כך המאה הקודמת... הרשי לי להאמין שלא סגרת את הדלת וזו תחושה שעוברת בך מעת לעת, אבל בת תיקון או שינוי. סוריקטה

לפגישה אחת יותר מ400 שח??? 800 שח למפגש אחד בלבד??? מה הקטע??? למה מי הם המומחים שלך? הצילו. תסלחי לי נשמע ניצול. לחודש יוצא מלא... למחיר של 400...אז כפול??? בסכום הזה אני משלמת למספר מורים פרטיים לבן שלי. יחד. פלוס פוקלין שעולה 360 לחודש פלוס הורמון גדילה 300 לחודש..לא נשמע הגיוני שתחיי ברמת חיים נמוכה בשביל טיפול. אוף. מרגיז ממש!!!! מצטערת יש לי משפחה לפרנס....אפשר תמיד דרך קופ"ח או מסובסד. לי זה מסובך כשרוצים להסתיר🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️

הי מיכל ובוקר אור, שיערתי שיוזכרו הארגומנטים שהעלית. אני חיה ברמת חיים נמוכה יחסית (אבל היא גבוהה ביחס למצב הקודם - הודות לטיפול), וחייתי ברמה פחותה קיצונית בהרבה (כפי שכבר כתבתי - בלי בית ובלי תכולה של בית ועוד ועוד) בעיקר בגללי, ההיסטוריה ואיך שהשתמשתי בה. רשמתי למטה - שקרוב לתחילת הדרך, בכל זאת אחרי הכרות מסוימת עם המטפל, המחיר היה מוזל באופן מיוחד בגלל מצבי. וכתבתי בעבר גם שהסתייעתי כלכלית. ורשמתי למטה גם שהתעריפים מותאמי מטופלים. אדם שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש ישלם תעריף מלא. לאדם כמוני תהיה הפחתה, אם כי עדיין הסכומים יהיו גבוהים עבורי. וגם - היום, כשיש לי כלים, היפותטית הייתי יכולה לבחור מסגרת סיוע זולה יותר, שתהיה איכשהו גם מותאמת. אבל הנפש מתעקשת שלא. שמחתי כשראיתי למעלה שהבנת שהמטפלת באה לקראת ולקחת את זה לכיוון של הערכה. אין לי משפחה וגם לא תוכל להיות וזה מעציב. לא הצלחתי לגדול לשם ולעוד מקומות. מעבר לכך, כשילדים גדלים במשפחה - בחלק מהמקרים תיתכן הקלה היות שגם הם משתתפים בהכנסות נוספות. וגם לבני הזוג על פי רוב יש משכורת. יש לי איזו תחושה שבאופן כללי רצים לעזור לבנאדם עם ילדים ומשפחה, או המשכיות כלשהי. ולאדם בלי - פחות. בעניין ההסתרה - התכוונת לזו שאת מספרת עליה מול בעלך? ונותר, אולי, למצוא את הקשר בין הפסקאות... בוקר טוב, סוריקטה

הי מיכל שוב, למוח שלי קשה להתעורר בתקופה האחרונה. נזכרתי שאחת השאלות בפגישה הטיפולית הראשונה ראשונה שלנו הייתה האם יש לי חשבון בנק. מאד לא היה מובן מאליו שלשכמותי היה. וכן היה. תמוה, אך היה. והיה בו כסף. שאלה חשובה מאד. אפילו מעין תנאי להתחיל טיפול פרטי מתוך כוונה להתמיד. ובכלל כשעדיין לא מכירים. ראי, האיש הזה הציל את החיים שלי, היחיד שבכלל הצליח במה שנקרא טיפול מולי, והיה מאד לא קל איתי ובוודאי (אני יודעת, שאלתי וקיבלתי תשובה) היו רגעים שהייתה מחשבה לוותר עליי. זה לא שאני עכשיו חייבת להקריב 'עבורו' ה-כ-ל (כמו שהיה מול אמא ודמויות שפגעו בי, למשל). ולפחות איני יודעת שאני מרגישה כך מולו. ולו היה כך - משערת שהייתי מקבלת פרשנות, או, היום, אפילו רואה בעצמי. מאמינה שלו הייתי מצליחה לצמוח יותר - אולי הייתי יכולה, למשל, לנסוע לטיול או לפתח קשרים ועוד, ואז ייתכן שפחות הייתי נצמדת לטיפול. תודה על השיח שעורר בי מחשבות וזכרונות. סוריקטה

שלום רב, מה אפשר לעשות אני נמצאת משבר רציני וממושך בחיים ואני חייבת דחוף טיפול פסיכולוגי קריטי בשבילי, אבל בגלל המצב המאוד קשה אין באפשרותי להתחייב ליום ושעה קבועים.

הי נגה, כמטופלת - אני חושבת שהיות בטיפול וחלק בלתי נפרד ממנו (טיפול מהסוג המוכר לי) הוא שמירה על סטינג, קרי, בין השאר, שעה קבועה. אולי זה בפני עצמו יסייע לבעיה שהגדרת כבעיית זמן. סוריקטה

שווה לילה לבן בשביל הקלטת סינגלים. וואו. אתה רציני ממש. איזה הספקים. ואכן כפי שרשמו פה בעבר - מעורר השראה. שמור על עצמך גם אתה, טוב? בהצלחה! סוריקטה

מצטרפת. אלוף!!!!! 😍

כמה כייף שאתה משתף בעוד 2 סינגלים בהצלחה רבה 👍👏👏 חטולית

מקסים לשמוע איזה מקום אתה מפנה ליצירה שלך, ליצירה שבך !! וגם מעורר השראה כמודלינג ... בהצלחה מרובה אודי יקר!!! במבי

נכנסתי רק לרגע... סוריקטה אהובה ויקרה ראיתי שאביך נפטר, שולחת חיבוק אהוב מרחוק

הי חנה, אצטרף לאודי ואשאל גם אני לשלומך. ותודה על הניחומים. להתראות, סוריקטה

היי חנה כמה טוב שנכנסת והצצת לכמה רגעים באמת מה איתך ? באמת מזמן לא שיתפת ואני חושבת עליך לא מעט ומחכה בכל פעם שאני נכנסת לראות גם אותך.. מיכלי מאמי את צודקת המחירים לא פשוטים אך אם תסתכלי על מה שאת מקבלת בתמורה למה שאת משלמת..לעניות דעתי מה שאת מקבלת בטיפול שווה את הכל כי את יוצאת מהמטפלת עם כוחות מחודשים להמשיך ואת לא חייבת להפוך את זה לקבוע ...אני מאמינה שכתצטרכי היא תוכל תמיד לקבל אותך אוהבת חטולית

אודי, ריגשת אותי עם תגובתך... לא ברור מאליו ואפילו מרגישה דמעה, לא יודעת אם תראה בין שלל הודעות הפורום ובכ"ז אכתוב מעט, אני עדיין ממשיכה בטיפולים ( פוריות) ולא מאמינה שחלפה לה שנה שאני בתוך זה...שנה של הרבה כאב, מחר נפגשת עם רופא חדש כדי לחשוב מה ואיך אפשר עוד לעשות...

כמעט ולא ראיתי שכתבת...(: ואם תראי עכישו, תתסכלי מה עניתי לאודי בתגובה.

אני אמפולסיבית ..אוףףףףףףף אבל באמת לא יודעת..אולי היא אמרה את זה כי אני באמת לא צריכה..שאבין...אמרתי שאני לא יודעת אם אני צריכה בכלל טיפול. היא אמרה שזו לא השאלה השאלה אם אני רוצה? אז בסכומים של היום..לא חושבת שרוצה. לא מבינה כל כך..רוצים שנבוא רק שממש אקוטי לנו??? כי ככה זה מרגיש. למרות שברציו מגיע למטפלים להרוויח. אבל מי מקבל בימנו 400 שח מי??? לא לשעה אלא בעצם 50 דקות..בעצם 45 היא מטפלת....אוף 45 דקות . אמרת היי וביי...אוף. אני משלמת מורים פרטיים, מורים - עם שלא מעריכים :( אפילו לא חצי מטיפול.... אני מרוויחה 40 ש"ח נטו 🤣 אולי טיפה יותר לשעה.ברוטו אולי 70 שח... הכי קשה שזהו וזה לתמיד. אין סיכוי שאבוא שוב. וזה עצוב. מאוד. אני בשוק בכלל אודי שאתה פה וזה כן, מעין טיפול בקטן, בהתנדבות??? השתגעת? למה אתה כזה טוב לב? למה? אתה יכול להסביר לי מה מניע אותך להשאר פה? לא להציע פתאום כתיבה בתשלום :( אוף עצוב לי נורא. ...( סליחה אל תגידו שהכנסתי לו רעיון לראש🤦‍♀️) פרידה והפעם לתמיד. בלי דלת פתוחה בלי חלון בלי צוהר בלי פתחון קטנטון..בלי כלום. האם אתן משלמות מחיר מלא?? פרטי??? כי דרך קופ"ח אי אפשר למשוך שנים... זה 15 מפגשים ואחר כך בקשות לתוספת..וצריך אבחנה ורשום לך בתיק. שאלתי מה הייתה כותבת באבחנה אם הייתי מבקשת היום מצחיק שאמרה שכיום לא הייתה ממש כותבת אבחנה...פעם כן. כשהגעתי אליה. כי היום אין אבחנה. זה טוב...כנראה. סליחה שהצפתי ..ובטוחה שאתה חושב שמגיע למטפל פרטי לקבל כזה סכום. עבד קשה, למד הרבה וכו'. אבל זה קשה לשלם את זה למטופל..קשה. יוקר המחיה גם ככה חונק. אודי...זה חייב להיות לתמיד? האם הסכום הזה ירחיק אותי כמו לא לקנות שתיה ממותקת כי זה יקר....התמכרתי לטיפול. ועכשיו גמילה בבת אחת..ככה מרגיש לי פתאום.

הי מיכל, להבדיל, אמנם, כי איני עם תארים רשמיים, גם השכר שלי נמוך. התעריף שאני משלמת לפגישות עם איש מקצוע גבוה בהרבה ממה שרשמת. אני מוכנה להשקעה הזו והיא מאד חשובה לי. סוריקטה

מיכל הי, 400 ש"ח לפגישה היום ? איפה את חיה..? :) לדעתי, מטפל פרטי לוקח היום כפול מסכום זה על פגישה אחת.. אולי יותר ? יכולה לשתף ולומר לך שכשנפגשתי עם אמא צביה לפני למעלה מ 13 שנים , ובהתחלה ,היה מדובר על פגישה שבועית אחת התעריף היה גבוה מזה שציינת.. קולטת ? לפני למעלה מ 13 שנים התעריף לפגישה שבועית אחת גבוהה יותר מו שציינת... היום ,אין לי מושג לגבי תעריף פגישה שבועית אחת , א. בגלל שאני נפגשת עם אמא צביה 4 פעמים בשבוע וככל שישנן פגישות רבות יותר -כך העלות הכספית על כל פגישה פוחתת . ב. בגלל שמאז שהגעתי אליה, היא לא העלתה עבורי את התעריף... בספטמבר, למעשה משבוע הבא, הסטינג אמור להשתנות, אנחנו נעבור להיפגש 3 פעמים בשבוע ואני מיוזמתי חושבת לשלם יותר על כל פגישה. כפי ששילמתי בעבר כשנפגשנו 3 פעמים בשבוע . (הגעתי אליה לפני 13 שנים והתחלנו בפגישה שבועית אחת ואחרי בערך חודשיים עברנו לפעמיים בשבוע ,אחרי חצי שנה בערך עברנו ל3 פגישות בשבוע, לאחר שנה בערך עברנו ל 4 בשבוע, ואחר כך במשך 4 שנים נפגשנו 5 פעמים בשבוע ולפני מס' שנים חזרנו ל 4 בשבוע ומשבוע הבא זה יהיה 3.. זהו לבנתיים.. שלך, במבי

וואו.. אוף המחירים. במבי יקרה! התקדמות! אלופה שאת....בהצלחה. אני צריכה להגיד תודה אם כך... קשה.

את תדירות הפגישות. ובכלל זמני המעברים. בעבר הייתי מתמקדת בזה באופן דומה למדי, ובשנים האחרונות ויתרתי והפסקתי לספור. אולי דווקא בקטע טוב של שחרור. אולי. אצלי עלו התעריפים (אבל בסדר, בתקופה של התדירויות הגבוהות, בהן גם ההכנסות שלי היו די אפסיות התעריף היה נמוך באופן מיוחד, למרות שעבורי זה היה המון). התעריפים עתידים לעלות שוב ב 2023. הזמנים זורמים. בכל אופן, אני חושבת שיש התאמה למטופל, למיטב הבנתי. לילה טוב, סוריקטה

לא יודעת איך בכלל לכתוב לכם . אני הרבה זמן על אותו סכום נמוך אצל המטפלת שלי שכאמור נפגשנו בזמן האחרון כל שבוע בתאום כזה כל פעם כשיצא... נפתרה פחות או יותר הבעיה. והיום באתי לדבר אם לקחת עיפול באופן קבוע או שוב רק כשאצטרך. אז ...וואו. בגלל שהיא יודעת שאין לי בעיה כספית ממשית...ובעלי עובד ומרוויח סבבה. אמרה שאם ארצה להמשיך באופן קבוע זה ממש לא קרוב למחיר של היום...מחיר יותר מפי 2 שאני משלמת היום. ודברנו על לבוא לקראת אז היא מוכנה לבוא לקראתי אבל הסכום הוא קצת פחות מפי 2 של היום. עדיין הרבה מאוד אבל ככה משלמים לפרטי ....אוףףףףףףףף ואז אוהו..אז..היה לי קשה כל כך... אפשר דרך קופ"ח שהמחיר פחות אפילו ממה שאני משלמת כיום אבל אז זה יהיה רשום, מתועד..ובעלי לא יודע כלל שאני בטיפול זה עושה לו רע בכלל הרעיון שאני מטופלת. ..היינו בסרט כשהוא ידע😱 הוא יצטרך לדעת ...לא רוצה שידע. אוףףף קשה ומסובך. יודעת שככה משלמים אני לא חיה בבועה. אבל זה נורא נורא יקר. החוגים של הילדים לא עולים ככה..אוףףףף והאם בכלל אני צריכה אותה? אולי לא? אמרתי שבא לי לקחת את הדובי שלי שהבאתי לשם למשמרת ולעזוב..לא לקחתי אותו. ... אני עצובה כי זהו כנראה. נפרדנו...והפעם לתמיד..אין סיכוי שאגיע הדלת נסגרה. היא לא חושבת ככה. אמרה שאדבר איתה עוד כמה ימים..לא בא לי! בא לי לטרוק דלת בחוזקה. אני מעולם לא מתעצבנת עליה או רבה איתה..אז רק בכיתי . התלבטתי בכלל לגבי חיבוק בסוף אבל חיבקתי בכיתי ..וזהו. אמרתי שנה טובה. זהו!!! מגמר הפרק איתה. לתמיד! לפני זה חשבנו על פגישות סדירות יום ושעה שאם יתפנה תגיד לי. עכשיו שלא תגיד!!!! אני לא אשלם סכומים גבוהים כשבעלי לא יודע..וגם לא אוכל לבוא דרך קופ"ח שוב מאותה הסיבה..... אז שלום. ומאוד מקווה שלא תבוא לי בחלום!

היי.. סוריק, אצלי לא מכירים כלל את מה שהיה בעבר. להפך מי שמכיר מהעבר חושב שהיה מושלם...ואני טובה בלהסתיר..עדיין כן, אלו הדברים הלא פתורים שלי. אז התחושה שלי שונה משלך.. מה שכן אוכל לומר שאני מתחברת בדרך כלל מהר ובקלות יחסית כי אני מיד מתחילה בשיחה כנראה. תמיד יהיו לי נושאים משותפים, תמיד אחייך, תמיד אראה שמי שמדבר אליי הוא סופר חשוב ואקשיב לו בקשב רב...למה זה קורה לי? אין לי מושג. אודי..תובנות? ואז מתחברים אליי כל מיני טיפוסים..ומכל גווני הקשת ואני זו שלא משתפת, מתרחקת ונוצר מצב של אין לי חברים כלל. ..כי כל החברים הם יותר "מכרים"..קשה לי להסביר. גם פעם לא היה לי "חבר'ה" כי לא שמרתי על קשרים. וכשאני זקוקה לאוזן קשבת או לשתף אין את מי..אולי אני בחרדות שיגלו מי אני באמת או מה שאני לא רוצה לשתף..לא יודעת. אמנם זה היה לי מאוד חסר והמטפלת כל הזמן נסתה למצוא לי מישהיא לשתף או חברה שכזו ולא ממש צלח... כרגע יש לי מישהיא שספרתי אבל זה הפך להיות שוב השיתוף שלה איתי ולא ההפך... אולי לפעמים זה קורה כי אני לא רוצה להעמיס על מי שכבר עמוס במילא... לא יודעת. היא נחמדה וכפית ועדיין לא מרגישה ..יש לי בעיה רצינית ברגש כנראה שלעולם לא תהיה לי ה"חברה הכי טובה שלי" .. שוב, חברה של כולם אבל בתכלס של אף אחד. וזה קשה לפעמים...

הי מיכל יקירתי, עדיין מוצאת קווי דימיון. גם אני יכולה לנהל שיחה חביבה ולבבית עם עוברי אורח חולפים, ומאינטימיות או הישענות אני חרדה מאד. זהו בקטנה. אאחל (שוב בקטנה) שהלילה יהיה ליל מנוחה. שלך, סוריקטה

אודי.... אתה יודע ? מרגיש לי אין.... ריק... ממש לא כלום... אמא צביה יצאה לחופשה של שבוע ביולי. היא יצאה לחופשה של שבוע גם באוגוסט מ ה 13/8 - 20/8 החופשה השנייה שלה הייתה עבורי קשה מאוד. אני גם יודעת שהיא אמורה לצאת לחופשה שלישית בספטמבר. נפגשנו 4 פעמים בשבוע שעבר (לאחר שחזרה מהחופשה השנייה שלה) כל פגישה הייתה קשה מקודמתה. בראשון ושני אמרתי לה מילים פוגעניות, אכזריות... אני מכירה את נקודות החולשה שלה ופגעתי בדיוק במקומות אלו... היא גם אמרה לי:" פגעת חץ בדיוק במקום" בהמשך ,ביום שני, אמא צביה ממש נקמה בי.. הרגשתי שהיא באמת מתנקמת בי ואמרתי לה.. בשני שעבר הלכתי ברחוב והרגשתי שאני לא מסוגלת עם הכאב הזה.. באמת ,באמת שרציתי למות.. לא כנקמה בה על שנקמה אלא בגלל שלא יכולתי לשאת את הכאב והסבל. ברביעי כשהגעתי אליה, אפילו היה לי קשה לדפוק על דלת הקליניקה. כל הפגישה שכבתי עם עיניים עצומות ולא הוצאתי צליל. לא הייתי מסוגלת. אולי הייתי קצת מתה..(?) בחמישי, אמא צביה ניסתה, אפילו בתוקפנות ש"נדבר"... אמרתי לה שלעולם לא אסלח לה... וכן.. סיפרתי על הפגיעה.. בשישי היא כתבה לי הודעה... כמו שאולי הבינה פתאום מה שחזרה באופן מדויק מצב בלתי אפשרי עבורי.. אודי.. אני אמורה להגיע שוב היום בארבע אחה"צ אליה... מרגיש לי שהרגליים לא מסוגלות לשאת אותי לשם... אודי...:(((((((( לא מאמינה...פתאום נוזלות לי דמעות מהעיניים תוך כדי שאני כותבת לך... לא מסוגלת... אתה יודע מה אודי? לא יודעת אם תבין.... היא הרי וויניקוטיאנית... ביום ראשון ושני הייתי עם 'רוע ' כלפייה בגלל שחוויתי נטישה והיה לי רע. אבל בשני במהלך הפגישה, נכנסתי למצב כזה של.. הרבה פעמים אני שם.. כזה.. לא יודעת להסביר... אבל זה המצב הכי הכי שברירי ורגיש.. כזה כמו עובר ???? תינוק בן יומו ???? לא יודעת להגיד מה זה... אבל ברור שכשיש את המצב הזה אסור שהיא תתנקם בי והיא אפילו אמרה כאילו לעצמה: "אני מקשיבה, יושבת.... כאילו עושה לעצמה סדר של אמא שמכבסת את הבגדים,דואגת וכו טכנית ופיזית... אבל ללא חום, בקור מקפיא עצמות!!! וזו לא פעם ראשונה וזה בסדר כשזה קורה.. אבל לא הפעם , לא הפעם כשהייתי במצב הזה כמו עובר ?? כמו תינוק בן יומו ???? וכשיצאתי מהמצב הזה והרגשתי שהיא כמו קרח, מצאתי את עצמי ממש מתחננת אליה שתפשיר...שלא תהיה אלי כל כך קרה... היא אמרה שהיא לא יכולה.... גם אמא שלי לא היתה אדם רע... היא רק לא יכלה.... לא יכלה להיות אמא כה,חמה אוהבת... לא מתוך רוע.. פשוט לא יכלה... לא היו לה 'עצבים' להניק... הייתי במיטת תינוק והיא שמה בקבוק חלב על כרית וכך שתיתי את החלב כתינוקת... בדיוק זה מה שאמא צביה שיחזרה... הייתי בקליניקה אבל 'השתייה שקיבלתי ממנה היא קפוא'... לא מסוגלת לראות אותה יותר... מבחינתי, אמא צביה מתה... אבל גם אני באיזשהו אופן מתה... במבי

יואו במבי יקרה, אמנם כתבת לאודי, מרשה להכנס? כמה קשה אחרי שפוגעים במשהיא קרובה כ"כ...כמה קשה ההרגשה של הנטישה שאחריי. זה מסובך, אני חושבת שאולי היא רוצה להראות שיש גבול?? אני לא יודעת אלו דברים נאמרו בניכן, יכולה רק לשער שהתגובה שלה לא נובעת מנקמה (פירוש שלך??)אולי מגבול? אולי שתביני שגם היא בן אדם, עם כל מה שנובע מלהיות אדם, בן אנוש. אני בטוחה שתחזרי, לאט הדברים יסתדרו. דברי, דברי ועוד לדבר כי זה כל מה שנשאר לעשות...בהצלחה❤

מתוקה שאת כמה רגשות קשים את עוברת וחסר לך החום של אמא צביה לא חושבת שהיא נוקמת בך אולי מנסה משהו אחר אחרי הכל היא מכירה אותך הכי טוב מכולם את בטוח לא מתה גם לא ריגשית אחרת אייך היית מרגישה ? כן הקיפאון הזה יכול לגרום להרגשה שהכל מת בגלל האכזבה .. לכי ודברי כמו תמיד ומקווה שהפגישה הבאה תהיה חמה יותר אוהבת חטולית

הי במבי, את נשמעת לי סופר פגיעה עכשיו וגם מוצפת אגרסיות וממש ניתן להבין זאת לאור כל השינויים הצפופים בתבנית הפגישות המוכרת. מעבר לולידציה שאתן לרגשות העוצמתיים ארצה להזכיר ש ראשית, בחדר הטיפולים נמצאות שתי נשים מבוגרות, שתי בנות אדם, ואת לא באמת תינוקת במציאות. למרות שברור שיש בפנים עוללה פגועה מאד. שנית, היות שעברתן יחד כבר כברת דרך באנליזה - ייתכן שאמא צביה מצפה ממך איכשהו כבר להשתמש בכלים שרכשת מתוך הכרות שלך איתם. קרי, לא להתנהג כמו אותה תינוקת, אלא לדבר על זה, ובשלב מאוחר יותר אפילו לא לנהל את השיח הפנימי מולה, אלא מול עצמך ולהציג בפניה את התוצאה. מוזמנת להראות לאמא צביה את מה שכתבתי כאן באומץ. נתתי לך כאן מילים טובות ומיטביות, לפחות בעיניי וכוונתי מלב אל לב. איתך, סוריקטה

מיכלי וחטוליטוש יקרות! לא יודעת להסביר לכן... כן מרגיש לי שהיא פעלה גם מנקמנות... לא רק, אבל גם... פעם קראתי בספר שיצא לזכרו של יורם חזן ז"ל פסיכואנליטיקאי ידוע שנפטר מהרגע להרגע, בכל אופן קראתי את מילותיה של אשתו מיכל חזן פסיכואנליטיקאית בזכות עצמה, היא כתבה שהיא מרגישה שהיא מהלכת /נמצאת ב'שטח הפקר' המילים שלה מדייקות את החוויה שלי, אני מרגישה מהלכת/נמצאת ב'שטח הפקר'... אני יודעת שמדובר על שיחזורים.. ועדיין... זו החוויה שלי.. במבי

הרשו לי להצטרף קראתי כל אחת מכן עכשיו, אחרי ששלחתי תגובה לבמבי היקרה, ומילותיכן דיברו אליי מאד ואהבתי. חיבוקים גם לכן, ומקווה, במבי ואודי, שזה בסדר, סוריקטה

במבי אהובה, אם אפשר... חוויתי לא מעט תגובות נוקשות וקרות אל מול הבעת תסכול קיצוני או מילים שעלולות לפגוע. חשבתי שהמרחב מאפשר אבל נראה שיש גבול וכשהוא ניצב... וואו איזו שבירה, איזו תהום של ריק ואין ותחושת מוות מרחפת על פי התהום. תוהו ובוהו אמיתי. כאב מפלח וחד של אין אונים ושקט. אחר כך חוזרים עם הפחד והכאב אל הדמות האנושית והמיטיבה בדרך כלל, שלמרות כל הכעס דלתה נותרת פתוחה וידה מושטת. איתך שירה

הי כולם, מתנצלת על הודעה חדשה נוספת. אני לבד. זה יישאר, כנראה, אבל השעות האלה. היה ריטואל קבוע עם אבא - בחמש לפנות בוקר היינו מחליפים מסרים, על פי רוב הוא היה מתלונן על נכותו, סבלותיו וייסוריו ועל לילות לבנים, ואני, אני רק הייתי מחכה לראות שיש ממנו אות חיים ומנסה לנחם. היום ראיתי סימן למסר, הודעה מאיזו קבוצה שלא מעניינת אותי בדיוק וגם נמחקה, אבל הלב חשב שאיך הוא שזה לא אבא. כשאני בדרך לעבודה, נקודת הנפנוף לשלום שלנו נותרה - אבל אין למי לנפנף. ומן הסתם, עוד המונים שכאלה. קמתי היום לעבודה. לראשונה מאז שאבא איננו במציאות, אך נוכח מאד אצלי בראש. עד היום, גם בימים קשים מאד תפקדתי כביכול כרגיל. היום באופן מיוחד איני יודעת איך ומה יהיו ההמשכים. ושאלנו מה ייפתח - אולי לשביב שניה ראו ניצנים, וזה מאד יפה שיש להם תצוגה על פני השטח, כי לרוב גם זה מסתיים בשכבות העמוקות מבלי דעת. אבל במוח של סוריקטה כמו במוח של סוריקטה הם נרמסים, וכבר כל כך מאוחר בשנים, שאין לי כוח. נשארנו ברמת המחשבה והדיבור שנמחקו. לא באמת, כי הרי אני זוכרת. ניסיתי (טוב, פעמים ספורות, נכון שאפשר לנסות עוד). אבל ניסיתי. באמת לא היה לי כוח. אחי ביקש סיוע במשהו שקשור למוסיקה ולי יש אוזן (קשה לי להבין שיש את זה לי ולאחרים אין) ופעם מזמן הייתי מתלהבת ומתעקשת להשלים עד שאשיג. הפעם ויתרתי. כך גם בתחומים אחרים בהם שלטתי מאד בעבר וזנחתי. מאידך יפה שמנסים להשתמש בי. חלפו שנים ואיש לא חשב לעצמו, ועכשיו וואלה פתאום קצת נוצר לינק קטן מחודש. אם כי לעולם לא יהיה אותו דבר. קצת מילים לעצמי, כדי שאולי אוכל לעבור את היום הזה. סוריקטה

סוריקטה .... יכולה לדמיין אותך לוקחת את הסלולרי, מחזיקה בידך, מתוך הרגל כמעט ומתקשרת לאביך, כמו בכל בוקר, נעצרת, סכין בלב, שומטת את הסלולרי לשולחן, בוהה..... סוריקטה מתוקה... אין לי מילים לומר לך.. האמת היא שאני במצב שאין לי/בי מאומה... לבד... אמא צביה חזרה לאחר חופשה בשישי שעבר, נפגשנו השבוע 4 פעמים כשכל פגישה היה גרועה מקודמתה.. אמרתי לה מילים אכזריות והיא התנקמה בי.. כן...נקמה... מאז, מרגיש לי שהיא לא קיימת יותר.. מתה... מרגיש לי אין.. את באבדן קשה מנשוא... מבקשת לשבת לידך באין... ואולי אין ואין יוצרים משהו...? במבי

טוב שאת באה טוב שאת משתפת ונותנת לעצמך מקום תודה שאת נותנת לנו להיות אתך זה כל כך קשה ומורכב הריק הזה חיבוק שיהיו ימים קלים יותר אביב

סוריקטה אהובה, תודה שאת משתפת ומעדכנת כי דןאגת לך מרחוק באמת. אין לי מילים חכמות לומר, רק שרואה את ההתמודדות שלך עם הקושי האדיר והריק וההעדר אותם את כהרגלך כל כך מיטיבה לתאר עד שממש ניתן לדמיין. על יחסייך עם אחיך אולי תספרי עוד כי מרגיש שיש שם ניצוץ או חוט דקיק שעדין יוצר תחושת שייכות מסויימת. מאחלת לך ימים טובים יותר וכוחות לעבור את תקופת האבל הקשה והמתמשכת. כאן איתך, שירה

סוריק יקרה, כל כך קשה כשהיה הרגל, שיח..פתאום האין והחוסר... אולי למלא אותו בזכרונות טובים, יש כאלו מאבא? אולי לכתוב בשעה הזו משהו או כאילו לדבר ולחשוב מה היה עונה...סתם רעיון עד שהחוסר לא יכאב כ"כ. מורכב. בינתיים אנחנו כאן, את יכולה לכתוב בחמש בבוקר לפה :) איתך ולידך.

יפה שלי כמה צער וכאב את עוברת משתתפת בצערך ובכאבך מבינה כמה קשה לתת לאותו ניצוץ מרחב לאחר כל השנים בהם לא היה כלום... לומר לך שאת חזקה את כבר יודעת במצבים כאלה אין לי הרבה מילים לנחם אותך מכירה את הכאב מקרוב חיבוק אם מתאים לך אוהבת חטולית

הי במבי, קראתיך למעלה ורשמתי לך כמה מילים אמיצות. שבתי עכשיו הביתה מיום עבודה ארוך ומתיש. את מצטרפת לתחושת היתמות ששתינו מכירות מאד על בשרנו. הרגשת יתמות הגם לפני יתמות אמיתית. אזכיר שבכל זאת הן שונות זו מזו. דווקא הסלולרי לא נשמט. גם מטאפורית. קשר נשמר. ואני נשמעת (מצלצל כמו נשמט). על כל פנים, כן נשמט בפועל ספל ששטפתי. הוא נשבר ונסדק וזה היה סמלי עבורי. מאד דומה להרגשה נפשית של נופלים לי דברים מהידיים. איני יודעת אם אמא צביה נקמה, או שזו הרגשה שלך, כלומר, חלק נקמני בך. אם כך הוא - כדאי לך להכירו בתוכך. מניחה שמאד לא תאהבי אותו, אפילו תשנאי, תהדפי, אבל בטיפול כמו בטיפול שמים מולך מראה, שממשיכה איתך גם הביתה, ואת מקבלת את זה בפנים. ימים קשים לנו, ושולחת לך המון תקווה לעתיד. אמיתי לגמרי. איתך, סוריקטה

תודה אביב, גם את פה. טוב שאת פה. ימים יגידו. חיבוקים, סוריקטה

הי שירה יקירתי, מעניין שאיני זוכרת מה רשמתי כאן על אחי, אולי אנסה לבדוק. אולי. משהו כנראה נקשר בגורלנו בהיות צאצאים של ניצולת / שורדת שואה. ספר שאני מתעניינת בו כעת הוא 'ירושה רגשית'. מבחינתי - איך שהשואה לא תמה והיא תמשיך מדור לדור לדור. ישנם גלים של עצב תהומי וחסר. דמותו של אבא הייתה איתי יום יום בנקודות ציון רבות, על אף שגם כעסתי עליו ובצדק. אהבתי אותו מאד. אומרים לי שהוא ידע את זה. האמירה הזאת שוברת אותי. תודה, שירה אהובה, סוריקטה

הי מיכל, כן. מאבא מצליחה לקשור זכרונות טובים. אני כל הזמן מדברת איתו בראש. שם, בראש שלי, הוא חי ונוכח ומוערך מאד. וכל כך חבל לאבד איש מיוחד כזה. הייתי צריכה להסתיר את אהבתי אליו - זו אחת הסיבות (הקנאה) בעטיין אמא תקפה אותי בהיותי זאטוטה וגם הרבה אחרי. ועוד. סוריקטה

הי חטולית מתוקה, בניצוץ יש אולי קשרי משפחה, יש אולי פחות רתיעה מידע, חזרה למוסיקה. איני יודעת עוד. הנה סיפרתי, הגם שאני שרויה תחת אימה. תודה יפה שלי, סוריקטה

סביר שהייתי מדברת עם אבא, ואחד מהנושאים שהוא היה דבק בו הוא, נו, מזג האוויר. והייתי שומעת ממנו כמה גל חום בחוץ, והוא בכלל לא יצא מהבית שלוש שנים וישב במיזוג, ואני כל יום, כל יום בחוץ שעות. ואיני מרגישה קושי בגלל 'מזג האוויר בחוץ', כי הכאב הנפשי גובר עליו בפער. לילה טוב, ומחר יום שלישי פעמיים נכפל בו, סוריקטה

והנה שוב בוקר, הזכרת את אחי, ועלו בי מחשבות לפנות בוקר נוספות. שוחחתי על אחי בטיפול שלי. מהמעט שאני יודעת עליו, על אחי, לאחרונה. ממילותיו אליי. אחי נעזר עכשיו בטיפול משלו, אבל קצר, אולי פחות מעמיק והוא אינו מודע לעומקים. אנחנו, אחי ואני, גם מדברים בשפות אחרות. אני חרישית וסגורה והוא דומיננטי מאד, כך בעיניי. ואמשיך להיות בשקט, כך נראה לי. המטפל שלי רואה מתוך דבריי, את שלא אוכל לומר לאחי, למרות שיש לי כלים, כי, אני מניחה שדבריי, בעיתוי הנוכחי, יהדפו בסיכוי גבוה. זו מראה שאחי ככל הנראה לא יהיה מוכן לקבל כעת. חלק ניסיתי לומר בעדינות ואכן המעט שניסיתי, ובאמת בעדינות שלי, עם מקום לסייגים, די כשל. לוקחת את הזמן. זו דרכי האיטית. אך זו דרכי. תודה שירה אהובה שפתחת את הלב. בוקר טרם אור. סוריקטה

הוא 'רק' לעבור את אותו יום. עברתי את היום איכשהו, את הלילה פחות, ואת היום שאחריו פחות. לא בטוחה שאני מחזיקה את הידיעה שיהיו המשכים. הנה כתבתי 'הודעת המשך' תלויה על קור, שתתערבב לה ותשתרך. לילה טוב, סוריקטה

הי כולם. תמו ימי השבוע של ישיבה עמוסה משותפת. נותר לפנות את הבית ולהחזיר לבעלים. עוד פיק לא פשוט. אבא מת חסר כל, וגם חובות, אך לכך גם כיוון. אמא מתה לפני שנה וגם היא הותירה אחריה בלגן משפטי ארוך בעניינים שלא טופלו שנים ארוכות. מול אמא היה שבר אדיר. אבא, מאידך, היה האדם היחיד בעולמי, איך ככה כביכול 'נשענתי' על איש שברירי וחלש, אבא היה איש שבדקתי בכל יום אם הוא חי, אך כך היה מי שאמרתי לו מידי יום בוקר טוב, וגם לילה. ואין. המטפל היה אומר להישען על החזק. בי. לכי תמצאי. להתראות, סוריקטה

שוב, אין לי מילים חכמות וגם לא חכמות לומר לך, רק להיות איתך בזמן מורכב, מטלטל, קשה, עצוב זה.. איתך, במבי

עבר מהר..מקווה שתמצאי את הכוחות להשען על עצמך. בינתיים אנחנו כאן איתך ולצידך. תני לעצמך את הזמן להתרגל לשגרה אחרת.שונה..

הי אודי, תחושתי שפתחתי מספר הודעות מוגזם לאחרונה. עם זאת, כן הצלחתי להרגיש שהייתם איתי, ואפילו רציתי לבקש שתהיו שם עוד קצת. באמת רק קצת. לא רואה שאלך לכיוון של איזו תלות מוגזמת. מה גם שיש איש מקצוע על אמת שאני נעזרת בו, אולי, וגם רק בתוך המסגרת בלי יותר מידי חריגות, וגם טיפולים מדיטטיביים גופניים, ובקטנה גם כמה אנשים מהעולם החדש שלי. על אחי החזק השתדלתי פחות להישען, כי עולמו שלו די התנפץ ואינו יודע את נפשו כעת. ואני - כל תמיכתי יכולה להיות הקשבה. ואפילו שאיני מסכימה ואפילו שפחות נעים לי - אני עדיין מקשיבה. אבל באמת שקשה לי. וגם לא מתחשק לי לחזור לעבודה, וכן אחזור, כי הבטחתי. ומכירה שהחזרה לשגרה יכולה לסייע ועדיין הייתי רוצה לברוח למרחבי האין והלא נודע. זה לא באמת קורה והם לא באמת קיימים. בתמצית ובמילה אחת - אוף. שלכם, סוריקטה

הי מיכל, אומר ברמת הדקלום שאצטרך להבין איך החלקים החלשים בי ישענו על החזקים. וגם איך כן להיתמך במשהו זולתי. להישען על עצמי זה קצת מזכיר את עולם המינכהאוזן והנרקיסים שגדלתי לתוכם, אז קצת שיניתי את הניסוח. קשה לדעת מה עושים מכאן הלאה. תודה, סוריקטה

הי במבי מתוקה שלי, ואני דואגת לך. ואוף עם האמביוולנטיות, וגם עם מילים מסובכות :-P טוב שאת נוכחת וקיימת, סוריקטה

היא אמרה שכדאי שתהיה לי מישהיא לשתף, חברה. שאתקרב..גם אני רציתי כזו... יש בסביבה ויכולתי לבחור שתאמרו שזו פריבילגיה אולי לבחור חברה טובה.... תמיד בחרתי שלא. אני אדם פתוח וחברותי. מתחברת בקלות ומוצאת תמיד דברים משותפים עם אנשים.. אז התחברתי....ואנחנו יותר קרובות ומשתפות וכן זה נהיה הדדי וטוב. והנה העומס הרגשי הגיע עם החברות הזאת..כל הבעיות והמורכבות של המשפחה שלה..נהיה לי עמוס מידיי ואז השאלה עד כמה..עד כמה לתת לדברים לחלחל לתוכי ..ההפרדה הזו שהיא זה היא ואני זה אני... ולא אוכל לעזור יותר מידיי. אוכל רק להיות פה בשבילה. בשביל הבנות שלה...אבל אין לי פתרונות ואני לא מטפלת משפחתית...אוף ..פרקתי.

הי מיכל, ארצה לשתף אותך במשהו שאני מרגישה בעולם שלי. אנשים בעולמי יודעים באופן כללי שיש לי סיפור. סיפור כבד ואפילו די סודי. ולי יש תחושה, שאולי איכשהו הם מקנאים במקום הייחודי של הקורבן, ולכן, לרוב, הנטייה שלהם פחות להקשיב אלא די מיידית לפתוח את השק שלהם מולי. אולי במעין סוג של תחרות או הגנה. אשאל אם חלפה בך תחושה דומה. סוריקטה

תראו להיות שקופה זה פותר המון בעיות כאבי ראש...עוגמת נפש...ועוד..הדף צר מלהכיל אתן דוגמה...כבר תקופה ארוכה שאני סובלת מכאבי ראש ועד מיגרנות קשות שאני מחשיכה את החדר ..האור כואב בעינים וגורם ללחץ בראש כל מי שסובל מיגרנה מכיר את התופעות התושבים" החדשים" קרוב לחצי שנה כן הזמן טס כשעסוקים..מה אני בעינהם ? אמא בבית שאמא תדאג לכביסות..לנקיון..להדיח כלים..וכל שאר המטלות .. הבן שלי חוזר אחרי 12 שעות עבודה רצופות ..מעוך ותשוש ורוצה רק להתקלח לאכול וכמובן לישון מי יכול לבוא אליו בטענות.. גם הבן הגרוש שלי עובד ולומד גם הוא מגיע תשוש אך דואג לעצמו לאכול וכל השאר על בעלי בכלל אין מה לדבר מצבו הבריאותי לא משהו בכלל יתכן ויצטרך לעבור שוב ציתור כלתי גם עובדת אך לא רואה אף אחד מ..20 ס"מ..רק את עצמה ואת הצרכים שלה רק צריכה שיתעניינו בה ובכל מה שעובר עליה כל יום היא"מתעלפת" אייך שהיא חוזרת הביתה ..רק לשכב לנוח ושישרתו אותה בדרך כלל הבת שלה שאותה היא מסנג'רת לכל דבר.. מעולם לא שואלת או מתעניינת בשלום שאר דיירי הבית..והבן שלי כמובן נגרר אחריה.. אודי אמרת שצריך לשבת ולשוחח על כל מה שקורה בבית משהו כזה אז כן כל הזמן משוחחים ומדברים וקובעים " תפקידים" כדי שיעזרו גם הם בתוך המקום הזה שנקרא בית דיבורים לבד ומעשים? הכל נגמר ברגע שהם נכנסים לחדר שלהם וזהו! מהלחץ שנוצר בגלל כל המצב מרגישה שאני לא קיימת אז עדיף כבר להיות שקופה מה שכמעט קורה בלאו הכי רק פשוט לא לדבר אם לא פונים אלי ולא להתיחס ..פשוט להיות אויר מה שכמעט אני..!! אולי זה יעזור לי לתת לי מעט שלוות נפש..? צר לי שאני לא עונה לכן בנות אהובות..צר לי.. כעולמה של נמלה אוהבת חטולית

אוי חטולית..נשמע קשה לחיות ככה בבית. ולהיות אחראית על הכל במיוחד שיש לך מיגרנות. דיברתם ועכשיו הגיע הזמן למעשים להזכיר שדברתם ולהגיד להם זוכרים מה אמרנו- תבצעו - קל להגיד יודעת. מקווה שבעלך יעבור בשלום את הצנתור. בריאות לכולכם.

הי חטולית, מבינה את הרגשת והעדפת השקיפות נוכח המצב. לפעמים, במחשבותינו, נעדיף לא לתת ביטוי לקול שלנו, כי הוא נהדף, מבוטל או נרמס או שנוחתת עליו מקבת, או שהוא חרישי מידי מול האחרים הדומיננטיים, ואיננו יכולים לשאת עוד. והיינו רוצים לומר 'שברו את הכלים ולא משחקים' והמחיר כבד כל כך. דואגת לך. סוריקטה

הפעם חייכתי לקישור של "מבצע סבתא" ..מצחיק. קשרי אחים/הורים מסובכים. רגשות של קנאה, אכזבה וכו' נפוצים כנראה. אנחנו מסובכות יותר כנראה. וכשהם נפטרים מהעולם אוהו סוריקטה יקרה קשה כפליים. אמרה לי המטפלת פעם שלא אתחרט אחר כך... כאילו שלפתור דברים כדאי לפני ש... אבל זה מסובך. איך בכלל נתנים דברים לפתרון? אולי לפעמים זה פשוט ישאר כך ואולי אין צורך לשנות..ואולי אפילו אין את הכוחות יותר... לקבל את המצב כמו שהוא, להפסיק לנסות לקבל פרורי אהבה..לעשות עבורם בשביל ההרגשה שלנו..שאדעשאני את שלי עשיתי/כיבדתי...וכל השאר זה שלהם! אודי...האם נוכל להרפות? קצת לנוח? להפחית עוצמות. האם אתחרט אחרכך?לא יודעת...

ואפילו אצלנו פנימה, ואולי גם את זה צריך לקבל. נדמה שהחשיבות העיקרית היא של הניסיון. בין אם נקבל תוצאה כזאת או אחרת, או אפילו חלקית. בחלומות החוזרים אפשר לראות עניינים שפחות הצליחו למצוא פתרונים. כנראה שגם זה בסדר. סוריקטה

תודה .כנראה שלא הכל פתיר. ונקווה שהלא פתיר פחות יכאב...ונצליח להשלים עם זה.

הי אנשים, זוכרת שכבר רשמתי הודעה. שוקעת למקומות רגשיים בהם לא הייתי שנים. הבייס הזה עוד קיים, ובעטיין של חרדות וצער ברמות כאלה הקולות עוד צועקים. מקווה שימי השבעה יחלפו בשלום, כי אני פוגשת בהם דמויות שלא ראיתי שנים (ארבעים שנים אפילו ויותר) מהעבר, הזכרונות קשים. תקווה שכל זה יהיה חד פעמי ולא ישוב או יתפתח למקומות שיחזרו לפגוע בי. חרדה מאד מאד גם מהלבד. שכנראה יהיה משמעותית יותר כעת בהרגשה. אבא, על מגרעותיו ופגיעותיו, היה, כפי שרשמתי, אני מניחה, משענת הקנה הרצוץ שלי. קור החיבור שלי. בעצם אתקן וזוכרת שכך בהודעה הקודמת - זה האופן בו השתמשתי בו. אף על פי כן ולמרות הכל הוא חסר מאד מאד. ושואלת כל היום איפה אתה, אבא. אבא שלי. אומרת רק לעצמי כי הוא בכלל לא רק שלי, והמשפחה משפחה שלו היא פרק ב' שלו. פוחדת מכוחם של אנשים חזקים נגדי. זהו רק חשש, אולי הם סוג של בעדי גם. במידה כזאת או אחרת. תפסתי לכאורה לוק של עלק לוחמנית, אבל אני מאד לא. נותרתי עדינה ומאד מאד שברירית. סוריקטה

סוריקיטה יקרה ליבי איתך.. את לא לבד שולחת חיבוק אם מתאים ינשופים

כמה חמלה ועדינות נפש יש בך. טוב שאת נושאת גם זכרון של נוכחות של אבא, המילים שלך ריגשו עד דמעות. איתך שירה

זה לוקח זמן לשבת בשבעה מעבר לקושי הפיזי והמנטלי הקושי הנפשי , לראות אנשים שלא ראית ואת גם לא רוצה לראות לשבת עם אנשים מתוך אילוץ שמחר לא יהיה לך קשר איתם תחושת חוסר שייכות לשבת ולהזכר בטוב ברע לכאוב לזכור לשכוח לשכוח לזכור תני לעצמך זמו וטוב שאת כותבת אני ממש גאה בך אוהבת חיבוק אביב

תודה ינשופית, שירה, אביב יקרות מאד על מילים כה נוגעות. כמה כל אחת מכן מתוקה ואהובה. אמרה לי היום שכנה, שאני יתומה כבר מזמן. מאז שאנחנו מכירות (שנים). כששני ההורים היו בחיים. כנראה שהיא קלטה משהו. מזל שיש לי שכנים כאלה. טוב שכן קרוב וגו' סוריקטה

הי אנשים, מדהים, לפחות, שכן מצליחה לכתוב, זה אמור להיות משהו חיובי. אבא, כפי שכתבתי, קודם, אבא שלי, איפה אתה אבא שלי החמוד, השתמשתי באבא כקור העכביש האחרון בו נתליתי לכאורה. אבא לא אהב להצטלם (וגם לא הקליט אותו מנגן, למשל, והוא היה מוכשר מאד), ולא לתעד, להיפך, היה אלוף המחיקות, אבל הצלחתי, כן הצלחתי לקחת תמונות שלו, בדרך כלל בפעמים באתי לטפח אותו. והוא חייך, למרות הכאבים של המחלה שנשא עשרות שנים. נזכרת לי שאף לא אחד מההורים שלנו תיעד אותנו בתמונות. לא הייתה מצלמה בבית. כן יש תמונות של צלמים שהיו קרובי משפחה או חברים. מגיל עשרה שלי משאלתי הייתה מצלמה ומאז יש תיעודים ומעבר למצלמה יש זכרון טמון בראש שלי. וככל שעברו השנים השתכללו המצלמות ואני מאחורי המצלמה, כרוח רפאים, שהרי הצלם נמצא מחוץ לתמונה, מתעדת ומתעדת. אולי קצת כמו שאני רושמת כאן. בהגיעם של הטלפונים החכמים, רלוונטי הפיצ'ר של הסלפי, כך שלעתים גם אני בתמונות. בעצם גם קצת קודם טיימר וחצובה היו עושים עבודה מסוימת כדי שאכלל גם אני בפריים. פירוש שאתן למה שרשמתי למעלה היא הדרך בו ניסיתי איכשהו להיכנס לתוך. אולי זה לא יהיה ממש בתוך הקבוצה הותיקה של פעם, אלא אולי באחרות. התחושה כרגע, וזו תחושה שמלווה אותי מתחילת עידן הקורונה, התחושה היא שדברים לא יחזרו להיות כמו פעם. כלומר, מאד שונה. כתבתי מה ייפתח, אבל אולי גם ייסגר. אנחנו בתוך השבעה. ואני חושבת לי איך הבית של סבא (אבא שלנו) היה בודד וריק ושקט כל כך ופתאום, רק אחרי מותו מתמלא, ובאים אנשים שלא הכרנו ולא ראו אותו שנים. ובאים הנכדים שלא הוא ולא אני ראינו מתחילת הקורונה. שלוש שנים. בקושי זיהיתי את הילדים שגדלו. אנחנו לא מכירים. ופתאום הילדים מבקשים להיות בבית של סבא, כי חגיגה. מדוע היה צריך למות כדי שתהיה ההתאגדות הזאת. מניחה שהיא זמנית וחד פעמית ולא תמשיך ומכאן והלאה נחזור להיות מפורקים וממודרים ואולי גם יותר. בסיום היום - שסחט את כולנו - איש לדרכו ושקט תהומי. גם בבית שלי יש שקט. ובבית שלי יש גם ריח של בעלי חיים. ובבית שלי יש כלי נגינה מושתקים כדי שלא ירעישו חלילה, ובעצם הם היו אמורים להפיח חיים ולעשות מוסיקה. אגב, גם בעלי החיים - כשמם הם. עצוב כל כך ובודד, סוריקטה

סוריקטה אהובה.. אין לי מילים חכמות לומר לך.. רק להיות על ידך עם הכאב, המורכבות, וראיתי את תגובתך לגבי קשרי אחים.. מתה מעייפות.. אולי דכאון.. ? כל כך רבתי ם אמא צביה.. הטרפתי את דעתה..:(((( במבי

מדוע רבת עם אמא צביה? זה קשור לשינוי בתדירות הפגישות? שלך, סוריקטה

חזרה הבייתה מבית חולים ואני שחררתי לאחותי לחפש טיפול בבית, לדאוג למספר שעות שמגיע לה. סוף סוף נכנעה היא ואבי לעזרה בבית בלית ברירה. אנחנו מדברות כל יום אמא ואני. הרוב היא מרוכזת מאוד בעצמה למרות ששואלת מה עם הנכדים והבעל.. אבל שואלת ולא מקשיבה לתשובה פשוט מדברת על מה שעובר עליה..במיוחד בהמון המון תלונות. אבל מה שהיה לי קשה לשמוע שאמרה שיש לה פצעי לחץ והאחות שהייתה אצלה נתנה לה שם של משחה שאחותי תביא לה. היא שכחה שאני בבית החולים שמתי לה משחה שקבלתי מהאח בבית חולים ונתן לנו אותה לשמור ..מרחתי לה כמה פעמים ואמרתי לה שתשמור שיהיה לה לשים גם אחר כך הטיפול הזה נשכח ממנה..התירוץ- עזבי אותי אני לא מרגישה טוב ולא רוצה להתווכח איתך.היא לא זוכרת שמרחתי אותה, שביקשתי שתשמור את המשחה. משום מה המשחה נעלמה והיא לא זוכרת!!!! וכמה פעמים מרחתי לה . הסטנו וילון וכו. יש לציין שמה שהיא רוצה היא זוכרת טוב מאוד! היא זוכרת כמעט הכל..לפעמים דברים ממש פעוטים היא לא זוכרת לגמריי.. ...באסה. סתם דוגמא קטנה.אחותי מסכנה רצה ועוזרת לה וקשה לאחותי. וכו'.. אציין שאחותי בחופש כמוני עכשיו. זהו סיפור חיי...העזרות שלי כמעט לא נחשבות אבל של אחותי אוהו...יש יש כעסים. אבל גם הרבה חמלה. אוף. הורים.

וואלה מיכל.... קראתי את הודעתך ופתאום נזכרתי בסיפור המקראי של 'קין והבל'.. 'שמעתי' את הכאב על העדפת 'קורבן' המשחה של אחותך וסירוב אמך לקבל את 'הקורבן' שלך.. וואלה... את יודעת מיכל ? איכשהו מרגיש לי מאז ומעולם שאמא שלי אוהבת ומעדיפה את אחותי הקטנה עלי ואולי גם בגלל זה אני מתאמצת ועושה ה-כ-ל עבורה.. במחשבה שאולי, אם אעשה עבורה ה-כ-ל, תאהב אותי.. ?? אולי גם בגלל זה אני כועסת על אחותי הקטנה ?? קנאה, כאב, אשמה, תקווה, אכזבה, במבי

הי מיכל, עיוורון סלקטיבי מכבה וכובש מאד. אומר על עצמי שכנראה במקומות של פעם לא אצליח להיראות או להישמע. ובאסה העקשות שדווקא שם יתמשש. אבל ייתכנו, כנראה, מקומות מן העולם החדש. בבחירות בדמויות שאיתן לא ישוחזר אותו דפוס ישן. עצוב, סוריקטה

הי במבי, בוקר, רק לידיעה - ניסיתי לרשום כאן הודעת המשך עבורך, שכחתי לשמור את תוכנה, ונראה שהעמוד נתקע ולא נקלטה במערכת. בכל מקרה - אם ארשום זאת קצר - מילת מפתח נוספת שהייתי מכניסה היא בלעדיות. שיעבור היום בשלום, סוריקטה

פלאים (חצי פלא, כי מנסיון העבר הבנתי שזה מה שיש לו סיכוי לקרות אם הולכים לאחור וחוזרים שוב לעמוד) בוקר במבי, כמה דברים. אולי אני כותבת לעץ פחות מתאים, אבל ההקשרים רשומים כאן במרחב. ראשון - בוודאי שאנחנו זוכרות את השיר שאת מתחברת אליו, עוד לפני הכל. בעיניי, זה דווקא לא היה אמור להפתיע אותך כביכול. שני - אזכיר ימים עברו כאן בפורום. ימים בהם הובעה כלפיך קנאה כי את כביכול מורגשת כהכי הכי אהובה של אודי ושהוא כביכול רק שלך ולא תוותרי עליו או על הבלעדיות. מאז חלו שינויים - אלו שמיכל נוטה להזכיר ולא פעם - אם ראינו כאן בעבר המון פניות אל אודי ורק אליו, בחלקן נראות אולי תלותיות משהו, היום זורם יותר שיח (שמן הסתם אודי מזמין אליו וכמו בתפקיד של מנצח בתזמורת, אולי), ואולי יש סוג של יותר הרמוניה סך הכל. גם אם היא משעממת ודוממת לעתים. בכל אופן - הייתי מחפשת את הקשר בין הפסקות לעיל ברעיונותיי. זה מעניין. מחשבה נוספת, ובעצם נראה שכבר הבעת את הכיוון - ייתכן שאת מקנאה באחותך, כי בפשטות אמא מעדיפה אותה. למה? ככה.בהתחרות שלך באחותך בלעשות עבור אמא 'הכל' ולהראות שאת הכי נרתמת ומסורה נעשית כדי לרפא ולשנות את אמא כך שניתן יהיה למצוא בה צימוקים גם כלפיך. וגם - איפה אבא בתמונה. נדמה לי שבשעתו לא הצלחת למצוא איך מדברת אליך הדמות אבא. לעתים אני רואה את ניסיונותייך 'לרפא' גם 'אותי' במכאוביי, שאינם קשורים אליך כלל, והרי אינך אחראית להם ולא תפקידך לרפא. וגם זה לא מה שאני מבקשת. אגב קנאה, ייתכן מאד שאחיי וסובביי מקנאים בי כי דמות הקורבן והמחיר ששילמתי הם עליי חזק מאד. סוריקטה העייפה ואכן צדקת, במבי, - גם מבולבלת

אודי וכולם. הייתי אצל המטפלת שלי ובאתי לבושה "צבעוני" חולצה ורוד אופטימי.. וכבר בהתחלה אמרה שאני לבושה צבעוני לעומת שחור/כחול אפור שלי. כל הפגישה הייתה מחוייכת אופטימית כזו..שאני בסדר והסתדרתי עם אמא ונהיה מעין קשר כזה..והיא אמרה בסוף שזהו. כאילו אני בסדר והכל בסדר אז לא נקבע יותר..כזה...בתקופה האחרונה ליתר דיוק 4 חודשים של פגישות און/אוף כשיוצא לשתינו. ובזמן האחרון יצא כל שבוע. ואז...הייתי בנפילה והיא הייתה שם כדי לעזור ופתאום בהרגשה טובה אחרי זה..והדגישה כוחות..לא יודעת אם בכלל רציתי שזהו..שיגמר. אבל זרמתי איתה כנראה.. ועכשיו? לא יודעת..כבר איחלה לי שנה טובה🙄 ועכשיו פשוט שקט...כולנו זקוקות פה לקצת שקט... ששששש לרוגע. בלאגן." שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה" אילו מילים...יונה וולך למי שלא זיהה. אז בואו נאזין יחד לשני שירים שלה.. בחרתי ב"שלח לי שקט" - בשבילך סוריקטה... והשני במבי לכבודך "איילה" להקת עלמא.. מסכימה? לא שכחתי. חפשו ביטויב כי אין לי כח לקישורים- סליחה.

ראשית הפתעת אותי שזכרת שאני כל כך אוהבת את השיר 'אילה שותה מים' את המילים של יונה וולך והביצוע של להקת עלמא. חימם לי את הלב כל כך.. תודה!!! את יודעת מיכל? אולי שני השירים ששלחת מתאימים לכולנו? אחרי השיח המורכב שהתרחש פה ועבורי גם קשה מנשוא, מתיש, מעייף .. 'שלח לי שקט'.... מצרפת את הקישור: https://www.youtube.com/watch?v=ITVfJL-t33A ומצרפת גם את הקישור לשיר אילה שותה מים: https://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk וסוריקטה אהובה, כל כך מקווה, מייחלת שתרגישי שקט מבורך אוסף, שומר, מגן.. ומתוך השקט הטוב תצליחי להתחבר אל מעיין חייך ,תצליחי לשתות מים טובים, מחיים, מזינים.. תצליחי להתחבר אל אהבתך לעצמך שתגבר עוד ועוד.. שלכן, במבי

ובהחלט מתאים לכולנו פה. שירה, קראתי גם אותך..מורכב הכל. חטולית ואביב אם מתאים תאזינו. נרגיש מעין קבוצה קטנה..לפעמים מרגישה בתוך קבוצה טיפולית כזו תומכת. תודה לכולכן ולך אודי שמכיל את כל הכעסים והקשיים ו...הכל. תודה.

ואין לי תשובה לה. באמת אין. אחרי מות, אחרי מות משענת הקנה הרצוץ שלי, תפקידי ההפוך כבת מטפלת הסתיים. ובאמת לאן הדמות היציבה להישען עליה מבפנים ומבחוץ אולי לא הצליחה באמת להיווצר בי. נאמר לי בעבר שאכלתי אותה. ודי מסכימה עם זה. מבאס. שומקום סוריקטה

סוריקטה אהובה, קוראת את הודעתך ומרגישה מבולבלת... לא מבינה אם 'אחרי מות'-כמטאפורה? אחרי מות-קונקרטי ??? ואולי הבלבול שאני מרגישה זו השלכה הזדהותית.. וואוו סוריקטה אהובה... אין לי כל כך מה להגיד לך.... ..באמת אין... כך את כותבת ואולי זה מתמצת את הכל... באמת אין... קראתי גם את תגובתך להתכתבות של מיכל איתי והתיאור המזוויע שלך את היחס של אמא שלך אלייך כילדה... וואו... באמת, באמת שאין לי מילים... מבקשת להחזיק ,לתת לך יד.. להיות על ידך בשקט... ..... .... ... איתך, במבי

עצוב ממש. קשה ומורכב. ברוך דיין האמת😓 קראתי את ההודעה הזו ולא ממש הבנתי. ירדתי למטה וראיתי את ההמשכים שכתבת... לאן הלאה? שאלת והתשובה אצלך, חזרה אלייך. באמת לאן? אל העצמי שלך! אל החמלה כלפי עצמך! עכשיו תורך! מגיע לך לנוח! מגיע לך טוב. עשי טוב עבורך.🙏 ושלא תדעי עוד צער. חיבוק מתאים.

עצוב וקשה מנשוא איתך סוריקטה היקרה מאוד משתתפת בצערך בלי הרבה מילים רק להיות שירה

הי במבי, אבא שלנו נפטר. מוות אמיתי. אובדן של ממש. צפוי ומפתיע כאחד. קצת לא הבנתי את הקשר של הזדהות השלכתית (רשמת שונה למעלה), בכל אופן - שוב, היות שאני מזמן לא באנליזה ופחות גם בפגישות, המושגים המקצועיים, לעתים, נותרים אצלי בריחוק של ההבנה. אולי גם לטובה. על כל פנים - מצטערת שרשמתי מפוזר ולא ברור. ההודעה שרשמתי למעלה גם נראית לי עכשיו רוגזת למדי. מקווה להיות מפויסת יותר. כתבתי אבא שלנו, לא רק שלי, ואנחנו משפחה מפורקת מאד. אין אצלי תחושה של ביחד, אלא של מחנות, או איש לעצמו. הייתי בקשר יומיומי איתו, על כל החפירות והטרלולים. בתמצות - כרגע כואב לי הראש. די כבכל בוקר לאחרונה. לילה טוב (ובקושי התחיל היום) סוריקטה

הי מיכל, יצרתי בלבול, כן... מצטערת. בינתיים פחות רואה אותי מגיעה לעצמי, אולי קצת ברמת הדקלום, אבל לא מהעומק או המעש, לצערי. או שאני איכשהו כן, אבל עד כדי כך מוסתר. אולי בחלוף זמן אבין אם ומה התפנה. תודה, יפה שלי. לילה טוב (והיום כמעט רק מתחיל) סוריקטה

כואב קשה מטלטל דורש תעצומות וכוח שוב מעגל החיים שאלה חשובה באמת מה הלאה ? התשובה תגיע בזמנה עכשיו , זמן לבקש נחמה לעצמך לליבך הכאוב והכואב לנפשך הפצועה אתך , מושיטה יד לאחוז ושולחת המון כוחות חיבוק, אביב

אביב מתוקה שלי, חיבוק, סוריקטה

יקרה... משתתפת בצערך.. אבדן כבד.. על כל המורכבות.. וואו... וההזדהות ההשלכתית שהתכוונתי אליה היא לגבי הבלבול שחשתי כשקראתי את הודעתך הראשונה בעץ.. היות והרגשתי מבולבלת ,שאלתי את עצמי אולי זה בלבול שאת, סוריקטה, את מרגישה , ובאיזשהו אופן מצליחה להעביר את הבלבול באופן כזה שאני, במבי מרגישה את הבלבול שלך.. ובאמת סוריקטה.. אין לי כל כך מה לומר.. עצוב כל כך.. כל כך עצוב.. ושוב, מבקשת רק לשבת לצידך בשקט. ... ... ... ... איתך,במבי

שירה אהובה, רואה אותך, רואה. שומעת אותך בקול נוכח. תודה לך, שירה יפיפייה שלך, סוריקטה

אודי יקר..במבי תקראי גם...וכולן.. אני מרגשיה שאני לא מובנת כאן בכלל. אני עושה ועוזרת להוריי ולא מתרחקת! המרחק נעשה כשהם בריאים ובסדר ואם קורה משהו אחותי לידם. אבל ופה האבל הגדול! אני עושה ונרתמת כשהם חולים ונזקקים לנו בדיוק כמו אחי ואחותי, אנחנו עושים משמרות ומחלקים בנינו הכללללל. מבחינת הרגש: זה אחרת...כלומר בין 2 ההורים. לאמא יש לי חמלה- בבית החולים עוזרת, יושבת איתה, עוזרת במקלחת ועוד. ומרגישה יותר קרבה כשהיא ככה...אנחנו מדברות ואפילו קצת צוחקות יחד. לאבא- בעיה. זהו. מובן עכשיו? ולא מבינה מה במבי כל כך כועסת עליי??? שיש לי בעיה למצוא חמלה לפוגע? עובדה במבי כשאת ישבת עם אחיך רצית למות!!! החמלה שאת קוראת לה הורסת אותך!!!!! אז אין לך חמלה כלפייך אלא כלפיו! בהווה כן, בהווה. למה שתשכחי לו את העבר אם זה משפיע עלייך בהווה????? עכשיו הבנת? וסליחה יש לי כעס בחזרה עלייך! למה שתסבלי ותעבירי את החמלה אליו ואת הכעס כלפייך כשזה אמור להיות ההפך??? חמלה לפוגע..קשה ומסובך ובהחלט תלוי מי הפוגע!!! זה מאוד תלוי גם מי פגע לדעתי.

וואוו מיכל... לא יודעת מה לומר לך... אני כל כך מבולבלת.. מותשת.. את מדברת בהגיון!! אני לא כועסת עלייך, לא כועסת.. אחותי לא מוכנה לעשות כלום!! ממש, אבל ממש כלום!! היא אומרת לי, הם לא נתנו לי כשאני הייתי צריכה אותם, היום אני לא אתן כלום.. ואני לא מסוגלת לראות את אמא שלי כך ולא לעזור, אני גם קשורה אליה.. אולי קשורה באיזה קשר סימביוטי?? לא יודעת.. בלגן.. גם אין לי רשות בכלל לכעוס עליה, כתבתי לך, היא ניצולת שואה, עברה את התופת כילדה קטנה. אני מנסה להעמיד את עצמי במקומה.. אם אני הייתי שורדת שואה כילדה קטנה, אני מניחה שהייתי מאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש.. וואוו.. כל כך מתיש הנושא הזה.. עייפה כל כך.. במבי

מיכל יקרה, נראה לי שכולנו אומרות פחות או יותר את אותו הדבר אבל מעמדה שונה, ממקום אחר... עוד אשתף ואגיד שבתקופת הסגרים הרגשתי טוב שאין לי מחוייבות להורים כי אני גרה רחוק. לא התגעגעצי ולא חסרו לי. מחשבות שמעוררות קצת בושה כי חורגות מכל ה"כבד את אביך ואת אמך". שלך שירה

שירה ובמבי יקרות, ההורים זה מורכב..נכון כיבוד הורים. המון רגשות אשמה שלא יכולה לאהוב אותם. אז המטפלת אמרה שכתוב לכבד לא לאהוב ואני מכבדת.. :)

הוריי אנשים תרבותיים ...מה שנקרא בחברה מתוקנת. כלומר לא צועקים לא כועסים ולא היו מכות. מעולם לא הרימו עליי יד. הכל בנועם, בטוב..מה שבלבל מאוד את עניין הקרבה... וחמלה יש לי כאשר הם ממש חולים ונזקקים..אז כן יש לאמא. אבא אני לא בטוחה..והוא אדם שתמיד "הכל בסדר" אצלו..לא מהמתבכיינים ולא מהחולים.. האמא הפולניה שלי כל הזמן חולה ומתלוננת גם. עכשיו ממש חולה ואני שם לעזר בסבב עם אחיי...ויש בי חמלה אליה. אז לא ממש יודעת לענות על השאלה של החמלה לפוגע...

אמא שלי ניצולת שואה. הייתה ילדה קטנה כשעברה את השואה. איך אפשר לומר משהו למי ששרדה כאלו דברים??? במבי

אגב, גם אמא שלי מאוד מאוד מתורבתת... יודעת שפות רבות ( אם אני לא טועה,שולטת בשש שפות) גדלנו על מוצרט,ברהמס,שטראוס,ורדי ועוד.. ספגנו לא מעט תרבות... יחד עם זאת,כשאמא שלי נכנסה להתקפי זעם התפרצו ממנה אלימות פיזית ומילולית...

וואו במבי..ניצולת שואה אכן מובנת החמלה הגדולה שלך והכעס על אחותך, אמך עברה כנראה בתור ילדה קושי שאין לתאר או לדמיין אפילו ומשם נובעת התנהגותה ואת מבינה את זה. את אלופה!!! אמא שלי נולדה בסיום המלחמה כך שלא היא חוותה את המלחמה אלא הוריה ואחיה. והם ברחו והעבירו את המלחמה ברוסיה..משהו אחר. קושי אחר. .אצל אימי זה איבוד משפחה אבל דודים, בני דודים, סבא סבתא..אבל לא הורים או אחים ולא חוותה זוועות. לא הייתה אלימות מעולם!!! היה משהו אחר קושי בקרבה, חיבוק, חום ...הרבה רצון של שליטה כזו שלה על הכל ומתן הוראות..והכל לא טוב. אופי קשה.

הי מיכל ובמבי, גם אמא שלי הייתה ניצולת שואה. ואצטרף לאודי - היותך קורבן לא נותן לך לגיטימציה לפגוע במישהו אחר. אמא שלי, שלנו, הייתה מאד מאד חולה בנפשה ולא מטופלת. האביוז שעברתי נחשב למאד קיצוני וגם יחסית נדיר. היא הרעילה אותי ולא רק מטפורית אלא ממש בחמרים. שנים שהייתי חולה והיו גם כמה פעמים שברח לה וכמעט מתתי. היא הייתה רואה איך החבר שלה מכלה בי את זעמו ומתפוצצת מצחוק, או נעלמת בכוונה שהייתי ממש קטנה ומתפוצצת מצחוק כשהייתי צורחת ומחפשת אותה. זה די סדיסטי. היא הכחידה בעלי חיים שלי, היא הייתה מעלימה חפצים ואומרת לי שאני לא יודעת מה אני עושה (בלבול בין מציאות לדמיון) ועוד. אלו דברים חמורים שאם עולים עליהם יש סיכוי לשבת בבית סוהר, או שהילדים יופרדו מהבית. ואני, הייתי בת מסורה מאד. וגם אחי, אבל בשנים מאוחרות יותר. בשנים הצעירות הוא היה רחוק מהבית וכן למד והקים משפחה ורכש מקצוע. אחרי שביקשתי לי קצת להיות עצמי ונפרדת - אז לא קיבלה אותי יותר ולא נותר מקום. לא התעמתתי איתה מעולם. גם בחלומות ה'עימות' הגיע בשלב מאד מאוחר ואחרי שנים רבות. וגם בקושי. עדיין הקול לא ממש יוצא גם בחלום. אחי יכול היה לומר שלא הייתי שם לעזור בסוף. אבל זו לא הייתה אפשרות, הוא אפילו הסתיר ממני כל קשר שלו איתה ומה קורה שם. והוא כנראה הבין ולא היה רע אליי. ואני מוקירה לו תודה רבה על כך. לא נוצר ביננו קרע בשלב הנוכחי. לי, מצד שני, היה מאד קשה שהיא, שידוע שכל כך פיצלחה אותי מקבלת תמיכה, ולא רק היא, אלא גם החבר שלה, שהוא לא אבא שלנו ולא תרם לנו בשום צורה, אלא רק פגע, שהחבר שלה גם קיבל אוכל ובגדים מאחי. וגם אפשר לילדיו להיות עם האיש המסוכן הזה. והאיש ניסה לגעת באחיינית שלי, אבל היא הייתה חזקה והעיפה אותו לכל הרוחות מיידית, והוא לא התקרב יותר. מאד מורכב. ויש גם את השואה שלנו. סוריקטה

מיכל הי, את שואלת 'האם את חומלת על מי שפגע בך?' ואודי, אתה מצטרף ושואל לגבי החמלה לפוגע.. וואו.. הנושא הזה מתיש אותי בעוצמות שאין לכם אפילו מושג עד כמה... כן.. אולי זה נושא שחוזר על עצמו במעגלים שונים גם אצל אמא צביה שטוענת ..מוזר... לא מצליחה כל כך לצטט אבל רוח הדברים שלה שאני מפנה כלפי את רגשות הזעם,כעס,אשמה וכו' ואילו כלפי האחרים ,אני מפנה רגשות חמלה וכו'.. אבל אתם רואים שזה לא מדויק? כלפייך מיכל וגם כלפי אחותי הקטנה אני מרגישה כעס כשאתן לא מצליחות לחמול על דמויות שכרגע!! בהווה!!! חסרות אונים, תלויות ונזקקות.. כלומר, אני כן מצליחה לכעוס על האחרים .. אבל בקונטקסט של אי חמלה על נזקקים שכרגע.. ופחות משנה מה היה בעבר... את העבר אנחנו לא יכולים לשנות... אחי הגדול פגע בי מינית כשהייתי ילדה, אין לי איתו כל כך קשר היום.. אבל כשפעם היה במצוקה רגשית אדירה והתקשר אלי וביקש תמיכה רגשית, מצאתי את עצמי מקשיבה לו, מבקשת בתוכי למות ולא אומרת לו מילה על מה שעשה בי בעבר.. (לפני שנים, ניסיתי בעדינות לבדוק אם הוא זוכר בגלל שהדבר שהכי הייתי צריכה ממנו זו ההכרה שפגע בי ובקשת סליחה-זה הכל. הוא לא זוכר כלום, נמחק לו המוח בקטע הזה..ולמזלי אחותי הבכורה ראתה וגם הזכירה לי אתזה ולכן ,לפחות את החוויה הנוראה של 'נדמה לי'- התעתוע, לפחות זה נחסך ממני) אבל המקרה של ההורים שלי שונה לחלוטין!!! כן.. שניהם לא ידעו לגדל ילדים, אמא שלי גם היכתה ואפילו פעם אחת שברה מקל על אחי. זה היה בית של 'בית משוגעים'.. צרחות, מכות רצח וטירוף מוחלט.. אבל הם לא פגעו בי מינית!! (לפחות לא ידוע לי) היום, אמא שלי תחי' מבוגרת, נזקקת ואני בחיים לא אזכיר לה, לא אתעמת איתה על אירועים מהעבר שממילא הם בעבר!!!!! מה שכן אני עושה, אני אצל אמא צביה כבר 13 שנים וחווה חוויות מיטיבות איתה... וואוו.... כל כך מתיש... הנושא הזה הורג אותי... במבי

במבי יקרה, את לא בקשר עם אחיך...כבר אומר הרבה. אני לא יכולה לא להיות בקשר איתם/איתו. ולגבי חמלה כשהם חולים וחסרי אונים יש בי חמלה! ואני לא כמו אחותך או כמו שתואר פה שלא רוצה קשר. יש קשר יום יומי של טלפונים והגעה לשם כל שבוע כמעט עם ילדיי..לא גרה קרוב ורגשית פחות קשורה זו הייתה כוונתי.. מעולם לא חשבתי לנתק קשר. אלו הוריי!!! אימי עכשיו בבית חולים היא די מנוטרלת למיטה כך שאני רוחצת אותה ועוזרת לה בהכל. והיא שומרת על עצמאותה, כלומר מורידים אותה לשרותים ומקלחת כי היא שולטת בצרכים והיא מאוד נקיה ופדנטית ואני מאוד שומרת עליה ועל כבודה!!!!! אם אחותך מרוחקת ולא עושה כלום אז אנחנו שונות לגמריי! אכפת לי מהוריי...אבל קשה לחמול על אבי...לעזור לו אעזור ואעשה הכל למענו, מבינה??? . על אימי כן חומלת..ואפילו בזמנים האלה הקשים פתאום יש קרבה כזו בנינו...קצת מוזר לי.

במבי אהובה כרגע קראתי מה שכתבת ורק 5 דקות לפני כתבתי למטה יותר תגובה שעונה בדיוק על מה שכתבת כאן אם תרצי לקרא כשאודי יעלה את ההודעות תביני כבר כמה אני תומכת בך ובגישה שלך לגבי הורים זקנים אוהבת חטולית

במבי אהובה כאילו כתבת אותי היכולת לחמול את הפוגע ולהפנות את כל הזעם המצטבר כלפי עצמי. כמה אנרגיה יש בזעם המצטבר הזה, הרסנית ומכלה, על כך יעידו שנות טיפול רבות, כאב מתמשך וסבל. דברים שלא עושים. אח לא אמור לאהוב כך את אחותו. ויום אחד לפני מספר שנים הוא הודה ואמר אהבתי אותך, היית כל מה שרציתי. ואיך ממשיכים משם? ממשיכים. זעם כלוא ועוד אנרגיה מכלה. אמא אלימה מילולית ופיזית. לא מדברים על זה. אבל אני הבת הטובה, תמיד הייתי. הם לא ידעו כלום על הפדיעות שעברתי מחוץ לבית וגם כשידעו כי הכל התמוטט הם שכחו. לא מדברים על זה. לא מדברים על כלום. רק חיים בתוך פסאדה משפחתית של כבד את אביך ואת אמך ושקט, כעס מכלה, וחמלה שחרוטה בנו ואיננו יכולות להתנגד לה. חמלה כלפי כל אדם גם אם מהולה בכעס. וחוסר חמלה עצמי משווע. איתך שירה

עכשיו קראתי גם אותך שירה.. כל כך מבינה..אז אצלי הטיפול מאוד עזר בלהפסיק להאשים/לכעוס על עצמי!! ויש לי אהבה וחמלה כלפי עצמי סוף סוף!!! משהו שלא היה בכלל! די שנאתי וכעסתי והאשמתי והכל הכל אני! אז דיי!! לא עוד! לא על חשבוני! אז הכעס יצא כלפי מי שצריך! למרות ההכחשה והגיחוח שהיה מולי. ועושה ועוזרת ..לחמול יותר קשה..לאהוב זה קצת מעבר לכוחותיי..אבל ככה זה.

הי, כבר רשמתי הודעה והנה נוספת |מושכת כתפיים| מנסה לעשות לעצמי מולי סדר בראש. בהקשר של אבא. ושל המבנה שלי. דווקא מצאתי חיבור ומענה כרגע. מתבאסת, שלפחות להרגשתי, הקול שלי מושתק בסביבה של העולם האמיתי שלי. קולות האחים שמתבוננים בדרכם האחרת (הם גם לא עברו פסיכואנליזה) ואולי גם קולות הרופאים לעתים (אבל פחות, שוב, לתחושתי), דומיננטית יותר. ההתבוננות שלי כוללת את השכבות הלא מודעות ולא רק את מה שעל פני השטח. לו הייתי מרגישה (ואולי גם לא) שיש מקום, ולא רק וירטואלי, ולא רק הטיפול בו היה מקום תומך לדעתי (אגב לפעמים גם הטיפול ממש לא 'תומך', אלא נותן לי מכה באף בפירושים). מקום שיש בו משקל לדעתי. דעתי שאבא, על אף שצרח עשרות שנים מוות מוות גם רוצה לחיות, גם רוצה להיות תלוי. ומאד. כמו תינוק בן יומו. וגם אני. וגם כל אחד בכלל. שתמיד קיים גם הקול הקדום. שבוע טוב והרבה אהבה, סוריקטה

מצחיק שפתחתי ב'יש לי שאלה' הי כולם, מניחה שלא אמצא מענה בשלב זה בי. אבא, כאמור, מסרב לכל בדיקה, בירור ובוודאי שלא טיפול. מצבו הפיזי מתדרדר מאד. הוא נמצא בשמירה בחדר אחד עם מישהי מסוכנת ממש. יש לנו יפוי כוח, אבל דעתם הנחרצת של האחים האחרים היא לכבד את רצונו של אבא. בדרך שלו, שאיני מסכימה איתה. הם גם מקווים שהוא ימות בכל רגע, כדי שהסיוט יסתיים. את זה אני מבינה. הימים מרגישים כמו נצח ולא משאירים כמעט מקום לעצמנו. לא ביום ולא בלילה. מצד אחד, יצא שאני כביכול תומכת או נותנת יד למשהו שהולך נגד כיוון השערות. מצד שני, הסיכוי שאם נעזור תהיה כפיות טובה אלימה הוא גדול, וגם העתיד של איש זקן ונכה אינו צפוי להיות מזהיר במיוחד. אחרי הניסיון האובדני שלו, הוא קיבל סופר תמיכה, ואיתה גם הייתה אי הכרת התודה. אדרבא. יש גם הבדל - כי כלכלית הוא חי על חשבון אמא של אחיי הצעירים וזה עוד פרמטר מבחינתם. כרגע מרגישה שמכבה את קולי (של התקווה, או המלחמה על החיים), מושתקת. לא יודעת ולא מבינה מה עושים. ואולי אין איש יודע. סוריקטה

וןאו..סוריקטה... נראה לי שחשוב שגם תשמרי על עצמך חוץ מלשמור עליו. לא כל כך יודעת מה לכתוב לך. חיבוק מתאים. 🤗

יפה שלי את צודקת לגמרי ומובן לגמרי שכולנו זקוקים לחום הבנה וחמלה ...רק שלא מקבלים איתך אהובה חטולית

יפה שלי קשה ללכת נגד הזרם הסוחף של אחרים ולך אם הבנתי נכון אין את הכוח מספיק להתנגד באמת מצב מתיש וקשה מקווה שהדברים בסופו של דבר ...הם לא יצליחו ואת תקבלי את המצב כמות שהוא בלי רגשות אשם !! אוהבת חטולית

סוריקטה אהובה סיטואציה קשה מאוד, החלטות של "לשחק באלוהים" ולהתערב בחיים. את בטח מותשת כל כך. אין לי מילים רק להיות איתך מרחוק ולבקש שתשמרי על עצמך. שלך שירה

לא יודעת איזה שטויות עוד כתבתי כאן חסר משמעות לי כרגע אבא שלי מת גם אבא מת סוריקטה

אשמח מאוד למענה לדעתך 🙏🙏 1. האם עודף מתח ואנדרלין יכולים לגרום לדופק לא סדיר ? 2. אחרי כמה זמן תרופות הרגעה כמו קלונקס/לוריוון יוצאים/מתנקים מהגוף ממחזור הדם ?

ככה יצאה לי הכותרת. גם המון מלל כאן והלכתי לאיבוד. ואולי כך גם אצלי בפנים. הי אנשים, אתמול הגעתי לרמות זעף שלא בטוח הצלחתי לשמור על עצמי. כלומר, בהרגשה. לא פגעתי בי פיזית, או באכילה או ווטאבר. אבל כן כבר הגעתי לצעוק מאמצע שומקום 'די' על כביכול סתם. אילו מישהו היה בסביבה - הוא היה נפגע. אבל הייתי לבד. שני ההורים שלי, איש בדרכו, מאד לא תקינים מאז ומעולם. כל אחד מהם פגע בי בדרך זו או אחרת, גם במעשים / התנהגויות בלתי נסלחות. ואף מאד קיצוניות, מעוותות או סוטות. הקדשתי כמעט את ארבעים השנים הראשונות של החיים שלי בטונות של חמלה (מניחה שזו חמלה) שהופנתה לכל אחד מהם. כאמור, הם לא חיו ביחד. כביכול סעדתי אותם כשהם בפועל עוד לא היו סיעודיים בהגדרה. אנרגיות רבות. אבל אולי לא למען החיים, כי אם בשירות המוות. כפי שרשמתי המחיר היה לוותר על חיי העצמי, על כל הווים שאנשים עושים. לקחתי מרחק, וקצת יצאתי משם. כלומר, חלקית. ניתוק קשר עם כולם, ממש כולם, והתחלת ניסיון לקשר טיפולי. הוא היחיד שהיה לי על מהמורותיו והבריחות ממנו במשך כמה שנים. בעבור כעשרים שנה מאז, ולאור התוצאות, עלתה בי המחשבה שאולי חבל שלא המשכתי להקריב הכל ולחיות רק עבור כל אחד מהם. כי הרי לא נהיה ממני איזה משהו. ובודדה מאד נותרתי. ונראה לי שמשהו שקרי או שגוי בכיוון לעיל. אילו הייתי ממשיכה להיות צמודה לכל אחד מהוריי, רק למענם ומאום כמעט לא עבורי, המקום בו הייתי היום היה מחנק בלתי אפשרי, ואפילו קץ. ואולי הייתה מעורבת גם טינה עזה בין אחים. והייתי אולי איזו פסיכוטית היום ואחיי המסכנים היו צריכים להתמודד עם הדבר הכבד הזה. אבל האחריות עברה אליי, כך שאולי בכל הסיפור למובן ההקלה על האחים יש משמעות. אז כן - הייתה חמלה, באמת, ובמקביל היו גם רגעים, בחלומות, של הרגשת נקמה. הנקמה לא ירדה למציאות. החמלה והטיפוח כן. אם אפשר לחמול על הפוגע - התשובה אצלי היא כן, אבל תלוי. ברגעיה האחרונים של אמא, כשהיא כבר לא תקשרה ואני יודעת היטב מה היא עשתה - ליטפתי אותה בראש, סירקתי אותה, נתתי נשיקה. זה היה אפשרי, אבל במינון ובתדירות נמוכים מאד. וגם לעיתוי יש משמעות. התכוננתי לזה המון כדי להגיע לרגע מסוים בו כן יש סיכוי. כשהיא הייתה שכובה ומסודרת ומטופלת בבית חולים ולא בביתה המוזנח באופן קיצוני, בו היא מוזנחת באופן קיצוני. מאד קשה לי זה מה כתבתי בינתיים. סוריקטה

סוריקוה יפה שלי את אשה מדהימה בדרכך כל החיים אין ספק קוראת אותך ומרגישה כאלו יצאו המילים בצעקה גדולה מתוך הנשמה אוהבת חטולית

הי אודי יקר וגם כולם, אצטרך להזכיר לעצמי את האמירה היפה שלך שחשובה ביותר החמלה כלפי עצמנו, בין החלקים שלנו. הסיפור החיצוני מלמד גם עלינו, ואפשר להשתמש בו גם כדי לנסות להפחית את עוצמות הזעם המכלה בנו. הצעד הכי קרוב היה לוותר על יום ביקור בבית חולים וללכת לישון מוקדם עם מנת תרופות מעט גדולה יותר. להשיג לילה כדי לחדש כוחות באופן חלקי. המחשבה הבאה היא, שאם 'אבא' (אבא האמיתי או הקול הפנימי שמייצג אותו בי) ממשיך לסחוב בדרכו האחרת, איכשהו די חייבות להיות תכניות המשך, אחרת יש סיכוי שתהיה היצמדות ל'זקן החולה' ופחות ל'צעיר והצומח'. אבל אין תוכניות עדיין. ככל שהזמן עובר זה מלחיץ. כן. סוריקטה

במבי צצטערת.

מיכל... .... .... ......מיכל ..... את יודעת ? כן... כשקראתי את תגובתך והכנסת לשיח את אחי הגדול שפגע בי מינית.... ... את יודעת ? מכירה את החוויה שכשמקבלים מכה אדירה, ירייה בגוף, חתך עמוק עד העצם עם סכין מעוצמת הכאב בהתחלה בכלל לא חשים כלום...מכירה את החוויה הזו ? בהתחלה מעוצמת הכאב לא מרגישים כלום ורק אחר כך, לאט לאט הכאב מתפשט בכל הגוף בעוצמות מטורפות עד כמעט לאבדן הכרה..? מכירה את החוויה? .... כך הרגשתי כשפתאום, פתאום , כך ללא הכנה, בלי ששמתי אפוד מגן, משום מקום כך ,פתאום הבאת לי את אחי הגדול ... אתמול בערב ,כשקראתי את תגובתך וגם את ההודעה הנוכחית, לא יכולתי להגיב.. הייתי כמו משותקת בגוף.. אולי גם בנפש? בנשמה ? לא יודעת.... הבוקר, חלפה בראשי לפתע המחשבה שאולי 'בלא מודע' הכנסת את אחי הגדול לשיח בכדי שאבין באיזשהו אופן בלתי אמצעי את החוויה שאת עוברת כשאני 'אונסת' אותך לחמול על הורייך.. ? פתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי זה מה שאחותי הקטנה מרגישה ? אחותי הקטנה קשורה אלי באיזה קשר סימביוטי משונה... היא מאוד צריכה אותי, תלויה בי.. כשאני עושה/רוצה/חושבת משהו ואני משתפת אותה ,פתאום גם היא עושה/רוצה/חושבת 'אותו הדבר'.. כמובן מלבד כל הקטע של העזרה לאמא שלי תחי'..אין בה חמלה כלפייה ואותי זה מטריף.... מוציא אותי מדעתי אם/כשמכאיבים/כואב לאמא שלי... ופתאום חלפה בי המחשבה אחרי השיתוף של שירה -ותודה ענקית לך שירה מדהימה!!! לא כל כך יודעת מה אני מרגישה לאמא שלי... אולי אני בכלל לא מרגישה כלפייה כלום.... אני אולי קצת כמו רובוט כלפי אמא שלי? כן עושה ה-כ-ל בכדי שיהיה לה טוב יותר, מכבד, עושה ממש הכל בכדי שהיא לא תרגיש נזקקת..אולי זה הדבר המרכזי? עושה הכל בכדי שלא תרגיש נזקקת ? מקבלת כ'צדקה', 'נדבה? לא יודעת... מסובך לי נורא... גם מתיש..כל כך מעייפת אותי כל ההתעסקות הזו.... אבל כן מבקשת לומר לך מיכל שאחרי שאולי הבנתי הבוקר את המקום שממנו אמרת את מה שאמרת, אני יכולה להבין... כנראה שהשיח הזה והאשמה שלי 'אותך' הרגישה/מרגישה לך כסוג של 'אונס' אותך לחמול כלפי מי שאין לך כלפייהם חמלה ואז את נמלאת ברגשות אשמה נוראיים ולכן 'חזרת 'לי את החוויה באופן מודע למחצה? בלתי מודע? זה בסדר מיכל.. אנחנו אחיות ? במבי.

הנושא הזה קשה ומורכב. אני חושבת שלנו הנפגעות קשה מאוד כשעושים שימוש במילה אונס בקונטקסט אחר או שמשווים פגיעה מינית לפגיעה אחרת. לי לפחות קשה וכאן מצליחה להתחבר לכאב המשתק שלך במבי. בתפקיד הבת ההורית אני עושה הכל כדי להיות בסדר, מבטלת את עצמי לגמרי, מעולם לא מרדתי בהם, לא הצלחתי. ואין בי אהבה לאמא. הכל כל כך רובוטי. ומשהו ילדי עדין מבקש אישור מתמיד, גם בגילי. המילים שצרבת בי, אמא המשיכו לחפש אהבה או מקום לאהבה או צל של רגעים בהם הייתי טובה וממבטך שהתרכך ידעתי שעלי להיות טובה עוד יותר כדי שהאהבה תוכל להשאר

וואו שירה אהובה... בדיוק כך ההתנהלות שלי ביחס לאמא שלי ילדה טובה של אמא ובעבר גם של אבא. מעולם לא הצלחתי למרוד בהם. ותודה על המילים בהקשר לפגיעה מינית. . לא היו לי את הכוחות להוסיף,לומר עוד . והדירה שלך עדין,נוגע,מרגש תודה ענקית שירה אהובה! מרגישה פתאום שמישהי תומכת בי.. הרגשתי שכולן לוקחות צד, מזדהות עם מיכל. שלך, במבי

לא הבנת במבי..ממש לא את!!!! סליחה שהכאבתי. אבל השאלה היא האם את חומלת על מי שפגע בך?

בדיוק,שירה.... הייתי שם בלנסות, בלרצות עד ההבנה שלא משנה מה זה לא יקרה. מבינה מה זה לעשות הכללללל לקבל טיפות אהבה. אז לא מצפה יותר ולא מתאכזבת.

במבי אהובה אני בדיוק כמוך וכמו שירה כל כך מבינה אתכן כולי בתוך השרות לאמא שלי שרק תרגיש טוב ויש בי גם חמלה עליה בגלל גילה 87 כבר לא מנסה להתחשבן איתה על העבר .. אם אמשיך עם הכעסים בסופו של דבר הם פוגעים גם בי..מנסה תמיד לשחרר את האחיזה שלי במקום הקשה הזה אוהבת חטולית

מאחר שהודעת הבוקר טרם מופיעה. הי, הצליחו לעזור לאבא באופן חלקי, אך הוא החליט חד משמעית שאינו מוכן יותר לשתף פעולה. אני, מצדי, מרגישה כרגע שלא מוכנה ללוות אותו בבחירה שאני כל כך לא מסכימה איתה. כבר הייתי איתו בבחירותיו העקומות בעבר ושילמתי בגופי ונפשי. הווה אומר שכרגע המחשבה שלי היא ניתוק כל קשר איתו. אם יש לכם מה לומר - מוזמנים. סוריקטה מאד כועסת

וואו סוריקטה.. אין לי כל כך מה לומר... רק להיות איתך במצב הכל כך לא פשוט שאת נמצאת בו... שלך, במבי

סוריק...מבינה אותך. אוףףףףףףףףף כל הקטע של הדיבור פה על הורים שצריכים עזרה גורמים לי ... לא יודעת פשוט לצרוח בדממה דקה...סורי

יפה שלי התמודדות מאוד קשה מול אדם מאוד קשה אינך יכולה להכריח אותו לחיות לצערנו הרב זו החלטה שלו בלבד ממש החלטה קשה משמעותית עבורך לא מזמן איבדת את אמא וכעת גם אבא..שלא חשוב כמה הוא...מה שהוא מה אומר לך אהובה כל כך מבינה את הרגשות הקשים האלה שמפילים עליך ... עשי מה שביכולת הנפשית לעשות ולעבור ממש לא פשוט אילו לומר את המילים האלה..כביכול שכל האחריות הריגשית עליך שוב?? עשי מה שמרגיש לך נכון מבלי להרגיש אשמה !! אוהבת חטולית

סוריקטה אהובה, כמה קשה הכל תלוי על חבל דק, נשמע שהוא תלוי בין חיים למוות ואת רוצה לנתק את המגע איתו ולא לאפשר לו לנתק את חוט החיים. המחשבה על יתמות על איבוד שני ההורים בזמן כל כך קצר גם אם לא היו ממש הורים גם אם היו רעים. איתך בלב שמרי על עצמך שירה

הי חטולית, במילים פשוטות כל כך אמרת אדם קשה. אכן. לא הכל עליי, ולא לוקחת הכל עליי. לא בטוח שהוא רוצה למות. סיכוי סביר שהוא מאד היסטרי. וגם הוא כנראה יותר פוחד לדעת מה יש לו (עד עכשיו כל הדיווחים היו מפיו ללא בדיקות אובייקטיביות וזה מאד מתעתע. גם לאחר שלחלק מהבירורים כן הסכים - הדיווחים הישירים ממנו היו לא מדויקים). איש שברירי וחלש וחולה באמת. הוא כן יכול למות בקרוב. יש אפשרות כזאת. ימים יגידו, סוריקטה

הי שירה יקרה, אוהבת את המילים שלך עד למאד. טרם חלפה שנה מאז אמא נפטרה, כמה חודשים אחר כך החבר שלה (שגם מולו יש עניין עניין וגם זה אירוע) מת, ועכשיו אבא בפתח. צפוף משהו, שלך, סוריקטה

תודה במבי, מצטערת שאני ככה לוחמנית בגלל הוואחד טרלול שאבא עשה לנו. מקווה איכשהו להצליח להתנהל בתוך זה. שלך בתודה, סוריקטה

מבינה אותך, מיכל יקרה. רשמתי לך גם שלל הודעות (מקווה שתומכות) בעצים אחרים. סופ"ש נעים, סוריקטה

עושה הפסקה בין לבין רק לכתוב כמה מילים הפסקתי לצאת מהבית לקניות בסופרים מפני שלוקח לי מעל שעתיים כל סיבוב קניות הרגלים שלי לא מסוגלות יותר טוב שיש עוד מישהי (כלתי) שהולכת עם בעלי לקניות .. האמת שבעלי יוצא עם חור בכיס כשאני מצטרפת לקניות כי..הנה גם זה שכחתי וגם ההוא נגמר לי.. כל הזמן שוכחת דברים למרות שמכינה רשימת קניות היום שאלתי איזה יום היום..(... עצוב לי שזה המצב אז תגידו לי שגם אתן שוכחות..נכון..על בסיס יומי קבוע ,??? יש דברים שכך אני מעדיפה לחשוב שהנה זה מתחיל להיות בסדר בתוך הבית ואז...בוםםם ישר לפרצוף שאומר לי היית רוצה.... האם זה אפשרי אולי שיום אחד באמת דברים יתחילו להסתדר ?? 5 חודשים של תקווה!! מה דעתכן/ אודי מה אתה אומר ?? חטולית

חטולית מתוקה, מחזיקה אצבעות.. מחזיקות ביחד תקווה !! יהיה טוב!! במבי

חטולית - מדוע אינכם משתמשים בשירות משלוחים מהסופר, אפילו באופן חלקי? וגם - אולי חלק מהדברים יתחילו להסתדר, וגם זה לא בהכרח באופן מלא. אולי? להתראות, סוריקטה

חטולית יקרה, נשמע מסובך...כדאי להעזר באחרים אם שוכחים. ומה הרופאים אומרים? יש סיבה לשכחה? ומה עושים. חיבוק.

סוריקטה אהובה שאת צריך כרטיס אשראי לבצע קניות בצורה כזו ואנחנו כבר ניגמלנו אחרי המון צרות מהכרטיס לכן קונים רק במזומן מה שאפשר ולא יותר חטולית

מיכלי מאמי עדיין לא עושה כעת כלום עד שאסיים את כל הבדיקות שלא סיימתי .. כשהכל יהיה מוכן נבדוק מה זה אומר ולאן זה לוקח אותי תודה על הדאגה חטולית

בודאי שלא התכוונת כאן לשוחח על זה ובטח שלא לישב את זה עם במבי.... אוף מה חשבתי לעצמי. אדם לא מאופס....בא לי לצרוח. סליחה. .... בטח רק הודעות שלי יתפסו פה נפח ענק! מצטערת. :(

מיכל יקרה! אם הבנתי נכון, אודי הזמין אותנו לשוחח זו עם זו היות ואנחנו מחזיקות קולות שונים :את מחזיקה את הקושי, העלבון, הפגיעה ואני את 'הטוב' כאשר למעשה אצל שתינו קיימים כל הקולות ובגלל הקושי והמורכבות ,אנחנו מפצלות את 'הטוב' ו'הרע'. אני מחזיקה את הטוב ואת מחזיקה את הרע... מיכל יקרה ! את בסדר גמור כפי שאת !!! במבי

הי מיכל יקרה, נסי פחות להזדהות עם התפקיד אליו לוהקת בעברך. כאן יש לך אחריות שטובה עבורך. ויש לך כלים לזה. את יודעת היטב שזו לא את כולך, או לא את בכלל, ושאת בסדר ויותר. אני רק מזכירה. שלך, סוריקטה

כשאני חושבת על אמא שלי תחי' יש לי כלפיה חמלה בגלל שאני רואה אותה כאדם שעשתה כפי שיכלה לעשות/ להיות עבורי באותן שנים... מתוך אמונה שאם יכולה היתה לעשות/ להיות אחרת עבורי ,הייתה... זה שלא עשתה/ הייתה עבורי,אומר מבחינתי שלא יכלה לעשות אחרת,והראיה,-שלא עשתה/ היתה..... במובן זה,אני רציתי להיות שונה ולכן בחרתי ללכת לטיפול אינטנסיבי ביותר ולעשות ככל יכולתי בכדי שאוכל לעצור את שרשרת הפגיעות ולעשות אחרת מתוך בחירה מחודשת שנותנת לי!!! כלומר, ההתבוננות שלי ביחס לאמא שלי תחי' ובכלל כלפי העולם הוא שאין לי טענות, תביעות כלפי האחרים אלא רק כלפי. הייחס לאחותי,אני לא שונאת אותה..רואה אותה כמוגבלת ובכלל שכל העול נופל עלי ,כשאני מותשת ועייפה אני מתמלאת בכעס על אחותי. זו לא שנאה אלא כעס רב על כך שהיא לא יכולה להתבונן טיפונת באופן הזה ובכל מעט להקל עלי בכך שתיקח מעט מהמטלות המרובות שנופלות עלי... זה לעכשיו. במבי

במבי יקרה ואודי יקר.. כבר לא מבינה כלום. מעניין שגם במבי הבינה שנכתוב אחת לשנייה כאן???? אז לכך התכוונת??? בכל מקרה אנסה. אני מבינה שאת הבכורה? אני הצעירה..האחות הקטנה-שמבחינת אחי ואחותי לא מבינה דבר, מפונקת ולא תצליח בכלום במילא אז למה לשתף אותה יותר מידיי???? הם הדואגים- אחותי גרה קרוב להוריי ודואגת להכל. אחי לדברים טכניים גם...אני? לא. אני לא מסוגלת גם מבחינתם...לא רוצים? לא צריך! וכן אני כועסת..על הוריי. על שניהם. פעם סיפרתי. לא מסוגלת לספר שוב.. כי זה יעשה לי רע! ונכון כמו שאת אומרת זה הם שלא מסוגלים. איזה כייף שאת חומלת עליהם. מתוקה שאת! כי אני לא ממש וכאילו "מגיע" להם..למרות שלא חושבת ככה ממש.. כשאין ברירה אני עוזרת..אבל זה מפיל אותי לקרשים! מבינה? זה מציףףףףף נסי לעזור לאחיך שפגע אולי תביני....האם יש לך חמלה כלפיו? ואם יצטרך תסעדי אותו? אז דומה... עכשיו קצת צריכה לשכוח מזה. טוב? לא יכולה להסביר יותר...הצפתי גם פה....מקווה שאודי יתווך כמו שכתבת... אהבתי את עניין האחות:) אחות במבי שלי יקרה. ❤

בפגישה הראשונה ספרתי עובדות ופעולות שעשיתי...קצת בלי רגש ואז לקראת הסוף הרגש יצא אבל לא נשאר זמן. .. למחרת היא שאלה אם ארצה לבוא שוב. ובאתי שוב ושם יצאו הרגשות.... יש לי דלקת באוזן. הגעתי אחרי שהייתי אצל הרופא ובפגישה היא שכנעה אותי שאשים את הטיפות כי נורא כאב לי. רציתי שהיא תשים לי ..ברור ששמתי לעצמי. היה מוזר. חיבוק- כל סיום פגישה אנחנו מתחבקות הפעם ביקשתי שלא..היא שאלה אם זה בגלל שאני חושבת שאני רעה? כי סיכמנו בפגישה שאני לא! שאני בסדר.. אמרתי שזה איכשהו מרגיש כמו אמא שלי ואני לא מסוגלת- ברור לכם שהן כלל לא דומות...אבל לפי הספר כנראה השלכה שכזו החיבוקים בסיום פגישה- אני מחבקת אותה חזק תמיד, ולוקח לי זמן לשחרר...ואני מאוד מאוד אוהבת את החיבוק הזה. אולי לא הרגשתי גם אהובה מספיק..לא יודעת. היא אמרה שהחיבוק ישמר לי לפגישה הבאה...הרגשתי אמביוולנטיות, כאילו רציתי לחבק אבל משהו עצר והרחיק אותה ממני... אני אוהבת אותה ולא יכולתי לחבק אותה. הייתי צריכה מרחק. מוזר מאוד. עכשיו אני בסדר. מרגישה יותר טוב נפשית. הפגישות עזרו לי....והכתיבה- כתבתי הרבה ובין 2 הפגישות שלחתי לה את מה שכתבתי. אני צריכה מנוחה נפשית..אבל הלילה חלמתי והיה קשה...אוףףף החלום לא מאפשר מנוחה נפשית כרגע...יחלוף.. לפחות קבענו שוב לשבוע הבא. ואודי, באשר לכתיבה שלי ושל במבי..לא יודעת איך ..כתבת שנכתוב פה. כרגע לא ממש יודעת מה ואיך להתכתב איתה..תוכל להנחות?

הי יקיריי, לילות פחותי שינה, שינה מוטרדת - פחות הצלחתי להתרכז כדי לקרוא לעומק ולהשיב לאשר רשמתם לי בשלב זה. מעניין - חמלה פעמים רבות קושרים אליי. גם כאן בוירטואל. סביר שגם היו לי מילים בהקשר התחרות בין הבנות/ צאצאים מי הכי, מי יותר. סביר שהייתי מזכירה מעולמי קשרים שהם הקרבה, אבל אינם אהבה. כרגע מנסה להימנע משני אלה המוזכרים מעלה - לא מתחרה ולא מקריבה עד אין גבול. ומכירה את החרדות הנלוות. רגשות האשם. אבא הקפיץ אותנו (האנשים במעגל הכי קרוב שלו) מספר פעמים באמצע היום או הלילה להיפרד כאילו זה יומו האחרון או שעותיו האחרונות. הוא מדווח על רגשות נוראיים. לצד זה מבחינה אובקטיבית נראה שיפור שאבא עצמו אינו מעיד שמרגיש, ולא משתף פעולה ואפילו מחבל ויש עליו שמירה. עצרנו הכל ובאנו להיפרד, מספר פעמים היו הקפצות כאלה, הקפצות ששינו לאנשים את סדר היום. אבל אבא לא מת פיזית, ואפילו, לפחות לדעת הצוות, מצבו פחות גרוע. חלקי אבא אצלי בפנים אולי מתו בהדרגה עם השנים. עם הניסיון האובדני שלו - מואץ יותר ועכשיו - גם. והאמון התרופף עוד. מצב מתעתע. אחרי שיחה עם אבא - וכן, הוא מתקשר, חלש מאד, אבל מדבר. ובכן אחרי שיחה איתו - מחד הוא מתקשר שזה אולי סימן טוב, אבל אחרי שאני שומעת אותו, רוחי יורדת עמוק מטה. נוצר מצב שאני חוששת להרים טלפון או לראות אותו. במקביל - השיח ההומוריסטי בהקשר בין בני המשפחה ממש מצחיק אותי. מבלבל אותי מאד. זה העדכון. הפרידות האלה. סוריקטה

מניחה שגם קיימת קנאה באחים שהצליחו להפריד את עצמם יותר, לנהל חיים ולשמור על עצמם. כמו שאתם מכירים - אני לא ממש הפרדתי, כלומר, בשנים החשובות של החיים בהן לומדים מקצוע, רוכשים חברויות, מקימים משפחה, נוהגים ברכב, וכל העניינים שעושים עליהם וי כפי שרשמה מיכל בעבר, את השנים הללו הקרבתי תוך ניסיון לרפא את אמא במסירות אין קץ, ושילמתי מחיר יקר של אין חיים או המשכיות. גם אחרי שתפסתי מרחק, מאוחר מידי, לא הצלחתי להתקדם למקומות הללו, וחלקם כבר לא רלוונטיים בחלוף הזמן. וככל שאני מצליחה לראות - כולכן פה, גם הבנות המאד תומכות וגם אלו המתרחקות כן הצליחו במידה זו או אחרת, לפחות למיטב הבנתי, בכל ה'ווויים' האלה. אני אדם מאד בודד, שרידי המשפחה המקורית מתפרקים עוד ועוד והצטרף פירוק משמעותי נוסף אחרי המוות של אמא, והתחושה שלי שהם ימשיכו להתפרק אחרי המוות של אבא. וההורים המקוריים בכלל לא חיו יחד. יש לי קשרים עם בני אדם בעולם החדש, אבל הם זמניים ומאד מאד חלקיים. בעלי החיים היו שם איתי תמיד, אבל זה לא מספיק, כנראה. אתמול פיניתי זמן והייתי מוכנה להגיע לאבא להחזיק לו את היד וללטף את הראש, כתמיד, המשכתי לנסות להיאבק ולא ויתרתי, אבל אחרי שקיבלתי את הידיעה שהוא חותך בגיליוטינה את המאמצים לעזור לו (מאמצים שהניבו פירות מרשימים של התקדמות) לא הייתי מסוגלת. חותך, וכך מטביע את עצמו בים של צואה והפרשות רעילות מהגוף. ממש קונקרטית זה מה שקורה. עד אתמול בבוקר תמכתי בו בהמון חמלה. אף שלא בטוח הגיע לו. זה היה הקשר האחרון שלי איתו, לפי שעה. גם את אמא שלי, שויתרה עליי, שתקפה אותי באופן מסכן חיים, שהתפקעה מצחוק כשהחבר שלה הי מכלה בי את זעמו, שזרקה תינוקות לפח, גם אותה בפועל ליטפתי לפני שעברה לעולם הבא והחזקתי לה את היד. לא התעמתתי ולא נקמתי. יש כאן עומס של הודעות. מקווה שגם שלי תראינה. גם זו שלמטה לפני הפוגת אמצע השבוע. גם בא לי לשאול אם כל האחיות האלה גם הולכות לעשות מאבק על ירושה. במקרה של אבא - הוא לא משאיר כלום אחריו. לאף אחד. אלא בעיקר חובות ועניינים לא סגורים. תודה, סוריקטה שכמו שאתם רואים הסתיים לה הלילה מאד מוקדם.

אודי יקר ! אני 'מרימה את הכפפה' שהזמנת אליה... אני מוכנה לנהל דיאלוג עם מיכל באופן כן, אמיתי..ואני חושבת שאני מבינה את כוונתך לגבי הקולות השונים שאנחנו מחזיקות כשהמשותף הוא הזדקנות ההורים (לצערי, לגבי, מדובר רק על אמא שלי תחי') המשותף הוא הרקע הקשה של ליווי ההורים המזדקנים והחוויה המורכבת של טוב ורע... יש לי בקשה ממך אודי, תלווה בבקשה את השיח ותהיה קול נוסף, קול שמחוץ לשיח שמאפשר לראות פריזמה נוספת, בסדר אודי ? בנוסף , אוכל להרגיש גם בטוחה יותר.. אוכל להרגיש משוחררת לומר דברים ששייכים ל'שם' והגירוי הוא בפה ועכשיו על ידי מיכל. בסדר אודי? אתה תהיה הקרקע היציבה, טוב אודי?. מיכל הי, אמממ.... .... מה אגיד לך ? אמממ.. את יודעת ? לא כל כך יודעת מה לומר לך... האמת היא בקשר לאמא שלי זה שיש לי צורך אנוש בדמות אמא ..חסר מטורף.. אין כמו השיר 'בואי אמא' שמצליח לעשות לי בלב...??? אני קשורה לאמא שלי במובן שאני כמו אמא שלה.. היא תלויה בי.. את יודעת מיכל ? אני קצת גדלתי לבד.. ואני זוכרת שכמו היתה לי שבועה כילדה שמה שעשו לי ,אני לא אעשה לאחרים בחיים!!! ולכן,אני בחיים לא הזכרתי לאמא שלי שגדלתי לבד ודיברתי לבובה שלי עד גיל 12 והייתי החברה הכי טובה של עץ הרימונים שגדל בחצר שלנו.. אמא שלי בכלל לא יודעת שאני בטיפול פסיכואנליטי אצל אמא צביה כבר 13 שנים. היא בכלל לא יודעת שאני בטיפול, מעולם גם לא התעמתתי איתה לגבי מה שעשה בי אחי הגדול.. אני לא רוצה להכאיב לה.. היום היא אשה מבוגרת שממילא את המציאות החיצונית אי אפשר לשנות. מה שהיה, היה. הדבר היחידי שאני יכולה לשנות זה את החוויות הפנימיות שלי וזה בעזרת טיפול ולא על ידי שאכאיב לאנשים אחרים גם אם תפקידם היה לסייע לי, לדאוג לי וכו'.. וזה בדיוק!!! מה שאחותי אומרת לי.. היא אומרת לי, אמא היתה צריכה לדאוג לי ולא דאגה, היום אני לא אעשה עבורה כלום. והאמת היא שאני שונאת אותה על המילים הללו!!!! אני גם חושבת שהיא מפונקת ואגואיסטית!!!! הרי גם אני לא קיבלתי כלום..גם אני שרוטה עד למעלה מהראש, משלמת הון!!! כל חודש לאמא צביה... לא הייתי בחו"ל 35 שנים!!! הבחירה שלי היא לטפל בעצמי. וואוו מיכל ? אולי את אחותי (?) :((((( במבי

לא עוד לא עוד סבל לא אוסיף מכאוב אתה לי לא דגל לא אות לא סימן העלם מכאן. לא עוד חלומות לא עוד אשליות אתה לא קיים אני לא קיימת נעלמת.

הי מיכל, רשמתי לך בעצים נוספים, לא זוכרת אם גם כאן. יהיה סבל. סבל הוא חלק מהחיים. לא ניתן להכחידו, והוא אפילו מצטבר. אבל לצדו, עדיין, יכולות להיות הנאות, ואפילו משמעותיות. גם הן מצטברות, אגב. שניהם קיימים. ביכולתך, במרחק זמן, אולי, לתת פחות משקל לקול שעכשיו רומס אותך. איך את היום? שלך, סוריקטה

בת נהייתם הורים לפני שאני הייתי בת. בת לא מוחקים במחק. בת לא מעלימים בחשיכה לפני השינה. אולי בת לא חייבים לחבוק? בת לא חייבים לאהוב? כל אלו הן מותרות. בת מולידים בת מגדלים כיצד? לא יודעים... בת נעלמת בתוך צל של קרבה בת מתחמקת עדיין נותרת ללא מילים בת בשקיעה.

מיכל יקרה מאד, שיר נפלא מאד נפלא ואמיתי ורציתי לומר לך כמה את אהובה. את אחלה מאד. סוריקטה

בת, יודעת? גם אני בת, בת של.. אולי נתבע אותה? נאבק בה, נכה אותה על חזה? חזק, בכח, ללא רחמים, עד שחבורות כחולות יכסו את גופה? תשכב על הרצפה ותלחש, גם אני בת, בת של.. אליה תפנו את תביעותיכם... שרשרת כובלת, חונקת, לי אין בה צורך!

אוי במבי....אוףףףףףףףףףףף. חיבוק מתאים טוב??

שתיכן אהובות שתיכן נפלאות שתיכן בנות של.. נכון מאוד גמני בת של.. ומכירה היטב את כל מה שאתן כותבות בהמון כאב עד צרחות אמת לאמיתה בת קטנה..מיכלי בת בכורה..במבי.. בת יחידה זו אני כי אחי גר בחול.. במשך השנים הגעתי להחלטה ומעשה שאני פשוט חייבת לסלוח לאמא שלי על הכלללל!! אחרת לא הייתי יכולה להיות לצידה לסעוד אותה וכל טיפול שהיא זקוקה לו כי אחרת מה יהיה עדייו לא מוותרת עליה כי זה מה שנשאר לי.. אוהבת אתכן בנות חטולית