פורום פסיכולוגיה קלינית

הי חברות ואודי, התאריך העברי של הולדתי חלף. עם שקיעת השמש בסיומו של יום נסעתי לים לצפות בה ולחוש בעצב. בפרידה. עם כניסתו של התאריך העברי הצטרפתי למשפחות החטופים והקשבתי מאד לנאמר מכיוונם. לעתים צורח הגוף מכאבים. מנסה תרגילים מסוג חדש, שאולי ייטיבו. חשוב להתמיד לפחות בניסיון הממוקד. שרתי וניגנתי שיר של ציפייה ותקווה לגשם, והנה גשם כבר יורד בכמה מקומות. טוב לצמחים, אולי פחות טוב ללוחמים. התרנגולים אצלנו משמיעים קולות התלהבות. עדיף על קולות של מטוסי קרב ואמבולנסים. בוקר, תקווה לכל החודש. סוריקטה

אודי וכולם, מעולם לא ספרתי שאני הולכת לטיפול ואז באה ההיפומניה וסיפרתי, יותר מידיי אמרתי כמה שעוזר לי הטיפול וכנראה גם הללתי את הפסיכו' שלי..... ועכשיו פתאום חברה במשבר מבקשת ממני פרטים על הפסיכו' ואם אוכל לדבר איתה שתקבל אותה - אני אמרתי שאני יכולה לדבר והפסיכו יכולה אולי לקבל או להמליץ על מישהו אחר...ועוד אחת שואלת אותי... ואת האמת, לא נעים לי מהחברות וגם לא מהפסיכולוגית..כאילו מה? אשאל את הפסיכו' שלי אבל לא נעים לי.. וגם האם רצוי שילכו למישהוא אחר? לא לשלי? בגלל שלי טוב אצלה לא אומר שלהם יהיה טוב ואם לא יסתדר ארגיש גם רע...אז לא יודעת מה הפסיכו שלי תגיד אבל בינתיים זה נשמע מוזר... מי עוד מפה יצא לו להמליץ על הפסיכו שלו למישהוא אחר? האם זה מקובל בכלל? אודי? מקובל שמטופל מביא מטופל ?? אני קצת בהלם מזה...חבר מביא חבר?

מתוקה בלי לדבר על הפגיעה לא תוכלי להוציא אותה מהמערכת שלך אין לך ממה לפחד להפך דברי במילים שלך ספרי על כל מה שמרגיש לך לאט בסבלנות מאחלת לך כוחות הגוף והנפש לעבור את השלב הקשה הזה חטולית

כבד ממש מדאיג שאתה לא כותב כלום מקווה שאצלכם הכל תקין אחרי כל ההפגזות שם בגליל . חטולית

לא אמרת לנו שבת שלום, אתה בטוב?

שלום רב אני נשואה תקופה מאוד ארוכה.אני לא אוהבת לארח וגיסתי אוהבת לארח פעמיים בשנה את משפחתי ואם היה תלוי בה אפילו יותר. גיסתי וגיסי לא נעימים. תמיד כועסים עליי. מרחלים.בעלה מעולם לא דיבר איתי אפילו לא אמר לי שלום וגם פעם אחת שאירחתי אצלי בבית אפילו לא אמר לי שלום ולא אמר לי תודה. להיפגש בחוץ הם לא מוכנים בשום אופן. והגיסה גם אף פעם לא רצתה שום קשר איתי כי כל פעם שאני לא מסכימה עם מה שהיא אומרת אז היו נוצרים ויכוחים ואני הייתי מאוד כועסת עליה וצועקת בטלפון. מאז היא לא מדברת איתי במשך שנים בטלפון. אין לנו שום קשר ביננו. יש לי הרבה חברות והנושא הזה מאוד מפריע לה כי היא טוענת שבגלל החברות אני לא מזמינה אותם אלי הביתה. בעלה מתעקש שאם אני לא אזמין אז גם הוא לא יזמין את המשפחה שלי אליו והגיסה משתגעת שאני לא מזמינה כי היא רוצה קשר עם כל שאר המשפחה. מה עושים? היא אומרת שהיא רוצה קשר עם כל המשפחה ולא איתי באופן ספציפי. אז להזמין אותם בכל זאת אליי גם אם הם לא נעימים אליי בכלל.

רע לי ומגעיל, לא רוצה את הפוסט טראומה הזאת אני רוצה לקחת את כל השני האחרונות של החיים שלי ולמחוק אותם! למחוק את כל הרע זה לא פייר שאני סובלת בזמן שמי שפגע בי מסתובב חופשי!!! זה לא פייר כל ים הסבל הזה! אני לא מצליחה להתרפא, אני לא מצליחה לדבר את הטראומה שלי! אני מתה מפחד לומר אותה איך אני יכולה לעשות חשיפות??? ואיך אני יכולה לא לעשות אם אני יודעת שזה הדרך להתרפא???

לאט לאט, לא בבת אחת, עד כמה שאת יכולה לדבר. לא חושפים הכל בבת אחת, זה לא עובד כך. אני יכולה לומר שלי לקח שנה עד שבכלל פתחתי את הנושא. וגם אז הכל במינונים קטנים ובצעדים "עקב בצד אגודל". מאמינה שתצליחי ברגע שיהיה אמון מספיק חזק בטיפול. בהצלחה

הי אורטל, המשאלה להחזיר את הזמן לאחור, לעשות מעין ריסטרט ולמחוק את מה שקרה מוכרת, אך, כמובן, אינה ריאלית. גם שבעה באוקטובר היום, גם השואה האיומה קרו. ואין להכחיש. אם כן, לא ניתן למחוק את ההיסטוריה, גם לא קל לשמוע את התכנים בחוץ, מאד לא קל, מתלווה לכך אימה מאיבוד שליטה ועוד חרדות, ולכן, טיפול מיומן מתנהל בקצב שלך. איטי ככל שיהיה. אצלי, למשל, חלפו אולי שבע שנים עד שבכלל הבנתי מה קרה אי אז, והיה מאד קשה להאמין שזה חלק מהחיים שלי, להכיר שזה חלק ממני. ואכן לא פייר שהאנשים שתקפו מסתובבים חופשי. במקרה שלי הם הסתובבו חופשי יותר מחמישים שנה. הם הזדקנו ומתו, חלקם, אבל אצלי בראש הדמויות עדיין מדברות ופועלות. מה שכן, ניתן, בחלק מהמקרים בטיפול להנמיך את העוצמה של הקולות האלה, בחלק מהזמן, לפרקים קצרים יותר, בתדירות נמוכה יותר. החלמה לעולם לא תהיה מלאה, אלא חלקית בלבד, וגם זה יכול להיות מצויין ולשפר איכות חיים ולהקטין את הסבל. וסבל תמיד יהיה ברמה כזו או אחרת. לכולם. סבל הוא חלק מהחיים. שוב, אנחנו מנסים להקטין את מה שבשליטה שלנו. אפשר להיעזר, איטי וכואב, אך ניתן להקל. מתחייב ניסיון לשם כך. לאט לאט - בתקווה להצלחה. חלקית, מה לעשות. אבל מספיק. איתך, סוריקטה

היי מיכל זה חשוב לי מה שאת כותבת מה עשית כל השנה הזאת? לא היה לך רע שאת לא מדברת על הטראומה ודי? מה נתן לך כוח ללכת בקצב שלך? אני רוצה לגמור עם הכל ואין לי כוח לדרך האיטית והארוכה... זה כאב שיודעים מה נכון אבל לא מצליחים לדבר! אני כעסת על עצמי שאני ככה.

זה עצוב תודה לכולם

מיכלי מאמי האם אין אפשרות לקבל את הכדורים דרך קופת חולים? מי שרשם לך את המרשם יכול להפוך אותו לפחות ל=3 חודשים עד שתטרכי שוב לחדש את המרשם אין לך במה להתבייש בכלל כל המדינה בימינו כיום על כדורים בלי זה אנשים היו מתפחלצים ממתח וחרדה שמחה שיש לך שוב פגישה דברי עם המטפלת על הענין בטוח יש לה גם עיצה טובה עבורך ובנתיים נסי להרגע זו המטרה של הכדורים ______________________ היי ברבורית מצער מאוד שבחוצפה כזו ניצלו את טוב ליבך הגדול והרחב עוד עשית ים של קניות ובסוף .. יש אנשים שאת פשוט מכירה היטב וחבל לי נורא ששוב נפלת קורבן לאותה אחת שרק יודעת לנצל ...מקווה שהממשך החג עבר טוב יותר ____________________ היי אודי והיי כולן למעשה בזה רציתי לפתוח אך כאב לי מאוד על שתי נשים נפלאות שכך סובלות אני לא בטוחה שהבנתי נכון את התשובה שלך אנשים קרובים אלי באופן הכי קרוב אמרו לי את הדברים האלה אחד מהם זה הבן שלי בהשראת בעלי והשניה היא בת דודה שלי קרובה אלי מאוד אך היא תמיד מוצאת מה לומר היא כבר עברה מזמן את גיל 70 וכנראה מרשה לעצמה לומר לי כל פעם מחדש את חסרת בינה כלומר טיפשה ומטופשת וכל זה למה ? רק מפני שאני לא מסכימה עם דעתה וגם בגלל שאני דתיה היא נגד דתיים וכל פעם נכנסת בי בגלל הדתיים למה אני חייבת להסכים איתה על דעתה בגלל שאני דתיה אני חיה לפי הלכות לא לפי מה שנוח לה אז אני חסרת בינה ןחסרת כוח להתנגד למה אני צריכה להתנגד כי ככה נוח לה ?? טוב זה כבר התארך מעל ומעבר ולא כתבתי אפילו מחצית ממה שרציתי אך עייפתי המון תודה לכל מי שקראה ולכם מי שרוצה להגיב כבר נמאס לי ממנה אך לא יכולה כך סתם לנתק קשר איתה חטולית עייפה כל כך

תודה שהגבת לי ואת חושבת עליי, שוחחתי על כך בטיפול, והמרשם הוא לשנה בעיקרון היא כתבה "כרוני" כאילו זה לתמיד אז הרוקחת רצתה להבהיר לי. בקשר אלייך, זכותך להיות דתיה זה לא קשור לחוכמה! מה הקשר? למה שתקרא לך טיפשה! אל תאפשרי לה! ובכלל לא כל מה שאומרים חייב יחס. קשה להתנהל מול אנשים שפוגעים, זה מובן. חיבוק חיזוק.

הי חטולית, גם את אישה נפלאה שכל כך סובלת. חסרת בינה - את לא. יש לך תובנות וניסיון חיים של שנים שאני נפעמת ממנו. לו היה ניתן להכניס איזה עד מבחוץ, בשעת מעשה, עד שיבוא וינזוף בכל האנשים האלה, שמתנהגים באופן מגעיל ויהיר וישים מולם מראה. 'אתם שומעים את עצמכם, איך אתם מדברים אליה?' מניחה שזה מפחיד עבורך, עבורנו. אנחנו מנסים להגן על התוקף. חשים אשמה ובושה. מזדהים. את מצוינת כמו שאת. לפחות כאן, ויש כאן אנשים שפויים ומטופלים, תקבלי מילים של חמלה ואהבה. מקווה שתוכלי לשמור לך אותן קרוב ולמצוא מקום רך בלב. חיבוקים, סוריקטה

מצטערת שעוסקת בקטנות, שרע לי על שטויות, שאני כזו אגוצנטרית..על ההודעה הקודמת ועל הרגשות של פגיעות ובושה.. טיפשי מתעסקת בקטנות...... כשמסביבי רק פיגועים ומלחמה והרוגים ומשפחות שכולות.. ואני עוסקת בעצמי.... לא חושבת על הבן הלוחם שלי, על האחר.הבוקר הבן הבכור ניצל בנס.מי חשב עלין בכלל???....כאילו שמתי את זה בצד ולא מסוגלת לשמוע ולראות חדשות וכמו אדישות כזו..מה קורה לי? לא מובן... אודי רק בתוך תוכי רע לי ועצוב לי ואין לזה סוףףףף לא יודעת אפילו להגיד למה. פשוט כובד מצד אחד ואדישות מצד שני..אתה יכול להסביר תופעה כזאת? מחכה שאוכל לדבר כבר בפגישה ואולי אבין משהו מכל הבלאגן בתוכי...

הי מיכל יקרה, לא שזה ינחם - אבל יש הרבה אנשים שזו דרכם או בחירתם או בריחתם. וגם סוג של 'התרגלנו' והמצב המטורף הפך להיות ה'רגיל' וה'נורמה', וזה נורא ואיום בעיניי. את יודעת, שכנים פה בבניינים מתעסקים בחולדות ויתושים וקורי עכביש ועוד טרדות שאינן בעלות כובד משקל משמעותי בהשוואה לדבר הגדול שקורה. ואני - אני מחכה לגשם. ולא של טילים או כטבמים... פרוזאי? לאו דווקא. וכן הולכת באופן יזום למקומות אשר בעת הנוכחות הפיזית בהם נוצר החיבור לרגשות שמתעוררים בהקשר לתרחישים הבאמת כבדים. ולא שהשאר מבוטל. כלל לא. גם וגם. סוריקטה

וואו כמה שגם אני מחכה לגשם...ממש!!!!!! שינקה הכל. מצד שני גשם ללוחמים בעייתי. עדי אשכנזי שדברה ממש רגשה אותי..כואב כל כך הכללל ואדישות זאת בעיה. והרגל למצב זה נורא..המצב פה קשה ולא דואגים לאזרחים באמת..הרגשה שלממשלה לא אכפת מכלום..עצוב. ובתוכי בלאגן. מחכה לפגישה שתתן לי קצת סדר ורוגע ..

אודי וכולם, אחרי החגים..מקווה שיתחדש הכל ויצמח וירפא. מרגישה בושה, כל חודש אני מוציאה את הכדורים לחודש הבא, כל פעם במקום אחר... יש רוקחים שבסדר רוב הפעמים נותנים הרגשה של מסכנות כזו...ויש רוקחים כמו היום שממש חקרה אותי ואמרה"שלא תחשבי שזה מסקרנות פשוט המרשם לא כתוב שזה לשנה וכדאי ללכת שוב לרופאה שתציין כי זה מרשם לא עד אין סוף וכו'" ואמרתי שארצה בהמשך במילא להפסיק התחילה להגיד לי "לא, אל תעשי את זה, למה?" בקיצור מה אכפת לה??? שתתן את המרשם הארור וזהו!!! אוףףףףף...וגם בקול שלה כאילו ריחמה עליי ודברה אליי במסכנות כמו לילדה קטנה שלא מבינה...מה זה??? למה אני צריכה לעבור את זה כל חודש? לא מספיק רע לי ואני מתפדחת מזה??? וכל הזמן אני חושבתשמצד אחד ארצה להפסיק בבוא הזמן ומצד שני מפחדת ממש..זה יהיה בהדרגה כמובן ובפיקוח ובכל זאת. האם זה לכל החיים? ולמה למה הרגשה כזו של דפוקה? של לא בסדר...אוף...קשה לי עם התווית שכנראה אני שמתי על עצמי יותר מהחברה סביבי... וכל כך מחכה לפגישה איתה, חודש חיכיתי.

הי מיכל יקרה, דברים מתחדשים, אבל לעתים אחרים, יש חבלות שניתנות לשיקום באופן חלקי, יש כאלה שאולי תהא להן חלופה, ויש שלא ישוב לעולם. וגם עניין של זמן. את עניין הבושה הכרוך בקבלת התרופות בבית מרקחת אני מכירה. לפני שנים רבות, עוד לפני ימי הטיפול, אמר לי וטרינר בכלל, שתלוי על איזה רוקח אני נופלת בענייני התרופות (בכלל לכלב, אבל הת.ז. שלי רשום עליה). סוג מסוים של רוקחים הוא כינה 'שפנים'. חלק מהרוקחים גם נוטים להזהיר באופן שיכול להחוות כמידי. אפילו לבלבל כשהרופא בדרך יודע מה הוא עושה. ולעתים גם לשאול שאלות וגם לדבר בקול רם כך שכל הקהל שומע. זה לא לעניין. התרופות הפסיכיאטריות שאני נוטלת הן לשינה ולכאבים. זה לא כי אני משוגעת. אבל המחשבה והבושה מוכרות. וחוצמזה, אנשים שהם באמת חולי נפש ונזקקים לתרופות נוגדות פסיכוזה - עדיף שיסתייעו במקום להסב נזק לעצמם או לסביבה. ואת יודעת, כשהלכתי לתרום דם שאלו אותי מדוע אני לוקחת תרופה מסוימת. ומדוע השאלה? משום שמשתמשים בתרופה גם לפרכוסים, רעד, או אפילפסיה, ולאנשים עם מחלות כאלה אסור לתרום דם. אחרי כל החפירה הזאת - למדתי בבית המרקחת קודם כל להרים ראש ולהסתכל בעיניים של הרוקח. לדבר באופן שנשמע יותר בטוח ולא מתנצל ומכונס. כן, את זקוקה לזה. מה, עדיף להתבייש ולא להשתמש במה שעוזר ולסבול? ולא שבפנים מתחולל במקביל משהו שעשוי לשדר את ההיפך. אני תלויה בתרופות האלה, כי אחרת לא אשן בלילה. ולא אוכל לתפקד ולעבוד ביום יום. מה לעשות. ובאמת שלא עשיתי משהו רע. ואני אישה עדינה מאד. בשורה תחתונה - מבינה אותך. ואצלי - המטפל וחו"ל נהיו חברים עוד יותר מתמיד. וזה עוד סוג של אובדן. אז אוסיף גם אני - אוף. בוקר. סוריקטה

סוריק יקירתי, את בהחלט מבינה, ככה הרוקחים... אין לי מושג אם אוכל להוריד את הכדורים או לא, רק אמרה לי שניתן לנסות אבל רק אחרי שנה..ואין לי מושג מה עלול לקרות לי אם לא אקח..חוסר שינה? התקף של מניה? לא יודעת, רגש כזה של בושה שבכלל צריכה אותם..נראה. בהחלט אוף שהמטפל שם...קשה גם שהתחיל להתרגל לשם. נקווה לימים שקטים יותר

אשמח שכל אחת תגיד את דעתה בנושא. חשוב לי לדעת אם זה רק בראש שלי או שמשהו כאן לא בסדר. יש לי "חברה" שהחליפה אותי בעבודה שהתפטרתי ממנה לפני כשנתיים. אני מרגישה שרק כשהיא צריכה אותי (בקשר לעבודה לדוגמה) היא מתקשרת, היא אף פעם לא מתקשרת סתם לדבר. לפני יומיים היא התקשרה שנעשה על האש (הייתי בהלם - סוף סוף היא רוצה להיפגש איתי)... מסתבר שבעלה בחיים לא עשה מנגל והוא לא יודע למנגל, (והיא ידעה שבעלי כן יודע) בכל מקרה, הם רצו שנגיע אליהם הביתה ב-16:00 (מרחק של 40 דקות נסיעה) בבוקר קנינו את כל המצרכים לעל האש במשך 4 שעות, בטיפשותנו אמרנו להם שאנחנו גם מזמינים אותם ושיהיה על חשבוננו..... ואז בעלי אמר - הגזמנו, בואי נבקש לפחות שיבואו אלינו... והיא לא רצתה לבוא אלינו, אמרנו לה "תשאלי את בעלך", והיא אמרה "הוא ישן ואני לא מעירה אותו" (יש לציין שהקטנה שלנו הייתה גמורה אחרי הקניות, ואז עד שהיא נשכבה לישון - היינו צריכים להעיר אותה).... סחבנו הכל עד אליהם, האוכל, השתייה, מרשמלו לילדים עם שיפודים, כלים חד"פ, קרמבו, צ'יפס, בשרים מכל הסוגים, שלא נדבר על המנגל עצמו וכל הכלים והציוד לעל האש. המון המון דברים. ומה מסתבר? בעלה בכלל תיכנן רק לאכול ושבעלי ימנגל בשבילו! (אבל קנינו לו מנגל וקבענו לו עובדה שגם הוא ממנגל. ועוד דבר שקרה, אותה חברה הביאה עוד חברה (שלא הודיעה אגב שהיא בכלל צמחונית ולא מתכוונת לאכול) ואותה חברה שאיתה רציתי לדבר, בכלל לא התייחסה אלי, היא דיברה רק עם השנייה. ככה שלא הרווחתי זמן לדבר איתה. ובנוסף, אף אחד לא אכל כמעט כלוםםםםם!!! כי כולם שבעו מהצ'יפס. זה יחס מכבד בכלל לא לאכול כלום? אנחנו טורחים ובסוף יצא שעשינו על האש בשביל עצמנו, לקחנו הכל הביתה! מה אתם חושבים על זה?

ברבורית יקרה, מבינה את ההרגשה. טרחתם מעל ומעבר, להביא הכל והם כלום? היא הזמינה, נשמע תמוהה. אבל מה שהיה היה, תדעי להבא ואם מתאים לך לענות בענייני עבודה תעני, אני גם את זה לא הייתי עושה כי כבר עבר הרבה זמן מאז שעזבת, שתסתדר. זו לא נשמעת חברה...(אבל זה עניין שלך עד כמה את מוכנה להשקיע בלי שהצד השני סופר אותך). תלמדי מכך לפעם הבאה מה לענות לה ומה את רוצה. בהצלחה.

זמני. יודעת אודי, היא תחזור. בינתיים חג שמנסה להיות שמח. הרבה במטבח ובהזמנת אנשים לסוכה בעיקר...הסחת דעת שכזאת..שיהיה שמח כי הבנים בצבא ושקט מידיי. ...ו....זמני. .גם זה יעבור. לא יודעת אם זה מספיק לי הידיעה הזאת....חג שמח.

בביטוח לאומי יש אנשים שיכולים להנחות אותך מה לעשות אולי כדאי להצייעץ שם אין מה להפסיד חטולית

בגמילה מציפרלקס ממליצה לך לעשות זאת רק עם רופא לא לבד כך גם יוכל להמליץ לך על כדור חלופי שמתאים לך בהצלחה חטולית

עצוב מאוד לשמוע שהבחור נפטר הוא נשמע כמו אדם מלח הארץ ת.נ.צ.ב.ה חטולית

אכן איש יוצא דופן מאד. באסה ממש. והכאב בא בגלים. ולחייך איני מצליחה כלל. סוריקטה

שלום רב אני אחרי כמה שנים של שימוש בסמים כתוצאה מדיכאון וכל מיני בעיות נפשיות תודה לאל הצלחתי לאחרונה להתנקות בכך שעזבתי את העבודה והסתגרתי שלושה חודשים בבית עכשיו המצב הקיים הגעתי למסקנה שכרגע עדיף לי להמשיך להשאר בבית אבל אני בלי פרנסה ולכן אני מגיש לביטוח לאומי תביעה ורציתי יעוץ קטן פסיכיאטר רשם לי את ההפרעות הבאות: adjustment disorder prolonged depressive reaction drug abuse dissocial personality disorder בנוסף הפסיכיאטר רשם לי פריזמה 40MG ואני ממשיך עם לוריוון עד שהצליח להפסיק אותו לאט לאט האם האבחנות האלו מה הם אומרות ועד כמה ביטוח לאומי מכיר בהם ? חשוב לציין שעובד כל חיי והייתי מרוויח מצויין אבל בשנים האחרונות אני כבר סובל ומחליף עבודות בגלל כל הבעיות האלו

אני מעדיף קודם כל לקבל כאן מידע עד כמה שניתן לפני שאני מגיש להם תודה

הי אנשים, מעדכנת שהסרטן ניצח את הבחור החולה, שליוויתי ברמה היומיומית בשנים האחרונות. איש שהיה חולה קשה עוד משנות השלושים שלו. הוא 'נעלם לי' לפני יומיים, ביתו הפתוח נסגר. התהליך הראה כיוון גרוע במיוחד שהתממש לבסוף. הבחור, הכי לוחם שראיתי, מת. לא באמת נפרדנו. בום. הוא היה אחד האנשים המוכשרים והתורמים לקהילה. תורמים מאד. אין לו דור המשך במובן הביולוגי, אבל כן בני נוער רבים שהשקיע רבות בהשכלתם והתקדמותם. אוף. צרחה פנימית. סוריקטה

עצוב לקרוא על פרידתו מהעולם וממך פרידות תמיד כואבות ולא תמיד יש זמן להפרד את עשית מעל ומעבר לבחור עכשיו יקרה הגיע הזמן לטפל בכאבייך לטפל בך הוא היה שמח אם היה יודע שאת דואגת לעצמך אתך בלב אביב

הי אביב, כמה טוב שבאת. תקופה לא משהו. לכולנו. חיבוק, סוריקטה

בהחלט שבוע...קשה פרידות. תמיד זה בא בבום, גם כשאתה יודע..חיבוק.

בתקופה האחרונה בדיוק עם תחילת החגים התחלטי לקבל מחמאות בלתי צפוית ×את נראית ממש זוועה = אולי זה נכון ×את לא מבינה מה שמדברים אליך? יכול להיות שזה נכון יתכן והשמיעה שלי באמת נחלשת ? ×את חסרת בינה לא חושבת לבדר מה את רוצה לעשות ולא צריכה לעשות את לא משתמשת בהיגיון של את כמו תוכי עושה רק מה שאמרו לך לעשות × היו עוד 2 או 3 הערות בסגנון כזה או מעט שונה באמת כל הכבוד לי רק הולכת ומשתפרת עם מחמאות כאלה נפלאות בתחילת השנה החדשה × אם יש לעוד מישהו/י כאלה המלצות מכל הלב בואו וכחתבו כל מה שיש לכן להגיד חג סוכות שמח לכולם עם שיחרור המרצח המתועב הזה לעולמים ומאידך בשורו קשות על חיילים הרוגים ופצועים שהלב הקרוע כבר כל כך מדםםּ שיחזרן כבר כולם הביתה הזדמנות נהדרת גם לך אודי יקר קשה לי לדמיין כמה קשה עברתם בתקופה הארוכה והקשה הזו הלוואי מכאן יצמח עוד טוב 🙏🙏🙏🙏🙏🙏🙏🙏🙏 חטולית המקופלת מכאבים מועדים לשמחה

את חשובה להרבה אנשים המילים פוגעות ופוצעות אפשר אולי לא לתת להן לחדור ? הם לא שלך דברי את אלייך במילים טובות . אני נפלאה ואני סובלת חבקי אותך בשתי ידיים עיניים טובות . המילים לא מתארות אותך הם מתארות מילים של אדם מפוחד כעוס שמה שהיה רגיל נעלם לו וזה מפחיד אותו . . את חולה ,הרפואה לא מוצאת איך לעזור לך ואני בטוחה שכמו שזה מלחיץ אותך זה מלחיץ את החברה שסביבך שהייתה רגילה שאת זאת שמפעילה את כולם ומארגנת את החגים . . זה בטח לא מצדיק אמירות כאלה ואחרות יקרה שלי מגיע לך רוך וחמלה האם את יכולה לתת אותם לעצמך מבלי לחבוט בעצמך על הקושי שלך . אתך יקרה בלב

הגיעה למעלה לסוריקטה אני די מבולבלת בימים אלו , חיבוק

הי חטולית מותק, מבינה עם אלו מילות בוז את מזדהה. הן מעידות על הדובר היהיר והחצוף, ולא עלייך, אבל איך אנחנו מנכסות לעצמנו ולוקחות מילים חובטות רומסות ומנמיכות וממשיכות להצליף בעצמנו בהן. בזה, כן ניתן להשיג שליטה, כי זה כבר החלק שלנו. קשה, קשה. ובוודאי כשאת כאובה וחרדה וחלשה. ראי, לדוגמא, את מי שעומדים בראשנו - אלו דברים קשים אומרים עליהם והם מצפצפים, לא לוקחים אחריות ומשליכים לכיוון הנגדי. אנחנו הפוכות בדיוק, ולוקחות את התפקיד של האסקופה הנדרסת. והאשמה והבושה המובנות פנימה. את כנראה נראית מאד כאובה. כי את באמת מאד מיוסרת. את כנראה כל כך כאובה שאת נוטה להתרכז בעיקר בזה ויש לך פחות מקום לספוג דברים מבחוץ, וזה מאד מובן. חטולית - את חכמה עם ניסיון חיים, את בהחלט יודעת להתנהל, ואני, כבר אמרתי, מאד מתרשמת אצלך מתכונות רבות. מקווה שתהיה הקלה, יקירתי, מועדים לרווחה, סוריקטה

חטולית! את חשובה! בהחלט שאת חשובה!!!! התקופה קשה ואי ידיעה זה קשה. את תעברי את זה כמו גדולה! את חזקה! ואת נהדרת! וכל אמירה יכולה גם להתפרש כדאגה, אני קראתי את מה שנאמר לך כדאגה לשלומך! לאו דווקא כביקורת..את יקרה ואהובה!!!! חיבוק.

שלום אני לוקחת את הציפרלקס 20 שנה. מעוניינת להיגמל מהכדור. שמעתי שבמקביל להורדת הציפרלקס יש חומריים חלופי מהו החומר החילופי. עשיתי הרבה נסיונות להוריד ולא הצלחתי. דבר נוסף שמעתי שיש מקום לגמילה בו נשארים חודש האם זה מוכר לכם? והאם יש המלצות. תודה

פשוט לא מסוגלת לא מוצאים עדיין אייך לרפא את הזיהום שיש לי בגוף כל הזמן רק שוכבת מקופלת מכאבים לא ממש מצליחה לתפקד הכל כואב כל כך מאחלת לכולם חג שמח חטולית

הי חטולית, כולי תקווה שתרשי, ככל הניתן, להיות שם בשביל עצמך בקדימות ראשונה. היי בטוב, יפה שלי, סוריקטה

הי, החדשות נוראיות וכאילו התרגלנו, אבוי לנו. חיית בית אהובה ויקרה מאד שלי נפחה את נשמתה בערב כיפור, וזה מאד מאד שובר. גם בלב גם בגוף. הגשם מתמהמה כבכל השנים האחרונות ולא טיפלתי בצמחים בגלל הכאבים. חלק קמל. החלטתי שבאשר יהיו לי כוחות אחדש לסוג צמחים שורד עוד יותר. כמו שהתחילה הגינה. וחלקים בי. ואני חושבת לי כמה חיים וצמחים קטלה המלחמה. יצמח ויגדל מחדש בתחומים רבים - הטבע חזק. אך ייקח זמן רב. והזמן הוא כן פרמטר. בוודאי וקריטי עבור נושא החטופים. מזעזע ומפלח. מקווה שיחול שינוי באקלים. תרתי משמע. אחרי כיפור. וסתיו. נשימות. סוריקטה

שלום ,אני כבר בת 18 .ובגיל 16 הכרתי בחור אבל יש סיטואציה שאני את יכולה להרפות ממנה ואני לא מבינה למה.. הוא רצה להיות הבן זוג שלי וחשבתי שאולי אפשר בינתיים להיות איתו בקשר וכשאהיה בת 17/18 אולי נתחיל קשר זוגי ,וחשבתי שדבר נכון שזה לדבר על דברים לפני הכול. ויצא מצב שהוא סיפר שהוא לא בטוח בנוגע לרגליים שלו ,שהם דקות מדיי ,הועדדתי אותו ,ואז אמרתי שגם אצלי החזה לא גדול ,והישבן בסדר ,אז גם עם הרגליים אפשר פשוט להגדיל באמצעות ספורט ,ושכול אחד שונה וזה בסדר(היה לי חוסר ביטחון בגלל גודל החזה ,הוא עבר) ואז הוא שאל משהו בנוגע ליחסי מין (אני כבר לא זוכרת ממש)אמרתי שעד גיל 18 או עד אחרי החתונה וצחקתי . הוא אמר שזה הרבה זמן ,אבל זה לא הדבר הכי חשוב.. והוא שאל אם אני אוהבת לדבר על דברים כאלה ,אמרתי שלא ושמספיק ואני לא מבינה למה.. ,הוא אמר שעם בנות אחרות פעם הם מדברים על זה ממש לעמוק והכול בסדר,ואני כנראה עוד קטנה ,ושבינינו לא היה כלום אז לא צריך לעשות דרמה.. בסוף כתבתי לו שאני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לדבר בהצלחה תודה על הזמן ,הוא כתבת לי שאני אדם טוב ,ואולי נשאר בקשר אמרתי שאין טעם ,לא מזמן שמעתי שהוא מאורס . אני שמחה בשבילו ,אבל מה שלא עוזב אותי זה שאמרתי למישהו שיש לי חוסר ביטחון בגלל החזה ,למרות שעכשיו זה כבר לא ככה.וזה שאמרתי שגם עם בגיל כזה אני ארצה יחסי מין אני לא אעשה את זה ,ואני לא עושה כלום ,מתי שהוא שאל.. אני לא חושבת שהוא השאיר את ההתכתבות ,אבל אם כן ,זה נורא ,אם הוא יראה למישהו ,יחשבו שאני לא בסדר? אני לא מבינה למה זה לא משחרר אותי ולמה פתאום נזכרתי בזה.. אני שמחה שאמרתי לו לא ,ולא היה כלום ,הייתי רוצה פעם אחת ולתמיד,מתי שיהיה לי חבר הוא לא יחשוב שאני לא בסדר? תודה רבה!

הי אודי. תודה. ... ואנחנו כבר מדברים על האחרי עבור האחיינים (לפחות שניים מהם) שנחשפו לתרחישי המלחמה ולגופות במצב כזה או אחר, של חברים ו/או מחבלים ועל הטיפול הנפשי שהם, האחיינים (בתקווה שיסכימו) מתוכננים לעבור. אלה מצבים שפוסט טראומה צפויה מאד להתפרץ. ולא הם בלבד. אתמול פגשתי את אחיי, הורי האחיינים, לא נשאר הרבה מהם ועדיין הם, אנחנו, מתפקדים בעולם. כמה נורא. בחורים צעירים. בני עשרים. ומה שהם חוו וראו. החזק מעמד גם אתה. סוריקטה

באמת עצוב יקרה... גם במשפחה של בעלי יש חייל שעבר הרבה. פעם הוא היה שמח, מתקשר לסבתא שלו כל שישי לאחל לה שבת שלום, ואחרי שהתגייס לצבא, סבתא שלו העידה שתוך 3 חודשים היא ראתה בו שינוי. עכשיו אחרי שהשתחרר (לפני חודש בערך), הוא כל הזמן לבד, בצד... לא שמח, כבר לא מתקשר הרבה לסבתא ושומעים נימת עצב בקול שלו.. ממש קשה, ילדים צעירים כאלו עוברים סיוט בל יתואר.

הי ברבורית, עצוב מאד לשמוע על הבחור. חיבוקים. הלוואי שניתן יהיה לסייע לו. וגם לסבתא. במשפחה שלנו, דורות המשך לשואה וגנטיקה, יש נטייה לשחק אותה חזקים וכל יכולים. האחיינים שלי, שחוו מה שאין לתאר, עדיין מראים קשיחות וחדורי מטרה. סוג של פחות נותנים תוקף למה שעברו. הדחקה או הכחשה וכדומה. גם חבריהם, שנפצעו ממש, רק בקטע של לחזור וללחום באויב. אנחנו כן דואגים באשר לתגובות הנפשיות כעת ובהמשך. ההורים, עם כל הגאווה, גם איכשהו מקווים שהילדים יהיו שלמים, אך פסולי לחימה... סוריקטה

שלום שאלתי גם בפורום של פוסט טראומה ואני שואלת גם כאן, אשמח לדעת אם אתה (או כל אחת ממכם)מכיר וממליץ על טיפול במים לפוסט טראומה ואולי אפילו מכירים את המקום הספציפי 'רוגע על המים' בירושלים?

זה המקור... https://www.water-therapy-center.com/wttraumatherapy זה רחוק לי וחיפשתי משהו קרוב יותר ומצאתי את רוגע על המים מעניין אותי מה תהיה דעתך על זה... תודה על ההתעניינות.

קראתי אותך שם למטה מחפשת מילים רכות טובות להניח על לבך תשמרי עלייך אביב

תודה לך אביב יקרה! ותודה רבה לכולכם אנשים טובים ויקרים!! המקום הזה באמת מקום מיוחד עבורי למרות שתקופות רבות אני לא כותבת, אני כן נכנסת וקוראת ויש משהו מרגיע, משהו מחזיק ברצף שקיים, בשגרה המבורכת הזו..

נכנסתי לכאן לרגע ביום שלישי , נכנסתי יצאתי רציתי לאחל חג שמח אולי שנה טובה והמילים לא באו ואז ואתה אודי התחלת לענות .. ויצאתי . . . ידעתי שזה יקרה כבר לפני שבועיים שהגזרה החלה להתחמם יותר .. ידעתי והעדפתי להדחיק. סבב רביעי, שנה במילואים הפעם כמובן לגיזרה הצפונית .. אין לי מילים זוכרת את לבנון הראשונה הייתי חיילת אז את לבנון השנייה הייתי בקו האש אמא לילדים קטנים לא פחדתי דאגתי להם , לתווך נכון שלא יכנסו לחרדות ולחץ ועכשיו ... הלב שלי מחסיר פעימות העור שלי דק דק אני כמו קפיץ מתוח אני מצליחה לנשום לפעמים מצליחה לתת לזה מילים לא כמו פעם היום אני כבר יודעת להגיד שקשה לי יודעת קצת להיעזר אבל זה לא שבאמת מישהו יכול לעזור לצערי לא מצליחה להתנתק ולברוח לפעמים מדחיקה לפעמים לא ימים קשים מאוד קשים והלב ... לב של אמא ..

גם מישהו במשפחה של בעלי התגייס לא מזמן למילואים ולאמא שלו אין יום ואין לילה. כ"כ צודקת. זה נורא קשה, כל הזמן לחיות בפחד הזה שמא חלילה יקרה משהו. ליבי איתך <3

ימים קשים לכולנו...מתקפה מאיראן, חזיתות רבות..פיגועים...עייפנו ממלחמות. הבן הצעיר קבל פטור זמני מנעליים ובכל זאת עולה לשמירות...לא יכולה לפרט פה. זה פרוץ...עדיין בטירונות.. המטפלת נסעה עד אחרי החגים.. . ובגן כאילו רגיל, מלמדים רכיל ילדים שמחים וזה טוב קצת מרחיק גם אותי מדאגה... מרגיש לי מעייף מאוד, מתיש, מלחמת התשה..מקווה אודי שלך יש כוחות להמשיך ולהחזיק אחרים..איך עושים את זה? מחזיקה הורים,בית, ילדים ועודועוד..שנשארו לבד בלי הבעל או הילד....עצב כבד. מבאס. מבחוץ נראית הכי קולית והכל סבבה....

שנה במלחמה והמצב יותר גרוע מאיך שהתחיל... נקווה שייגמר בקרוב... אני בהלם שעדיין החטופים לא חזרו הביתה, אני זוכרת ששאלתי את בעלי בתחילת המלחמה כמה זמן לדעתו יקח להם לחזור, שאלתי אותו "חצי שנה?" והוא אמר "לאאא פחות".... :/

הי חברות ואודי, תחילת שבוע תחילת שנה. זמנים מערערים וסוערים מאד. האחיין אי שם בלחימה, שוב איבד חברים יקרים (הותר לפרסום...) ולא מעט. הגיעה אלינו, במסגרת השמועות, הודעה שגויה מלחיצה מאד שקשורה למצבו. לא היה איתו כל קשר, אבל הוקל אחרי יומיים לשמוע שהוא תקין. מדאיג יותר מטילים. וכך צפוי להיות זמן. ובזמן הטילים פשוט הייתי בבית, כי אין באמת מקום מוגן טכנית אצלנו. אז זהו. אחרי שהייתה רווחה מסוימת ניסיתי לאכול וגם נסעתי לים. ואני - כואבת מאד מאד, אבל בהינתן המציאות העניין די צדדי. אוויר, סוריקטה

היי סוריק, אכן ימים קשים .... בטוחה שאין שום מרחב מוגן? תבקשו מהמועצה/עירייה שלכם. לא הגיוני שאין מקלט ציבורי לפחות או מיגונית משהו נקווה לימים שקטים יותר ופחות מדאיגים...מבינה את הדאגה

יקרה בהחלט ימים קשים הדאגה הזאת חוסר הוודאות וחוסר האונים וכל כך הרבה זמן חיבוק אביב

הי מיכל, אנחנו גרים בבניינים ישנים מאד, שמיועדים להריסה ובנייה מחדש, רק שזה אורך המון שנים. המקלטים הציבוריים / חניות תת קרקעיות רחוקים מידי. כרגע. הדאגה העיקרית בכל אופן הם הלוחמים, לןחמי הקומנדו, שחשופים בשטח. אתמול שוב התקבלה ידיעה על פציעה נוספת של חבריו של האחיין. איתו היה, להקלתנו, קשר קצרצר. חיבוקים, והיום יום אבלות ודומיה. שבעה באוקטובר. סוריקטה

אכן ימים קשים מאוד נקווה לימים טובים יותר בע"ה בקרוב, וטוב שיצאת לים. חשוב מאוד בשביל הנפש קצת להשתחרר.

אני מתעצבן נורא תוך ויכוח, זה לא חדש, אני כזה מתפוצץ. כרגע חושש שעלול לקבל שתף דם במוח או התקף לב - האם זה אכן יכול להיות? בדקתי את הדופק ועלה מאד, עשיתי אקג מיד ושלחתי - לא היה כלום והדופק ירד לבד. האם צריך לחשוש?

אני לא יודעת אם זה מסוכן לכעוס אבל זה נשמע ממש קשה לא לשלוט בכעס

יכול להיות שיש לי הפרעה במצב רוח? אני מרגישה עם המון אנרגיות למרות שהלילה ישנתי לא הרבה ולילה לפני נרדמתי בארבע וקמתי בשש קשה לי לשבת אני מרגישה צורך כל הזמן לזוז ורגע אני מאושרת ורגע אני בדיכאון... מה יש לי? הראש שלי על אוטוסטרדה כל הזמן יש לי רעיונות אבל אין לי כוח לעשות רק קצת ודברים לא משמעותיים גורמים לי לעצבים ודברים גדולים (כמו שהיום בעבודה עברו על כל מה שעבדתי החודש )לא מזיז לי אני נורמאלית?

אוקי אני אדבר על זה תודה וחג שמח

בקשר ללילה: את משתדלת לישון כל הזמן באותה שעה? כי שמתי לב שאם אני ישנה לפעמים מאוחר ולפעמים מוקדם, אז זה משבש לי גם את השינה. פשוט התחלתי לישון ב-22:00 ומאז יש לי סוג של שגרת שינה ואני תמיד נרדמת.

תודה ברבורית אין לי אפשרות ללכת לישון כל יום באותה שעה אבל אני משתדלת מאוד...

אודי וכולם! מאחלת לכל אחד ואחת מכם שתהיה שנה טובה ושקטה, שנה של אושר ובשורות טובות. אודי יקר, תודה על המקום הבטוח, על נתינה ועקביות עם כל מה שקורה מסביבנו והעומס הרב המוטל עלייך. הלוואי שנדע ימים טובים ושקטים. מעריכה מאוד את כל המאמצים עבורינו. שהחגים יעברו על כולם בטוב, חיזקו ואמצו. חג שמח ושנה טובה.

היי, אני בת 34, עובדת כבר מס' שנים כעובדת מדינה עם שכר נמוך והמשרה אינה מלאה( אך עדיין יותר גבוהה מהמינימום) בעלת מלגה ממקום העבודה להשכלה גבוה, אוטוטו נכנסת לשנה השניה של התואר. קרה וניצבה בפניי משרה נחשקת , בעלת שעות עבודה מרובות יותר והשכר גבוהה יותר ובהרבה. סיפרתי בהתלהבות להוריי על כך, וקיבלתי רק נזיפות. לאחר מכן הם גם התקשרו לבן זוגי אך הוא ישן ונאמר מאימי שאבא לא חש בטוב עם לחץ דם מאוש גבוהה מהעצבים שהבאתי לו בעקבות הבשורה וגם היא עצמה לא במיטבה לאחר הבשורה. לאחר כחצי שעה התקשרתי, לבדוק שהם בסדר.. היא אמרה שלא רוצה לשוחח איתי, שהם לא מתכוונים להיקבר עכשיו נזפה עוד קצת וניתקה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, באמת לאבא יש לחץ דם גבוה וכנראה הוא באמת לא במיטבו .. אני מתקשה לשחרר ..במשרה הנוכחית הם עוזרים לי עם הילדים בני 4 ו8 כשאני בעבודה .. אני שבורה וירדה לי ההתלהבות ורק הפחד צף.. איך מתמודדים עם דבר כזה?

הי אודי וכולן, שנה באה. איחוליי להתחלות חדשות ומרעננות, ככל שבאחריותנו. ובריאות כמיטב המתאפשר. שנה טובה, סוריקטה

הכלה- מכילה את כולם. ילדים בגן, הורים, הילדים האישיים שלי, גננות אחרות... והגן אודי מהווה סוג של תיקון- הסיבה שבחרתי בגן היא בעצם האהבה האמיתית שילדים נותנים לי,הסיפוק שאני מלמדת אותם והם מפנימים ומספרים בבית, גאה בהם מאוד! אבל....זה ממלא חלקית, מרגישה ילדה קטנה הזקוקה לחום ואהבה והתפעלות. כן...וזה אין סופי, זה לא נגמר הצורך הזה. והחל מראש השנה היא נוסעת, המטפלת שמכילה אותי, ממלאת צורך ראשוני כל כך....מרגישה שחזרתי אחורה אחורה בטיפול.(מבחינתה ספירלה..מבחינתי אחורה ממש! ) האם הצורך הזה אי פעם יתמלא? האם אהיה פחות תלויה בה? חזרתי להרגשה שאני חייבת אותה...כבר הייתי ללא טיפול תקופה ארוכה, הייתי בסדר ולא היה צורך גדול בפגישות. אך אני פוחדת לבד...פוחדת להשאר חודש לבד כמו ילדה בת שלוש עם פחד נטישה. יודעת שהיא תחזור ובכל זאת...בול כמו הילדים האלה שמתקשים להפרד בבוקר :( האם זה קשור להזנחה רבשית שהייתה לי מהוריי? אוףףף התלות תביא לעצמאות? האמנם? .

על השכנה של חמותי שלחוצה מאוד שהבת שלי תיכנס לגן? אז היום הייתי בטיפת חלב, והאחות דיברה איתי על זה. והיא אמרה לי בפירוש שכרגע היא צריכה דמות אחת - שזו אמא שלה ואין מה לדבר על גן עד גיל שנה וחצי - שנה ו-8. ואמרה לי שמי שאומר לי אחרת לא מבין כלום בהתפתחות ילדים ושאף אחד לא יערער אותי בנושא, ולא להקשיב לכל הדעות מסביב. היא מאוד חיזקה אותי ואמרה לי שהלוואי שכל האימהות היו כמוני שככה משקיעות עם הילד בבית. אבל אני מפחדת מאוד מפגישה עם אותה שכנה של חמותי, מאז שזה קרה לא נפגשנו. אבל כשניפגש, מה להגיד לה? אני לא רוצה להעליב אותה שהיא לא מבינה כלום כי היא בכל זאת קנתה לנו בגדים לקטנה כשהיא נולדה, מצד שני, אני חייבת לענות כי אני רוצה שהיא תפסיק לשגע אותי. מה אתם אומרים?

אולי תכבדי את הדעה שלה? תגידי משהו כמו אני מבינה שאת חושבת שכדאי לשלוח את הקטנה לגן אבל לי זה לא מתאים. מה שנקרה אסרטיביות, אולי תעשי לפני כן חזרות בבית על איך שתגידי, תחשבי שהמסר שמתחת למילים צריך להיות- אני מבינה שזה מה שאת חושבת אבל אני האמא ואני הקובעת היחידה.

היי, האחות בטיפת חלב צודקת!!! אנשים שמים ילדים במסגרות בגלל שהם עובדים, גנים נוצרו מצורך של ההורה לא של הילד. פעם היו מגדלים בבית לפחות עד גיל שלוש. בחו"ל יש מקומות שחופשת לידה היא עד גיל שנתיים. מבינה שקשה להפגש עם אנשים ביקורתיים, גם לי קשה ;) אבל שתגיד מה שהיא חושבת ואת לא חייבת להקשיב לה. אז שתגיד...לא תמיד צריך לענות. תהיי שלמה עם עצמך זה מה שחשוב!!

הי לך ברבורית, ראשית, מבקשת לומר לך שאני מתרגשת לקרוא את מילותייך .. האיכפתיות העמוקה, הרגישות והרצון לדייק את הטוב ביותר עבור ביתך מרגש מאוד!!! אם את רוצה 'לנער' את השכנה מעלייך את יכולה אם מתאים לך לשתף אותה באמירה החד משמעית שאמרה לך האחות לגבי הצרכים העכשויים של ביתך בגיל הזה (בדמות מטפלת קבועה אחת ) ושוב, מרגש לקרוא!!! במבי

הי ברבורית, כמטפלת בפעוטות אסכים על תחילת מועד הכניסה לגן. יש גם עניין אינדיבידואלי במקביל, אבל לפחות שנה וחצי, שנה ושמונה. סוריקטה

תודה רבה על התגובות של כולם :-) אתם מאוד עוזרים לי, שתהיה לכם שנה טובה ומבורכת!

אודי הי, קוראת ולא כותבת.. עייפה. .מאוד.. מאוד.. העולם בחוץ השתגע ,יצא מחוסר איזון באופן קיצוני.. 'מזרח תיכון חדש' :((( ובעולמי..?? עצוב.. עצוב.. עצוב מאוד מאוד מאוד בטלוויזיה בין הזוועות מראים פרסומות ובהן מדברים ומראים קניות לראש השנה.. השנה בראש השנה אני (אולי, על פניו) אהיה פה ובן זוגי באדמה... בני יגיע לחג וזה מוזר.. נחתוך תפוח, נטבול בדבש ו..??? ואיפה בן זוגי? אתה יודע שבמרכז הסלון עדיין תלויים על הכיסא המכנסיים, החולצה התכולה שלו ומעיל היוניקלו הכחול שלו. לא מסוגלת לגעת בהם . כך ישנה איזו אשליה שהוא בבית בחדר השני. ואתה אודי ? מה שלומך? שומע אזעקות רבות ? פיצוצים? בית החולים שלך עובד במתכונת חרום.. אתה נמצא כל היום בקומות חניונים וכאלו ? איזו תקופה מוטרפת.. שמעת על הליקון ? בית ספר לכתיבה יוצרת שמלמדים שם משוררים מעניינים.. ביניהם אגי משעול ועוד .. נרשמתי לסדנה שתתקיים בזום ..כבר מחכה.. יתחיל כנראה בנובמבר. בחודש יום הולדתי.. לפני יומיים נסעתי לבית החולים בכדי לעשות M.R.I בדרך נזכרתי שבבית חולים זה בן זוגי נפטר בפברואר השנה מסרטן לבלב ואני קיבלתי כימותרפיה מצילת חיים.. בדרך לבית החולים ראיתי עצי רימונים מלאים ברימונים אדומים גדולים ועסיסיים וכן מס' עצי זיתים. חיפשתי בעיניים.. רציתי למצוא גם חצבים אבל לא מצאתי.. אני אוהבת את הסתיו .יש בו משהו של התכנסות פנימה.. העננים האפורים בבקרים ובערבים כמו לוחשים סודות עתיקים.. האדמה כמו פוערת פה, שפתיים סדוקות, מתחננת לטיפת חיים שתרווה את צימאונה.. ורק החצבים מתמהמהים להגיע.. לא רואה אותם.. לא רואה את גוום הזקוף.. ואני ? גווי כפוף? אולי לאחר המשא הכבד של החגים גווי יתיישר ? מאחלת לך אודי יקר ואהוב ולכולכן שצועדות איתי כבר משנת 2009 ברכות בנאליות שכל כך יקרות סתם פשוט מאחלת לכם שנה טובה ,מבורכת ומתוקה. בריאות טובה לכולם!!! שהחטופים כבר יחזרו ובחיים!!! שנה של שפיות העולם. מאחלת שהאיזון יחזור לעולם שלכם, במבי

במבי כל כך כאב וחסר אני מאמינה שמי שהלך ממני עדיין איתי בלב. זה לא מוריד מהכאב... וזה כל כך יפה שאת ממשיכה לראות את הטוב שיש בעולם חיבוק...

אתחיל באמן לכל הברכות שלך.וטוב לשמוע ממך מדי פעם...וואו מ2009 התחלנו פה כמעט יחד, ואז החל מסעי בטיפול במקביל, אמא שלי נפטרה בסמוך לפטירת בן זוגך- עצוב ממש. את יכולה לספר מעט על הזוגיות הזו? על טיב היחסים שהיו? עליו? נשמע רחוק/קרוב כזה...מסובך? יש חצבים עכשיו, מעניין שלא נתקלת בהם. גם רימונים וזיתים יש :)רוחות סתיו אכן נושבות..וגשם ראשון כבר ירד והיה נעים ונקי אחריו..מקווה שיהיה לך טוב בסדנאת הכתיבה, מעניין שמבחינתי כתיבה היא אישית מאוד איני מוכנה לשתף ככה סתם או לכתוב לפי הגדרה ברורה ואיני מסוגלת לחוג כזה.. ועוד יותר מעניין שציירתי בזמן המניה הזאת, היה דחף לציור.. והמטפלת הייתה ממש מופתעת מהציורים ואמרה שיש לי ממש כישרון לזה..מוזר מעולם לא חשבתי כך..ציירתי לצרכי הגן. כל מה שקשור באמנות אצלי הוא כולו רגש וחוג כאילו לא נוגע בי...מקווה שתפיקי את המירב מהסדנא. ומקווה שהחג יעבור בנעימים עם הבן. חג שמח

אודי, אתה לא מפחד?

הי במבי, רק אומרת שגם אני ראיתי חצבים. החבריה הירוקים בשכונתנו (אנשים שאני מכירה אישית) דאגו שיהיו בסביבתנו, והחצבים לגמרי פה. סוריקטה

תודה אודי, יש כל הזמן הרגשה ורצון לתיקון...ועם זאת חסר גדול, בור... כמה כואב וקשה התחושה בזמן האחרון ולהכיל את הבן בטירונות קשה ממש, כשהרגליים שלו הרוסות מהנעליים ורופא יהיה בסוף החודש.. פטור זמני מנעליים לא פותר בעיות, הוא עם ציפורן חודרנית כבר תקופה...הבן הגדול בהגנ"ש...והמצב בארץ מחפיר :( ומחמיר. אסון להכנס ללבנון..נאבד שוב חיילים. טוב שהקטן עוד בטירונות..שישאר שם. סוריק יקרה, כמה שהתחברתי למה שכתבת, "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה."- ממש!!! הרגשה כבדה...לנשום..

את אמא לחיילים וזה מטורף- את דואגת להם וזה הכי מובן את דואגת גם לך?

מיכלי אהובה... מזדהה עם מה שכתבת.. כשבני הבכור שירת בצבא הוא סבל בטירוף מהנעליים. הם גרמו לו ממש לחורים בקרסול .הוא קיבל פטור מהנעליים האלו אבל ה'חורים' מיאנו להסגר... וההגנשים ובכלל הצבא.. זוכרת שהייתי ערה לילות שלמים וכוססת ציפורניים... איתך מיכלי.. ואמא שלך גם נפטרה בפברואר..לדעתי איזה יומיים אחרי פטירתו של בן זוגי.. שנה כל כך מוזרה.. מאחלת לך שנה טובה, מבורכת ומתוקה. שלך, במבי

כבר כמה שבועות אני רוצה לברוח מהטיפול הסבירו לי מליון פעמים מה הדרך להתמודד עם פוסט טראומה ואני רוצה לצאת מהמצב הזה... אבל כל פגישה הרגשתי או שאני עושה הרבה מידי והכל מוצף ולוקח לי כמה ימים לצאת מהמערבולות שהטיפול יצר או שאני כמעט לא עושה ואני יוצאת מתוסכלת, שלא עבדנו ולא התקדמתי... דברתי על זה עם המטפלת שלי המון והתייעצתי עם העוסי''ת והרגשתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וזהו הודעתי למטפלת שאני מפסיקה ודיברנו על זה בפגישה ואז סוף סוף נפתח משהו חדש, אמרתי לה שאני אנשה שוב עוד פגישה והפגישה הייתה מדויקת לי. סוף סוף אני מרגישה שאני מתקדמת ומדברת על מה שצריך אבל בקצב שלי... זה פשוט נס כי הייתי מיואשת לגמרי.

כמה טוב לשמוע!!! הייתי במקום כזה ומבינה אותך לגמריי..רציתי לברוח אבל באותה מידה להשאר, והבנתי שהקצב תלוי בי. והיא הרגישה מתי. מקווה שגם המטפלת שלך תמשיך להרגיש מתי ואם לא פשוט תאמרי לה.

שמחה מאוד שהצליח לך אורטל :) שיהיה המון הצלחה במשך!

תודה כולם! נתתם לי המון כוח שהמשיך ולא לוותר ונראה שהיה שווה!

תודה אודי אמרתי נס על זה שחידדתי מאה פעמים לפני ורק שרציתי לעזוב היא הבינה אותי זה נס...

לא נשארו לי כוחות להתמודד עם המצב הזה,עם המלחמה הזאת אנחנו סצפון התחלנו גם לחטוף כל יום, אני עם שני ילדים לבדי שאחת מהם ממש חרדתית ועוד ילד פחדן נורמלי אני קוראת לו… יש 4 אזעקות בממוצע ביום נגיד ואין לדעת מתי מגיעות אז בחרנו שמתאים לנו להשאר בממד רוב היום ככה מונעים את הבהלה של האזעקה עצמנו איתה לממד. התוצאה שאנחנו חיים בממד קטן,חם,צפוף יוצאים למקלחת זריזה,שירותים, היום הסכימו שנכין עוגיות מהר מהר וישר חוזרים לממד. אני יודעת שזה גרוע שהילדים צריכים לצאת ,להיות קצת בחדר שלהם,בסלון מרפסת,אבל הם מפחדים וגם אני ואני ממש כועסת על עצמי שהגענו למצב כזה. והכל מסובך גם טכנית בממד הקטן ההתארגנויות בפנים, אוףףף אני מרגישה ממש נורא ,שאני פוגעת בילדים שלי וגורמת להם נזק שאנחנו בממד 90 אחוז מהיום אין לי עזרה כמה עוד נוכל למשוך ככה ואם המלחמה תהיה עוד חודש?

טירוף! אולי תפני ליעוץ דרך קופת חולים? הבנתי שיש מוקדי חירום עכשיו....

איך יודעים מתיי לעלות מינון של ציפרלקס? לוקח חודש וחצי 10 מ"ג הרופא משפחה אמר לי חכה 3 חודש עד לקבל מקסימום אפקט... אני כן מרגיש שההתקפי חרדה ירדו משמעותית החרדה כן קיימת אבל אני עושה גם עבודה שורשית פסיכולגית. האם אפשר לעלות מינום כבר עכשיו או שעדיף לחכות 3 חודש?

אודי לא יכול לענות על שאלות של כדורים... כי הוא לא רופא

אודי, בפגישה...עלה משהו כזה... כנראה הייתי ילדה שלא היה מי שיתפעל ממני או שיעודד ..היום יש מי שיתפעל אבל מבחוץ וזה לא חודר... שוב....מרגישה חסר כל הזמן..ריקה כזו. חסרה. מסיפורי הילדות היא אמרה שהייתה הזנחה, הזנחה רגשית. ההיפומניה כאילו ערערה הכל וחזרתי לחוסר ביטחון, להרגשה של לא שווה כלום, לא טובה בכלום. ובעצם אני כלום...זה לא נכון יודעת אבל לא מפנימה..לא חודר... לא אכפת לי שיזרקו טילים עליי ולא אכנס למרחב מוגן..כזה...כמובן שבעבודה כן ויש אחריות..אבל פתאום לא אכפת לי מעצמי שוב...חבל.

הי מיכל, לפעמים מתפעלים ממה שקל והולך בקלות ופחות שמים לב ועובדים על חיזוק האזורים החלשים שמצריכים תגובות של הורה טוב במיוחד. ושם לעתים מוזנח ממש וחסר. שם יש עיוורון ותחושת שקיפות. "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה. אהבתי את הניסוח של אודי - אזורי העצמי שהוזנחו. מכירה את ההרגשה שתיארת. Take Care סוריקטה

וואי מיכלי, גם לי היה מקרה דומה לשלך לפי מה שאני מבינה, הרגשתי שלא היתה לי אמא, ואבא היה כל הזמן בעבודה, הוא היחידי שרצה בי באמת. אבל את יודעת, זה שאת עובדת בגן זה בעצם התיקון של מה שעשו לך. תתפעלי מהם ותעודדי אותם בגן, זה באמת מאוד חשוב (אני בעצמי לומדת חינוך ילדים כדי לתקן מה שעשו לי) תעשי את זה הרבה, אי בטוחה שזה יעזור לך להרגשה האישית. ברגע שתרגישי שהילדים צריכים אותך ואוהבים אותך שם, תרגישי שווה ומלאה.

תודה יקרה...אני כבר כמעט 30 שנה גננת :) כן הם ממלאים את ליבי באהבה. סוג של תיקון. מסובך הנושא המשפחתי שלי... מאוד.

פשוט לא מובן מאליו שאם כל הכאוס שמסביב המקום הזה ואתה , כל כך יציב ובטוח תודה שאתה מפנה מזמנך גם עבורנו אביב

לגמרי. מצטרפת לדברייך, אביב. ממש. תודה, אודי, גם ממני ומכל היצורים. סוריקטה

מסכימה עם אביב כל מילה בסלע

מתחילת הקשר עוד בשלב הבלבול והמניפולציה אחרי שנה וחצי של גהנום שבו אני בדכאון ואובדנית ולא מספרת לאף אחד על הקשר כי היא איימה שהיא תתאבד או תפרסם את התמונות ביום אחד בהיר הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת יותר וכתבתמ לה כאילו בשמו של בן זוגי שהוא כותב לה שם שיותר לא תכתוב כלום ואם היא תיצור קשר הוא ילך למשטרה וניא התקפלה והתנצלה ומאז לא כתבה יותר ואז אני רואה מייל עם תמונה של סטיק של הריון חיובי ששלחתי לה ואני תוהה שוב למה שלחתי לה אולי ככה רציתי לסמן לה שזהו אסור לה יותר לפגוע בי? אני מבולבלת ושבורה מאד מרגישה אשמה נוראית למרות שכל המעשים הנוראים שעשתה ודרשה שאעשה או אראה אותה עושה היו בניגוד לרצוני והיא היתה בת 30 ויותר ובשם בדוי והמון מניפולציה אני מרגישה אשמה נוראית נוראית נוראית שבא לי זה לצאת מהגוף הזה. יש לי כל הזמן חלומות שהפלג גוף תחתון שלי משןתק שיש מלחמה ורק אני לא יכולה לברוח שאני מדממת מהפלג גןף תחתון אני לא מסוגלת שנוגעים לי ברגליים ולא מסוגלת להתקלח או אפילו ללבוש בגד צמוד לגוף ועדיין מרגישה אשמה למרות שהמטפלת אומרת שזה תקיפה ואונס שנעשה בי ואני עברתי אונס כזה עשרות פעמים ולא כתבתי הכל מכבוד האתר עדיין אי מגגישה אשמה נוראית וגועל ותוהה למה לא עצרתי את זה . ולמה כתבתי לה בתחילת הקשר שאני אוהבת אותה ולצערי המוח שלי מחק לי המון דברים ואני לא זוכרת 80 אחוז ממה שקרה שם איתה. אני מבקשת את עזרתכם פסיכולוגים תרגיעו אותי בבקשה האם אני אשמה? למרות שבכיתי ואמרתי שאיני רוצה בכל שלב ובכל סטואציה